פרידה

אז זהו, ביום רביעי חגגתי עוד יומולדת וכמו תמיד אותו דוק של תוגה עמד באוויר. והפעם הזאת אפילו יותר. יום רביעי הוא מראש יום מועד לפורענות. זה היום שאחרי התוכנית ונפילת המתח הגדולה מקשה ממילא על תחושת חגיגיות. אבל השנה היה לעצב הזה מימד נוסף.  

סטפני, חברתי הטובה מלונדון, החליטה לעזוב את הבירה הבריטית, את הרעש, הצפיפות והמרוץ במסלול המהיר. 

עורכת הדין המצליחה שעשתה זאת בלונדון לבדה ובעשר אצבעות, השכירה את דירתה המקסימה בהאמסטד והיום היא טסה חזרה לארץ מוצאה ניו זילנד לצמיתות. די לה, היא אמרה,  מהמאבק היומיומי המתיש, מהמרוץ אחרי כסף והצלחה.   עכשיו היא מבקשת לרכוש לעצמה כרם ליד וולינגטון וללמוד את סודות היין.

  את תוגת יום ההולדת צלחתי בעזרתם של חברים שדאגו לשמח אותי. מסעדה יפנית, קנקן סאקה משובח –  סאקה קר הוא מרשם בדוק להעלאת מורל. אחרי הכוסית השנייה כבר הותרתי את התוגה הרחק מאחור. את הפרידה מסטפני יהיה קשה יותר לצלוח.
 
חברה טובה כבר קרוב לעשרים שנה – איך היכרנו? גם זה סיפור, אהבנו את אותו גבר- לא, לא אל דאגה, לא בו זמנית קודם אני ואחר כך היא – והוא זה שהכיר בינינו.  מאז הגבר כבר מזמן איננו, אולם החברות בינינו המשיכה להיבנות אבן על אבן, התהדקה שנה אחרי שנה. אי מיילים יומיומיים, טלפונים שבועיים ומדי חודשים אחדים פגישה: בלונדון, בתל אביב, בליסבון, בניו יורק – הצגות, קונצרטים, תערוכות, ים, פאדו, מסעדות, בארים, פיסת חיים – מה אגיד לכם, פשוט חברה. אז נכון שגם בניו זילנד יש כבר טלפון ואפילו דואר אלקטרוני, אבל החל ממחר אחת מאיתנו הולכת על הראש והאחרת על הרגליים.