שירה פוליטית

לאחרונה (על מי אני עובד? ממש לא לאחרונה, אבל רק עכשיו היה לי זמן להגיב על זה) על אמנות ופוליטיקה, וליתר דיוק, על שירה פוליטית. אם אני לא טועה, זה התחיל מהערה של יודית על שבשירה הישראלית יש יותר מדי פנטזיה ופחות מדי מציאות. במלים אחרות, שאין מספיק שירה פוליטית-חברתית.

מצד שני, נדמה לי שהשירה הפוליטית שיודית התייחסה אליה אינה מתמצה באקטואליה. ויסלבה שימבורסקה כתבה "אנחנו ילדי התקופה/ התקופה היא פוליטית./ כל המעשים היומיומיים/ או הליליים שלך, שלנו, שלכם/ הם מעשים פוליטיים." ויש צדק בדבריה: המציאות עצמה, במיוחד בישראל, היא פוליטית (במובן הרחב). אי אפשר להגיע לגיל 18 בלי להיתקל בשאלת השירות בצבא,  להתחתן בלי לפגוש בשאלת הדת והמדינה, לחפש עבודה בלי להתנודד בין סוציאליזם לקפיטליזם. ואם השירה מחפשת לה בסיס מציאותי, קונקרטי (שאני מאמין שהיא זקוקה לו) הרי ששירה טובה חייבת להיות פוליטית, כי היא חייבת להתייחס לעולם האמיתי, הקונקרטי, והוא (מה לעשות) פוליטי.
שלא לדבר על המחאה, שהרי לעומת משורר-החצר השבע ניצבת דמותו ההפוכה של משורר המחאה הרעב, נביא הזעם המשוטט וממטיר אש וגופרית על שומעיו. ההתקוממות נגד סדר העולם היא כוח-פועל ותיק וחשוב באמנות בכלל ובשירה בפרט; הרי זהו הכלי האחרון שנותר למי שכוחו נלקח ממנו, למי שנדרס בידי השלטון/החברה/הקונצנזוס ונדחק מהשיח הציבורי. בגלל העוצמה הזאת, הכאב שמחובר למציאות, אני מאוד אוהב שירת מחאה; אחת האנתולוגיות האהובות עלי ביותר של הליקון היא מספר 10, "אנטי", המציצה אלי מהמדף בצהוב בוהק מתריס.
מתוך שני הדברים האלה – המציאות הקונקרטית והמחאה – צומחים השירים הפוליטיים האהובים עלי -כאלה שלא נולדו כשהפייטן הסתכל בכותרות העיתונים וצקצק את דעתו, אלא כשהחיים מזמנים חוויה פוליטית קונקרטית היוצרת את השיר. לקטגוריה הזו שייכים למשל שיר נהדר של שי דותן על מפגש עם האויב, פרפראזה על "רגע אחד" של זך (בקישור הזה, השיר השני). או השיר של יודית  שחר 'זו אני מדברת' שהתפרסם ב'אדומה' (והיה לי הכבוד לתרגם לאנגלית). או השירים של ינאי ישראלי, שנבעו משירותו הצבאי. ויש עוד שירה כזו, שירה פוליטית/חברתית/מחאתית, שלא משתמשת בפוליטיקה כפלקט שמתחתיו מסתתר לא כלום, אלא מחברת את הכללי לפרטי, את האמירה הפוליטית לחוויה האישית. שירה כזו נדירה יותר מעוד אמירה סופר-אקטואלית חבוטה על בוש, אולמרט או טלי פחימה, אבל גם הרבה יותר מעניינת, מרגשת ומשפיעה.

ברמה האישית, אני חייב לומר שיש בי רצון עז לכתוב שירת מחאה פוליטית. אני אדם פוליטי למדי, הייתי פעיל בכל מיני תנועות וקבוצות, פעם אפילו רצתי למועצת הסטודנטים מטעם מרצ. יש לי דעות מאוד מוצקות על סדר העולם, וכעס גדול על ההנהגה. אז למה שלא אכתוב שירה פוליטית? איך זה שכבעל דעות פוליטיות חברתיות מוצקות, אני לא מצליח לגייס את עטי למערכה?
יש בזה משהו מביך, אפילו ברמה הפרקטית. בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, יש כיום בארץ לא מעט כתבי-עת שמקבלים שירה פוליטית, חלקם אפילו מוקדשים לה: לצד 'מטעם' יש גם 'דקה', 'מעיין' (שצ'יקי מרבה להצהיר על פוליטיותו), 'משיב הרוח' (לא באותו צד כמו האחרים אבל פוליטי ללא ספק), 'הכיוון מזרח' ומה לא. אפילו יצאו שתי אנתולוגיות של שירת מחאה פוליטית, "בעט ברזל" (על הכיבוש) ו"אדומה" (על מחאת העובדים); מתי בפעם האחרונה יצאה אנתולוגיה לא-פוליטית לשירה צעירה? (את גיליונות 'הליקון' אני מסווג תחת 'כתבי עת' ולא אנתולגיות).
למרבה הצער, כל פעם שניגשתי לכתוב שירה פוליטית, זה פשוט לא התחבר לי. או שיצא שיר מחאה מאוד אישי, שהחיבור שלו לפוליטי נעלם עם כל עריכה (למשל השיר 'טיפש' בספר שלי); או שיצא שיר איום ונורא, כמו פעם אחד שהתרגזתי על איזו אמירה מטופשת של אהוד ברק וחשבתי שהנה יוצא לי השיר הפוליטי הגדול – ואחרי שהראיתי אותו לשלושה-ארבעה אנשים שהגיבו בבחילה עזה הבנתי גם אני שאין בו שום דבר חוץ ממשחקי מלים. הדבר הקרוב ביותר לשיר מחאה פוליטי שכתבתי היה תגובה להרצאה של איילת גורנר על 'שירה ומהפכה' שנערכה באוהל המחאה בכיכר אנטין בשביתת הסטודנטים הגדולה של 1998: