מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
בעקבות הדיבורים עם אצל יעל ויקיר על ארוטיקה, מטה-ארוטיקה ואוטוארוטיקה, משהו שלא פורסם מעולם וגם בקושי נחשף עד כה.
סרגיי
ביד ימין היתה פיסת נייר טואלט מקומטת; יד שמאל נחה, רפויה, לרוחב הירך השעירה; וביניהם הזין הולך ומתרכך, קורס פנימה. על סרגיי נפלה שלווה עמוקה. מראשו האדמוני ועד כפות רגליו הנתונות בסנדלים פתוחים עברה בו צמרמורת ללא קור, זמזום חשמלי כמו של המחשבים הנחים בלילה במרתף השרתים הגדול.
בברז הקרוב נאספת טיפה ומטפטפת לכיור. עיניו של סרגיי פקוחות, עוקבות אחרי הברז. ירכיו נוטפות זיעה. עליו לקום, למשוך את מכנס המדים על גופו ולסגור את החגורה. קול טפטוף נשמע, אבל מהברז לא זולגת אף טיפה. אולי יש נזילה בארון, מתחת לכיור. יד ימין, מאומנת, זורקת את הנייר לאסלה; שמאל, במשיכה, מעלה את המכנסיים והתחתונים; וביניהן מצטמק הזין לממדיו היומיומיים. סרגיי קם, כלא מאמין, מוריד את המים. רוחץ ידיים. הנה הוא שוב בחוץ, בין בני האדם.
תמיד יש סיבה שהוא קם ויוצא. תמיד יש משהו לעשות, מישהו שעלול לחשוד. בשירותים ציבוריים תמיד יש סיכוי שהמנקה תתהה מה הוא עושה שם כל כך הרבה זמן. ובבית הוא לא יכול להישאר אפילו שנייה נוספת. אבל כשייגמר השירות, הוא תוהה, כשיגור לבד ולא יהיה לו דבר לעשות, יכול להיות הוא פשוט יישאר שם אחרי ההתפרצות, במקום המושפל הזה, טישו ביד אחת, המכנסיים מופשלים.
הדלת המשולטת "גברים" נפתחת וסרגיי יוצא. שפוף, למרות גובהו, רגליו מדשדשות. חוזר למשרד, מתיישב על הסימולציה, ממלמל "צהריים טובים" ברוסית. המחשב פולט את תוצאות ההרצה למדפסת וסרגיי מסתער עליהן, עיניו בורקות משכחה. מיד הוא מנחש את הסדירות וניגש לפענוח, ובעשותו זאת שב ומתחבר, חוזר להיות סרגיי ל., קצין מחקר, חיל המודיעין, צבא הגנה לישראל.
הוא מסתובב בבסיס כמו מכונה: רושם הכל, בלי לעבד. צריך ללכת להחזיר ציוד. לחתום על טפסים. לעשות שתייה. להיפרד. סרגיי מתפקד. אבל קילומטרים רבים מפרידים בין הגוף הזה, התמיר והדק, לבין סרגיי. הפקידה נותנת לו את תעודת השחרור ומחייכת. סרגיי אינו מחזיר חיוך והיא מסננת, "אנטיפת". משהו בראש שלו מנסח תזה שלמה על המילה הזאת, משהו אחר מנסה לנחש את גודל השדיים החבויים מתחת למדים. אף פעם אי אפשר לדעת.
למחרת הוא לא רוצה לקום. אף אחד לא עוצר בעדו. הוא ישן עד אחת בצהריים וקם מטושטש. אחיו גוער בו. סרגיי רוצה לחזור למיטה. הגוף מתמרמר על הקולות המוטחים בו. "זה היום הראשון אחרי השחרור, תן לו" מתערבת אחותו. קולה עמום, מרוחק, כמו מתחת למים. יום – בלופ – שחרור – בלופ – תן לו. הוא כושל לשירותים ונועל את הדלת שאסור. המפתח מסתובב באיטיות במנעול ואז מדלג בקליק מעל המשוכה המפרידה את סרגיי מהעולם. עכשיו הוא לבד. קולות הבית נמשכים, אבל מתפוררים לאבק על סף הדלת הנעולה.
הוא מתיישב על האסלה ומפשיל את מכנסיו בתנועה עליה חזר כבר אלפי פעמים מגיל ארבע עשרה. תחילה בחשש, אפילו בייראה, אבל תוך זמן קצר במיומנות, כלאחר יד, במיוחד אחרי שקרא בספר "חינוך מיני לנער המתבגר", שקנו לו הוריו ליום הולדתו ה-13, ש"אין כל סכנה או סטייה באוננות". אותו ספר גם טען, עם זאת, כי "אוננות מרובה עלולה להצביע על בעיה חברתית; מין בריא כבר היה מזמן מוצא לו שותפה בשכונה." סרגיי תהה שנים ארוכות באיזו שכונה גדל המחבר, ופינטז פעמים רבות על השכונה הזו, שכל הנערות בה נלהבות כל-כך להיות שותפות למין בריא אתו.
זה לא שלא היו לו שותפות, כאלו ששילם להן וכאלו שלא. אבל כניסתן לחייו ויציאתן מהם היתה משהו זר לגמרי להרגל הקבוע, למכנסיים המופשלים מטה עם התחתונים, לעיניים הנעצמות, לאובדן הרגעי של מגע עם המציאות ולנחיתה הפתאומית לאותו מצב מוכר ומרוקן: יד שמאל רפויה, ימין קוטפת בזריזות את נייר הטואלט להצמיד לקצה, לעצור את הזרם, כמו על פצע. לוחצים ומחכים. אחרי שש שעות צריך להחליף תחבושת אישית, אמר המ"מ, ןעל חוסם עורקים צריך לכתוב שעה ותאריך. סרגיי אוסף את הנשימה ובוחן את מצב הפצועים: מה התלכלך, מה נרטב. הירך, החולצה, האסלה, התחתונים. כשהוא מתרצה הוא קם, מנתק את הגוף מהארץ בה הוא מושל, מסובב את המפתח, מוציא ראש לבדוק שאיש לא הבחין בו, יוצא. הוא רוצה רק לישון, ואחיו, בערב, שוב ירד עליו שהוא לא עושה כלום.
האשמה התגלגלה בבטנו, מתקפלת מן הפופיק מטה למקום בו מתחלף שער הבטן הקצר והרך בסבך צפוף ומעקצץ. שם נעצרה, מגששת אנה ואנה ותוהה מה לעשות. אשמה, אשמה, על שום מה? על שום ששוב מצא את עצמו בסוף היום מתחת לשמיכה, בלי שום דבר שיכול היה לסמן עליו "וי". כאילו נגרס היום כולו בגלגלי מכונה לרצועות נייר דקות שאף אחת מהן אינה מובנת עוד לבני אדם.
הוא קם בשתים עשרה, מרוצה שאינו צריך ללכת לבסיס, ומשך את ארוחת הבוקר. הוא שיחק במחשב, ראה טלוויזיה, אכל. אפילו שטף כלים. ובעשר בערב, אחרי ששוטט שעות בין מסכי המחשב והטלוויזיה, החליט ללכת לישון מוקדם ולנסות שוב מחר. ואז, כשכבר היה מקופל במיטה, היה חייב אחיו להטיח בו את העלבון היומי, והוא, במין רפלקס מותנה, ענה לו בהתרסה שתוך שבוע, לכל היותר, הוא יוצא מהבית.
אולי זו לא אשמה, אלא פחד, ההבטחה ולא מה שאמר אחיו. הוא ניסה לקטלג את הרגש, אך זה סירב לשחק את המשחק. בעקשנות, בצעדים קטנים ולא מורגשים, נדחק סרגיי אל ברירת המחדל שבסבך והקים את המגדל האיתן בו נאחז תמיד. האשמה והפחד נסוגו בבהילות, נשאבו אל הריק בבטן, ודבר לא עמד עוד בפניו. מחר, לחש כשנגע בעצמו, מחר אני מוצא דירה לבד ויוצא מהחור הזה. מושך את העור עד לבסיס. מחכך בעדינות מתחת לעטרה. מחר אני יוצא.
פשוט מדי, פשוט מדי, פשוט.
בעלת הבית התרשמה ממנו: גבוה, מתנסח בבהירות, בוגר ממר"ם. החוזה היה לכניסה מיידית, וכולם שמחו לעזור בהעברה. הדירה כמעט לגמרי מרוהטת, האמבטיה והשירותים נפתחים למטבח, וזה נפתח לחדר האחד, שבו מיטה וספה ושולחן למחשב. בארבע אחר הצהריים הניחו כולם את הארגזים, שתו קפה, הלכו. סרגיי נשאר. פשוט מדי. לכל הרוחות.
הוא קילל מתחת לשפה ונשכב על המיטה. אחרי עשר דקות של בהייה בתקרה החליף תנוחה, ואחרי עשר דקות נוספות קם, משך את עצמו לאמבטיה והתיישב על האסלה. רק כשמכנסיו היו כבר מופשלים נזכר שלא סגר את הדלת, אבל הזכיר לעצמו שאף אחד לא יכול להיכנס. דלת דירת החדר נעולה. סוף סוף לבד. במוח מתערפלים האפשר והמותר. אפשר שבעוד כמה דקות, כשיגמור, לא יקום כלל מהאסלה. אפשר שישב שם עד שיירקב, וארכיאולוגי העתיד ימצאו את גופתו המאובנת. אפשר ומותר.
סרגיי מאונן, כמו פעמים רבות בעבר, וגופו נענה לו. אבל משהו כבד, כמו אגרוף, נצרף בתוכו. כמו פעמים רבות בעבר, הוא ירגיש לחץ שרוצה להפרץ, ואז שניות ספורות של עונג כשזרם הזרע יעבור בו, נוגע – כך נדמה – בכל נקודה בגוף באותו זמן. סרגיי מכיר את התחושה, ואת הריקנות שאחריה, אבל לא את כף היד הנבראת באחת עם הנחיתה, האוחזת בצווארונו ומטלטלת את גופו כמו ידו המיומנת של מאפיונר, שאקדח בחגורתו וסיגריה בפיו, והוא מאפר על רצפת האמבטיה ושואל בקול סמכותי וצרוד, מה עכשיו.
סרגיי מתעורר במיטה.
השמש מפלסת דרך בין תריסי החלון. פסים של אור צהבהב על בטנו. הוא ממצמץ.
השמש חודרת דרך החלון המזרחי, סימן שבוקר. סרגיי שוכב ללא שמיכה, ראשו על הכרית, רגליו וידיו פשוקות.
השמש מחממת את שריר הבטן, מעל הפופיק. משהו נקרש שם, הוא חש פתאום, ומבטו נוסק מן התקרה בה בהה. מזווית קהה נגלית לעיניו הבטן כולה, מהירכיים עד הפטמות, מכוסה כולה נוזל לבנבן ושמנוני. הוא מביט מטה, אל אברו הקטן והסחוט, ורחוק יותר, עד כפות הרגליים. בבהירות עצומה מתעורר בו גועל, והוא נותן לו לחלוף מהעיניים עד קצות הרגליים. ואז, בלי לראות, עוטף בידיו על גופו החלקלק ומורח בשמנוניות את ירכיו, את פניו, את שערו. ותוך שהוא עושה זאת עולה המחשבה שהוא מורח את גופו באדום לטקס אפריקני פרימיטיבי, וריח הזרע בנחיריו מתערבב באדום עד שלא ברור מי ריח ומי צבע, ולא ברור מי סרגיי, ורק ההתפלשות נותרה.
כמה זמן היה סרגיי במצב הזה אינני יודע. אני יודע שמקלחת לא עלתה לרגע אחד על דעתו. אני יודע גם שאחותו פתחה את הדלת יומיים אחר-כך והקיאה מיד. ריח הזרע היה עז כל-כך.
אבל סרגיי לא היה שם, ואיש לא ראה אותו עוד לעולם.
קראתי את זה וגם עוד כמה דברים בעניין, כולל תגובות, בבלוגיה הזאת, ואני מודה שלא נוח לי עם זה. אני מניחה שאפשר יהיה לטעון שזה בגלל מבוכה/שמרנות/חוסר פתיחות, או בדומה לזה, אבל נראה לי שיש כאן משהו מעבר לזה. זה נושא רחב למדי, וקשה יהיה לי לצמצם אותו למסגרת של תגובה, אבל זה קשור בתפיסה שלי את אמנות הכתיבה(סליחה על המילים-של-שבת, אני לא מוצאת אחרות). ברור לי שיש יותר מתפיסה אחת, ושתפיסתי כמובן איננה מחייבת אותך, אבל בכל זאת – זו הראיה שלי. השאלה בעיני היא באיזו מידה צריך ללכת עד הסוף, ובעיקר לאיזה צורך (מלבד לצורך תרגול [וירטואוזי לעיתים] של היכולת לתאר במילים תחושות פיזיות שכמעט אינן ניתנות לתיאור) – ומתי מוטב להסתפק בנגיעה-שאינה-נוגעת-ובכל-זאת-נוגעת. כי לפעמים היכולת להעביר תחושה בלי לפרט היא לא פחות וירטואוזית מהיכולת לפרט עד סוף כל הסופים.
כאן גם נכנסות שאלות על אסתטיקה: אני לא חושבת שאמנות צריכה לתאר רק דברים "יפים", שהרי החיים אינם תמיד יפים. אבל הייתי רוצה למצוא איזו אסתטיקה גם בתיאור של מה שאינו יפה. ובנוסף נכנסת כאן השאלה כבדת המשקל, איזה חלק מן המציאות שואפת האמנות להראות, ובאיזו מידה החלק הזה שהיא בוחרת להראות (שהרי טכנית אי אפשר להראות הכל, ויש חובה לבחור ולסנן) משרת את המסר הכללי שהיא מבקשת להעביר.
כל זה מתקשר גם לספר שאני קוראת עכשיו, "עדן" של יעל הדיה, שבו יש (כפי שקראתי פעם בYNET), "עיסוק מופרז בהפרשות הגוף", שמעלה בי לא פעם את התהיה, מה הוא משרת, אפילו אם הוא כתוב, טכנית, כהלכה.
חשבתי הרבה אם לכתוב את כל זה, בפרט בהתחשב במצב רוחך המדוכדך השבוע, אבל בסוף החלטתי שכן, כי יש כאן לטעמי שאלות ענייניות/מעניינות שאולי תרצה לדון בהן.
עדה,
אני דווקא מאוד שמח שהגבת, ובתגובה שלך גם לא היה שום דבר מדכא; זה את לא אוהבת את סוג הכתיבה הזה אומר יותר עלייך ועל העולם מאשר עלי – אם מישהו היה כותב "אני בדרך כלל אוהב כתיבה בוטה ואוטו-ארוטית, אבל זה זבל", זה היה יותר מדכא מבחינתי. מה גם שמצב רוחי השתפר משמעותית.
לעניין עצמו, יש לי המון-המון מה להגיד, כי זה (יחד עם מה שיעל כתבה) פותח פתח לדיון שלם על שני סוגים של אמנות (או שתי "שאיפות" של אמנות). ומאחר שזה כל כך הרבה להגיד, נראה לי לא נכון להשתפך ככה בתגובות, ואני מבטיח תוך זמן קצר פוסט ספציפי על הנושא הזה. סיכמנו?
לרונן:
בטח. מחכה לפוסט על שני/שתי הסוגים/שאיפות.
ואני מאוד אהבתי והזדהיתי, ודווקא כן חושבת שחשוןב וצריך לתאר תחושות פיזיות בספרות, ולנסות להגיע איתן עד הקצה. גם זו אסתטיקה. לא יודעת לגבי הדיה, אבל אני עשיתי את זה כבר ב-93 בקובץ "יצאתי לחפש מחסה" שיצא בעם עובד, אבל כנראה שהקדמתי את זמני. הסיפןרים עסקו בין השאר בניסיון לתפוס את התחושות בגופניות ולתרגם אותם למילים, כולל עיסוק בהפרשות, לעיתים גם במשמעות ארס פואטית, בהשוואת היצירה להשתנה או חרבון, רחמנא ליצלן מבחינת המבקרים. לא תמיד בא לי לקרוא רק על נבכי הנפש העילאיים, אלא גם על הבשר דם והפרשות. לצערי, רבים מהקוראים ומהבקרים מגלים סןג של איסטניסיות לגבי זה, זה מרתיע אותם, ואןלי זה באמת לא מדבר אליהם. אלי זה מאוד מדבר. חלק ניכר מחיינו אנחנו עסןקים עם תחושות הגוף, והיכולת להעלות אותן על הכתב, וליצור את האסתיקה שלהן במילים, מרתקת אותי.
אני מודה שאני עצמי בכתיבתי קצת ירדתי מזה, כי ראיתי שאין לכך פופולריות רבה, ובא לי גם להוציא ספרים שיימכרו, ולא רק שישכבו באיזה מחסן של הוצאה. אז אותו רומן לא גמור שממנו פרסמתי אתמול את הפרק "אריק", שהיה אמור להיות הרומן האוטוארוטי שלי, שהיה אמור להרחיב את העיסוק בדיון על דמות הגיבור לכיוון של מגדר וזהות מינית – עזבתי אותו לאנחות. אבל זה עדיין מעניין אותי.
הסיפור שלך באמת הזכיר לי את הסיפור האחרון בקובץ ההוא שלי, גם שם היה הגיבור רוסי ומתעסק עם גופו, כמה חבל שאין לי אותו על המחשב והוא נמצא רק בספר.
אהבתי את הסיפןר שלך כי מה יותר נכון מלתאר הוויה קיומית מתוך הגופני? לא ככה? האם לא כל קיומנו מותווה בסופו של דבר על ידי הגופני? הלוא אם אנחנו מרגישים לא טוב, כואבת לנו הבטן, כל קיומנו באותו רגע, כל רגשותנו ומחשבותינו, יוכתבו על ידי התחושה הפיזית של הכאב. וכן הלאה. את הסוגיה הזו רציתי לבטא באותו רומן, כיצד בסופו של דבר כולנו עבדים של גופנו, למרות שרובנו, בעיקר אנשי הרוח שביננו, רוצים להיתלות בהיותנו נפש נעלה.
ולכן באותו פוסט אצל יקיר, התעקשתי להרחיב את הגופניות מעבר לכתיבה על זיונים, ואפילו אוטואירוטיות, אלא גופניות פר-סה, החוויה הקיומית כתוצאה של החוויה הגופנית.
ואגב, בדיוק אצל אלי אליהו יש סיפור קצרצר קפקאי, וריאציה על "מטמורפוזה", וגם אצלך אהבתי את הסוף הקפקאי עם האחות שנכנסת לחדר. מחווה יפה ונכונה.
את יודעת, אפילו לא חשבתי על המחווה הזאת. זה כנראה צרוב לי כל-כך עמוק בתודעה שאני אפילו לא חושב על זה. מה שידעתי כל הזמן זה שאני לא יכול להביא את סרגיי לאיזו "תובנה" על מה הוא רוצה לעשות בחיים, אלא רק לקחת אותו עד הסוף הלוגי של האובססיה שלו.
אני מאוד מאוד מסכים אתך לגבי כאבי הבטן – שנים נאבקתי בהם ורציתי להתעלות מעליהם עד שהבנתי שהם חלק חשוב ובלתי נפרד ממני, והחלטתי לכתוב מתוכן. לפעמים יש לי תחושה שכתיבה שאינה נוגעת בגופני פשוט מרפרפת על פני השטח, נותנת תחושה של "זה נורא יפה. אז מה?".
אגב אוטוארוטיקה והפרשות, מכירה את השירים של אנה הרמן?
ליעל:
שלושה דברים:
הראשון:
בין תיאור "נבכי הנפש העילאיים" לבין תיאור "ההשתנה/חירבון, רחמנא ליצלן" יש עוד סקאלה שלמה של אפשרויות ושילוביהן. וגם בנבכי הנפש אין חובה לעסוק עד בלי די. לפעמים די ברמז.
השני: כפי שגם כתבתי למעלה, השאלה בעיני היא באיזו מידה התיאורים ה"פיזיים" מקדמים את מה שיש לכותב לומר. נניח, דוגמה קיצונית: ב"רומיאו ויוליה" אפשר לשער, שלרומיאו היו פצעי בגרות והתחלה ראשונית של זקנקן קטן, ושבדומה לבני גילו הצעירים מאד (חמש עשרה?) הוא הזיע הרבה, וכדומה. במחזה של שייקספיר אין זכר לכל אלה, ולא רק משום ששייקספיר לא נמנה עם האסכולה הנטורליסטית, אלא גם משום שיוליה לא ראתה, ולא יכלה לראות, דבר מכל זה, היות שאהבה אותו. וגם משום שתיאור "פיזי" שלו לא היה מקדם את הסיפור. שהרי, על אף ההשפעה הגורפת שיש למצבנו הפיזי על חיינו, לא פצעי הבגרות הרגו את רומיאו, אלא תפיסת עולמו הרומנטית, הטוטאלית והמתלהבת, בנוסף להתנהגות לא נבונה של המבוגרים שהקיפו אותו.
ולכן יש מסרים שלצורך העברתם חייבת להיות התייחסות אל ה"גופני", ויש מסרים שבהם זה מיותר. לי יש הרגשה לפעמים (לאו דווקא בפוסט הזה של רונן, שאת המסר שלו אינני בטוחה שהבנתי), שההתייחסות ל"גופני" נעשית דווקא כדי להראות שהכותב מעז לעשות זאת, בתור איזו הפגנתיות של העזה וחדשנות (אם כי העיסוק הזה הוא לחלוטין לא חדש). לכן גם הזכרתי את הספר של יעל הדיה – שבו חלק מן התיאורים נחוצים לצורך העלילה, וחלקם, לטעמי, מיותרים לגמרי.
דבר שלישי:
יש גם בעיית משלב. נדמה שבעברית עוד לא הגיעו לאיזו החלטה על המלים שבהן ישתמשו בהקשרים האלה, ויש משהו בקפיצה בין המשלבים שמפריע לי מאד. (לא בפוסט הזה).
לעדה, אני סבורה שזה מתקבל כך אצל חלק מן הקוראים או המבקרים, כאילו זה סוג של חריצת לשון כלפי הקורא, "הנה, אני מעז". אבל זה לא כך באמת. שכן על פי רוב זהו ניסיון כן וחשוב לנסות להעביר את הגוף במילים. כשאת מאוהבת, חלק גדול מהתחושות שאת חשה, כאילו הן מהלב, הן גופניות בלבד, וכן הלאה. בכל רגע אנחנו מושפעים מהגופניות. לכן כל הנסיונות הספרותיים האלה, שאינם רבים מאןד, הם חשובים בעיני. העובדה שחלקם אולי נכשלים, זה חבל, אבל לא מבטל את איכות הניסיון.
במקרה שלי עם הקובץ הראשון ההוא עם הסיפןרים שחלקם היו מאוד גופניים, ניסיתי לעשות זאת לא משום הרצון לחרוץ לשון (כפי שחשבו חלק מהמבקרים היותר סתומים או שמרניים), אלא מתוך רצון לנסות לבטא את הדברים.
שוב, אני סבורה, שכאשר טקסטים כאלה מגיעים לקוראים שמרניים, הם מזדעזעים וחושבים שהכותב עושה דווקא כדי לעצבן וכו", ולהראות כנה הבוא נועז וחדשן, ואז הקורא מתקומם כי מרגיש לא נוח עם הטקסט. אני רואה את ההפך: את הניסיון הכנה והחשוב להעביר תחושות פיזיות למילים, כי הן חלק אינטגרלי מהתודעה שלנו.
ליעל:
שני דברים:
לא חשבתי על "חריצת לשון כלפי הקורא" (שהרי הקורא איננו האויב), אלא כלפי הממסד הספרותי, תהיה מהותו אשר תהיה. והיות שאני התרשמתי שהממסד הזה דווקא מעודד "חריצות לשון" כאלה (וכנראה טעיתי, בהתחשב במה שאת מתארת כאן), תמיד ראיתי בנסיונות האלה התפרצות לדלת פתוחה. שהרי העיסוק הבוטה בפיזי אינו חדש. הוא נמשך כבר מאות שנים, בספרויות שונות. והוא איננו "אסור". זה שהוא איננו מדבר אלי באופן אישי – זה עניין אחר.
באשר ל"גופני בלבד" – שום דבר איננו "גופני בלבד", ממש כשם ששום דבר איננו "נפשי בלבד". המערכות האלה פועלות ביחד, והתהייה על "מה גרם למה" מזכירה קצת את העיסוק בביצה ובתרנגולת. גם למה שנראה תוצר מובהק של כימיה גרידא יש השלכות על מערכות אחרות, שאינן פיזיות כלל, והן בתורן יכולות "להשפיע בחזרה" על הפיזי. נותרת הבחירה האישית של הכותב – מה מכל זה הוא רוצה לתאר, ואיך. אפשר להביע תחושות של מיאוס ותעוב כלפי כל הווייתנו דרך תיאור בוטה של הפיזי. אפשר גם באופנים אחרים. זו בחירה אישית של הכותב, והיא כמובן לגיטימית לחלוטין.
נכון, כדברייך, הדברים שלובים. אבל גם כשהם שלובים, הבעתה של הממסד הספרותי עדיין גדולה.
הנה …. בדיוק העליתי עכשיו סיפןר בשם "פתוחה", המתאר מה שאישה מרגישה כשהיא עוברת הפלה, ונזכרת תוך כדי כך ביחסה לגוף, הוןסת הראשונה וכו". ברור שתיאור הגופני, לא מנותק בכלל ממה שהיא עוברת בנפשה.
ובכל זאת, בשנת 1992, חודשים ספורים לפני שהקובץ בו היה סיפןר זה עמד לראות אור ב"עם עובד", מוקי רון אמר לי לשלוח סיפור למוסף הספרותי של ידיעות, כדי שיקדים ויספר על הספר. בדיעות אמרו לי שזה סיפור יפה, אבל הם לא יכולים לפרסם בחגים!!!! סיפור שעוסק בווסת והפלה!!!! אז עובדה שזה עדיין מרתיע. והרי שום סופר לא באמת משתכשך במי האםפסיים של מי האפסיים פה-סה, תמיד התיאור של הגופני מתקשר לנפש. ובבכל זאת יש אופוזיציה קשה מצד הקוראים והממסד….
אני סבורה שאולי הנפש האנושית היא זו שעדיין מתקשה בקריאת הדברים, ולא להפך.
סיפור אישי: בזמנו, אלי הירש כתב על הספר הזה ביקןרת קשה ב"העיר", בה בכלל לא התייחס לערכים הספרותיים, אלא הזדעזע מן העיסוק הבוטה, לטעמו, בגופני.לימים הוא קיבל, הוציא וערך את הספר השלישי שלי ל"חרגול", ואמר במפורש, בהקדשר של מקרה הביקורת על ספרי הראשון, שהוא היה אז מבקר צעיר, שמרן וסגור, ונטה לפסול ספרים שאינם לפי טעמו הספרותי דאז.
לכן מה שאני טוענת, שלפעמים הבעיה אינה בחומר עצמו, אלא בעיני המסתכל.
ושוב, אינני באה לדון באיכות, אלא בעיקרון של הנושא עליו אנו מדברים. אותי אישית הנגיעה בתיאור הגופני, תמיד מרתק ומרגשת.
ולינק ל"פתוחה", בהקשר לתגובה.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1114&blogID=23
ליעל:
אני אחפש ואקרא. תודה.
קשה לי נורא לקרוא דברים כאלה, אבל זה לגמרי אני ולא אתה (ולא רק על דרך הקלישאה). זה תמיד היה ככה, לא לגעת ולא להסתכל על הפצע המפריש מוגלה לא בכתיבה, לא בקריאה, לא בתרבות בכלל ובטח ובטח שלא בחיים. פרס על מפעל חיים מוענק להדחקה. בואו נרים כוסית לחייה. אולי בגלל זה אני אוהבת שירי פופ מתקתקים, קומדיות רומנטיות ורדרדות וציורי מלאכים של ניר הוד…
אני אישית לא מתעסקת עם אוטו-אירוטיקה כי אותי זה משעמם, ואולי גם מפנה אצבע לועגת: את לבד, יא חת"כת עלובה!
תיאורים גופניים של אהבה אני אוהבת (אני מעריצה מושבעת וחסרת רצון אישי כשזה מגיע למערכות יחסים), אבל גם פה אני פחות מתעסקת ב"גס" וב"מלוכלך" באמת, אלא אם כן זה משרת את הסגנון הרומן הרומנטי שלי (לא, מעולם לא כתבתי "שרירי אצבעותיו השתרגו מסביב לשדיה המלאים והלבנים", אבל הגיבורים שלי כן משליכים את גיבורותיי על הקיר ומבצעים בן את זממם, לקול מצהלות הקהל).
הכי אני אוהבת לשחזר את האווירה ולרמוז עליה, כמו שעשיתי פה:
She kept her gaze on the speed needle that flirted with the black dot beneath the number 100 m/h, touching it and moving away quickly, teasing it and withdrawing, caressing and dancing backwards.
בעיני דווקא הסיפור הזה הוא מעין תשובה לשאלה הזו שמעלה האוטוארוטיקה: ביחס של הסביבה לסרגיי יש בדיוק אמירה כמו זו שהבאת, והוא עונה לה בהתמזגות המוחלטת לתוך ההתמכרות שלו, בבחינת "אני לבד וככה טוב לי".
איפה עוד יש לי שמות רוסיים?
היה לך עוד סיפור עם כלה ובחור רוסי שנפגשים על צוק מול חוף הים.
נכון, עכשיו נזכרתי. הם גם נכתבו ביחד, לפני בערך חצי שנה. אני מניח שזה קשור לתחושת הזרות של המהגר שאני חש כאן בגרמניה, ומעתיק אותה לרוסים בארץ.
אה, ועוד משהו: מה יש לך עם שמות רוסיים?
תודה על שעדכנת אותי
האמת שלגבי הטקס סרגיי גם לי קצת קשה אבל אם לבוטות יש תפקיד ומסר היא לגיטימית אם היא סתם באה לתאר מצב שאין לו קשר להצגת הדמות למשל אז זה סתם בוטות
לי קצת קשה לקרוא טקסטים ארוכים ואז אני מאבדת קשב
ומכיוון שהאיש סרגי זר ויש לו בעיה של קליטה ואינטגרציה חברתית אז אותה בוטות בודאי יש לה מקום
זה בעיני חלק מהעניין, העובדה שהוא זר ומבודד, ולכן מתמכר להנאה המינית.