ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

משחקי מלחמה

800×600

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman","serif";}

משחקי מלחמה (סיפור קובני)/ ירון אביטוב

במקום הקדמה

בעמודי החדשות של עיתוני יום חמישי, 18 יולי 2013, התפרסמה ידיעה שהתאימה אולי יותר לעמודי הזוטות. ספינה צפון קוריאנית נעצרה בתעלת פנמה, כשניסתה להבריח טילים קובנים עתיקי יומין שנשלחו בחשאי לתיקון. הספינה נתפסה על חם כשהיא מפרה סנקציות של האו"ם. הפרשנים הוסיפו בכובד ראש, שלאמריקנים אין מה לדאוג כי הקובנים אינם מהווים איום צבאי אמיתי על ארצות הברית.

הידיעה הזו, שלפני 50 שנה היתה מן הסתם זוכה לכותרות ענק בעיתונות הבינלאומית (הפרשנים שכחו לציין שמשבר הטילים בקובה כמעט וחרחר מלחמת עולם שלישית, אלמלא ניקיטה חורשצ'וב הסיג את טיליו לאחור), היא כיום לא יותר מקוריוז שהעלה חיוך על שפתיי והזכיר לי את תרגילי המלחמה – פתטיים עבור כל מי שבא מן המזרח התיכון – שבהם צפיתי בקובה.

מאחד מהם רקחתי סיפור בשם "משחקי מלחמה". את הסיפור הזה פרסמתי ב-2001, ואני מפרסמו כאן מחדש כדי להעמיד את דברי הפרשנים המלומדים על דיוקם.

 

 

 

משחקי מלחמה/ ירון אביטוב

 

"אצלנו זה על באמת," אמרתי לידידי קומפיי, שהשתתף בתרגיל המלחמה שהתנהל בבוקר יום ראשון אחד ברחובות סנטיאגו דה קובה.

קומפיי ידע מאיפה אני, מהארץ שהקובנים סבורים שהיא ארץ כל המלחמות, שהמלחמה בה היא בלתי נלאית ולא נפסקת מעולם. הם לא מבינים איך אפשר לחיות כך, במלחמה מתמדת, אבל עכשיו פרצה מלחמה גם אצלם, וקומפיי נהר יחד עם כולם לצפות בה.

השכם באותו בוקר שאלתי את בעלת הבית שלי: "למה חסמו את הרחוב? יש פייסטה היום?" אני רגיל שבסנטיאגו חוסמים את הרחוב רק לקראת פייסטות.

"פייסטה?" אמרה. "לא, היום יש מלחמה."

"מלחמה? מלחמה נגד מי?"" התפלאתי. "נגד ג'מייקה?"

"אתה יודע טוב מאוד מיהם האויבים שלנו," אמרה, "היום יש תרגיל מלחמה."

לפתע נשמע צופר אזעקה מיילל ומטח יריות. במקום למהר ולרדת למקלט, התלבשתי בחופזה ויצאתי לרחוב לצפות במשחקי המלחמה של פידל קסטרו, הרוצה לשמור תמיד את אזרחיו עירניים ובמצב של כוננות, למקרה של פלישת נפל נוספת במפרץ החזירים. בערי החוף הקובניות מתרגלים לא פעם הגנה אזרחית נגד פלישה מהים, בערי פנים הארץ – הגנה אזרחית נגד פלישה יבשתית. אבל סכנה הפלישה המוחשית היחידה הנשקפת לקובה היא מצד התיירים.

האזעקה המשיכה ליילל. אוגום, אל המלחמה, קרא למאמיניו הששים אליי קרב. אנשים רצו ברחובות. הם לא פחדו כלל. עד כה צפו במלחמות רק בסרטי אקשן בטלוויזיה, ועכשיו רצו לצפות במה שנראה להם כ"דבר האמיתי". אמבולנס צפר ואחריו דלקו נושאי אלונקות. לרגע זה נראה ונשמע אמיתי. ראיתי את קומפיי רץ אף הוא, ונופל. האם נפגע מכדור? הוא קם והמשיך לרוץ. "קומפיי, קומפיי," קראתי לעברו. כמה גברים סובבו לעברי מבט.

"הרמנו, מה אתה עושה כאן? לא ידעתי שהגעת. חשבתי שאתה עכשיו במדינה שלך, ועסוק במלחמות שלכם." ובאמת, שאלתי את עצמי, מה אני עושה פה? לאיפה אני רץ? מה אני מחפש במלחמות של זרים? עד שנפטרתי מעונשה של המלחמה בארצי, מדוע עליי להתעורר בבוקרו של יום המנוחה לקול אזעקה מייללת וטרטור מקלעים בקובה ברחוקה, שעד כה סברתי לתומי שהסכנה הגדולה ביותר הנשקפת בה היא צניחת אגוס קוקוס על הקודקוד. אבל ממלחמות אי אפשר כנראה להימלט. הן רודפות אחרינו לכל מקום.

"הנה, אני פה," צעקתי לקומפיי, "ועכשיו אני משתתף במלחמה שלכם."

רצנו לעבר 'פלצה דה מרטה'. מהגגות הסמוכים לכיכר, ובעיקר מזו של מלון 'רקס', היתמר עשן. צמיגים רבים בערו על הכביש. קולות נפץ רמים עלו מ'קופליה', ולרגע הם נשמעו כמו קולות הביקוע של אגוזי הקוקוס המוטחים בחוזקה בריצפה על ידי הסנטרוס במהלך יום ההולדת של אוגום. חלפנו בריצה על פני ה'פלצה', המשכנו ב'אוונידה גרסון', והתקרבנו אל 'קופלייה', מול ה'דסי אוצ'ו פלאנטס', מגדל הקומות שבו שוכרים דירות תיירי הסקס האיטלקיים, שמכיוונם בקעו קולות הירי. הגענו, קומפיי ואני, עד סמוך ל'קופלייה'. חיילים מזויינים בקרבינות חסמו את דרכנו. חיכינו יחד עם כולם לפלישה הגדולה עליה התריעו הרמקולים המהדהדים.

 

הפלישה החלה בתשע-אפס-אפס. אני זוכר את השעה המדויקת, כי על גגו של ה'דסי אוצ'ו פלנטס' קבוע שעון דיגיטלי, שלפיו מכוונים כל חסרי השעונים בסנטיאגו את סדר היום של השום-כלום שלהם, והצ'יקאס דה לה קאייה יודעות לכוון את מיתרי אהבתן לאיטלקים נדיבים. ג'יפ צבאי גרר אחריו טנק גדול מקרטון. אחריו נחפזו גברים, הלבושים בבגדים אזרחיים, שירו צרורות לכל עבר. חיילים במדים ירוקים השיבו אש. לקח לי רגע להבין מי כאן נגד מי, עד שקומפיי עידכן אותי: "אלה עם הטנק הם הפולשים." טוב לדעת.

"והפולשים מאיפה?" שאלתי.

"אתה יודע טוב מאוד מיהם האויבים שלנו," התרגז מהשאלה.

"חשבתי שכבר לא נשארו לכם אויבים," אמרתי.

"ומה עם המאפייה במיאמי?" שאל. "פעם אחת הם כבר ניסו לכבוש אותנו, ואם רק יתנו להם הזדמנות הם ינסו שוב. הרי רק לפני כמה שבועות הם ניסו להתנקש בפידל בפנמה."

טנק הקרטון המשיך לירוק אש, אבל לפתע נדם. מה קרה, נגמרה התחמושת? לא. מישהו טרח כנראה להחליף צד בפס הקול של קולות הנפץ והירי מחרישי האוזניים, אבל זה לקח לו הרבה זמן להחליף צד, ובינתיים הייתה הפוגה בקרבות.

קומפיי ניצל את ההפוגה כדי לשאול אותי. "תגיד את האמת, מה אתה חושב על המלחמה שלנו?"

"מלחמה מאוד נחמדה," השבתי בנימוס. "אתם כמו ילדים שמשחקים ב'מונופול מלחמה'."

הוא לא הכיר את המשחק, אבל הבין את הכוונה. "אצלכם יורים באמת. אצלכם הטנקים הם בטח לא מקרטון."

"כן, אצלנו זה על באמת והחיילים הם לא משוקולדה," אמרתי.

"כמה מטוסים יש לכם?" שאל קומפיי. "ופצצות?"

"אני לא מסגיר סודות צבאיים," הבלעתי גיחוך. נזכרתי בכל הפעמים שנחקרתי במשרדי ההגירה בניסיון אולי לברר האם אני מרגל. עד היום, למרות שהצגתי לא מעט מסמכים המאששים את זהותי ואת עיסוקיי, לא מעט קובנים עדיין משוכנעים שאני מרגל. קומפיי הוא אמנם ידיד טוב, אבל בקובה גם ידידו הטוב ביותר של האדם (הכלב), עלול בסיכומו של דבר להתגלות כצ'יוואטו (תייש, וכינוי בסלנג למלשין של השלטונות).

"תגיד לי בכנות, קומפיי," אמרתי לו, "אתם באמת מפחדים ממלחמה?"

"היחיד שפוחד ממלחמה הוא פידל," אמר קומפיי. "מצדי, שתהיה מלחמה ושהמאפיה של מיאמי תכבוש את כל האי. יותר גרוע מעכשיו לא יכול להיות." אבל כעבור רגע התעשת ואמר: "בעצם, יכול להיות יותר גרוע. מלחמה זה יותר גרוע. אם עכשיו יש בקושי מה לאכול, מה יקרה אם תהיה מלחמה? לא יהיה בכלל מה לאכול."

ובינתיים, נמשכו קרבות הרחוב. האמבולנס דהר רצוא ושוב לאורך אוונידה גרסון כדי לפנות נפגעים דמיוניים. מכונית כיבוי אש הועמדה בהיכון. טנק הקרטון הסתער לעבר פלצה דה מרטה. חיילים מזויינים רצו בשפיפה משני עבר הכביש, והשיבו אש. הם יורים בלי אבחנה, אמרתי לעצמי, לא מנסים בכלל לכוון, ומזל שזו לא אש חיה, אחרת התרגיל הזה היה הופך למרחץ דמים.

אחרי החיילים דלקו קשישים נושאי קרבינות. חלקם ותיקי המהפכה שהפכו בינתיים לכוח ההג"א המקומי. "קומפיי, תראה, הנה ארנסטו," הצבעתי על חייל הג"א אחד שהשכיר לי פעם דירת חדר. "כן, גם הוא," צחק קומפיי. "במקום לרוץ ולחפש תיירים לדירה שלו, שעומדת ריקה כבר שבועיים, הוא צריך לרוץ אחרי טנקים ברחובות."

אחרי החיילים והזקנים דלקו ילדים עירומים למחצה, שרצו גם הם להשתתף באקשן המלחמתי. בין כולם הסתובב מוכר שום זקן, שהכריז בקולי קולות  על מרכולתו "איי אחו" (יש שום),  אבל מי היה יכול לשמוע אותו. במרוצתו נתקל בו אחד החיילים, שניהם נפלו, ראשי השום התפזרו לכל עבר. החייל קם ראשון וגידף את הזקן. "תסתלק מכאן," גער בו. אבל אף טירון צעיר לא יכול לגרש את חייל השום הזקן. ביום ובלילה, בחורף ובקיץ, הוא סובב ברחובות סנטיאגו ומכריז: "איי אחו!", וקולו רב העוצמה יכול להתחרות אפילו בקולו של הכרוז הזקן של המשאיות בפלצה דה מרטה, שמכריז על יעד הנסיעה: "מיקרו סייטה! מיקרו אוצ'ו! דיסטריטו!"

קמהאן אחד ניסה להיטפל אליי ולמכור לי כמה בקבוקי רום בעיצומן של הקרבות. אמרתי לו שיציע את הרום לחיילים הנלחמים. הם זקוקים לרום יותר ממני.

הרבה קובנים, כך נדמה, היו מעדיפים שיציידו אותם ברום ולא בקרבינות.

קולות הנפץ התגברו. עוד ועוד צמיגים הובערו. עשן סמיך אפף את רחובה הראשי של סנטיאגו. טנק הקרטון היה קרוב לכיבוש פלצה דה מרטה המכותרת בדוקרנים. האם לבה של סנטיאגו, העיר השנייה בגודלה בקובה, ייפול בידי הפולשים? לא. המגינים הקובניים האמיצים הצליחו ברגע האחרון ממש לבלום את טנק קרטון המסתער. הטנק הועלה באש לקול מצהלות הקהל המשולהב:

"ויוה! ויוה! ויוה!"

מאות תלמידי בתי ספר בתלבושות אדום-לבן, פניולטה לצוואריהם, פרצו מהסימטאות הצדדיות בשאגות שמחה תוכיות: "ויוה פידל! ויוה רבולוסיון!  ויוה!" עוד נצחון מוחץ נרשם בתולדות ימי המהפכה. כוחות הצבא, המשטרה והג"א נאספו כולם בפלצה דה מרטה. תזמורת ניגנה מארשים צבאיים ואת ההמנון. בסיומו, הניפו המנצחים, זקנים כצעירים, את הקרבינות המיושנות שלהם בשאגות "ויוה!", שנענו בקולות הסופרן הדקיקים של הילדים: "ויוה! ויוה! ויוה!" 

"ויוה," קרץ לי קומפיי, כשהסתיימה ההצגה. "ראית איזה גיבורים אנחנו? פחות משעה לקח לנו להביס את הפולשים!"

"יותר מהר מכפי שלקח לישראל להביס את מדינות ערב ב-67'," אמרתי לו. "זו המלחמה הכי קצרה בתולדות האנושות."

 

"נו, איך היה?" שאלה אותי בעלת הבית שלי עם שובי מקרבות הרחוב.

"יופי של פייסטה," אמרתי לה, "עם הרבה שום ורום."

אבל צמיג אחד שהמשיך לבעור בעקשנות גם הלאה, כמו נר תמיד, הזכיר לי שוב את המקום שממנו באתי ושאותו רציתי לרגע לשכוח, שם מלחמות הן על באמת.

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב