על "תעלוליה של ילדה רעה" של מריו ורגס יוסה, אחוזת בית, מספרדית: טל ניצן, 375 עמ"

התפרסם בכל הזמן, מעריב, 19.10.2007

ברוסיה של המאה ה19- נחלקו הקוראים לשני מחנות יריבים: מעריצי דוסטויבסקי ואוהדי טולסטוי. באמריקה הלטינית הם נחלקים כבר לא מעט שנים בין גבריאל גרסיה מארקס הקולומביאני ומריו ורגס יוסה הפרואני, שפעם היו חברים טובים ובהמשך הפכו לאויבים בנפש. על איבתם של השניים, שלדברי הרכילאים קשורה באישה, התפרסמו אגדות רבות, ואפשר להסתפק ולומר שגם עליהם יכול היה חיים באר לכתוב את "גם אהבתם, גם שנאתם", שהקדיש למערכת היחסים בין ביאליק, ברנר ועגנון.

   אבל לא רק על מערכת היחסים שבין מארקס ליוסה אפשר לכתוב רומן שכותרתו כזו, אלא גם על גיבורי הרומן החדש של יוסה,  שהוא בנוסח "שונאים, סיפור אהבה" של בשביס זינגר. רומנים כאלה התפרסמו כבר לאלפים, והשאלה מה יכול לחדש לנו עוד רומן על אהבה מופרעת. הרומן של יוסה לא מחדש הרבה, אבל בכל זאת הוא מושך לקריאה, אם כי לא הרבה יותר מזה.

   מדובר בסיפור על משיכה אובססיבית של מתרגם אלמוני בשם ריקרדו לאישה מסתורית, שמהתלת בו במשך שנים רבות, מקרבת-מרחיקה, אוהבת-שונאת. גם כשהוא רוצה להיפטר כבר מעונשה, שכן היא עונש לא קטן, הוא לא ממש מסוגל. שוב ושוב היא לוכדת אותו ברשת קורי האהבה העכבישיים שלה.

   הרומן הקוסמופוליטי הזה מתרחש על פני מדינות רבות בארבע יבשות (ובעיקר בפריז ובפרו), אבל מדובר בסיפור הנענה בעיקרו לחוקי הטלנובלה הלטינית. כיוון שוורגס יוסה ניחן כמובן בכישורים וניסיון טובים פי כמה מאשר לכותב סיטקומים ממוצע, התוצאה היא מתוחכמת יותר מאשר זו שתוכלו לראות בערוצי הוויוה למיניהם. דהיינו, רומן נחמד שלא יעליב אף קורא, גם לא את זה האיסטניס. אבל מצד שני, מי שהתפעל בשעתו מ"העיר והכלבים" ומכמה מהרומנים האחרים של יוסה, לא ישמע כאן את הד נביחותיהם הרם, שנבלע קצת בערמה של מלל קשקשני על אהבה ומה שמסביב.

   כוחו של הסיפור בתיאורים היפים, שכן גם כשוורגס אינו בשיא זקפתו הספרותית, הוא עדיין משכמו ומעלה. מצד שני, חולשת הרומן בכך שהקשר בין סיפור האהבה לסיפור הפוליטי על פרו, החשוב לכשעצמו, הוא קצת מאולץ, וההיבט הנפשי המניע את הדמויות לוקה מעט בחסר. הדמויות אמנם נעות ללא הרף, בין מיטות, ערים ויבשות, אבל תנועתן היא אל החוץ יותר מאשר אל הפנים.

   אבל אי אפשר, כאמור, להתעלם מחינו של הסיפור, ומאוסף המסכות והזהויות שלובשת לילי, "הילדה הרעה", כדי להתחמק שוב ושוב מ"הילד הטוב" שלה, ריקרדו, ובעיקר מעצמה. פעם היא צ"ילנית, פעם מהפכנית קובנית, פעם מדאם צרפתייה, פעם לורדית אנגלייה מפוקפקת, פעם זנזונת יפאנית. היא נעלמת מחייו של ריקרדו, רק על מנת להתגלות בכל פעם מחדש כמו דיווה של החלומות, שגם כאשר הם לכאורה מתגשמים, הם אף פעם לא מתגשמים באמת.

   ואם נחזור לרגע להשוואות בין מארקס, שכבר זכה בפרס נובל, ויוסה, שעדיין ממתין עד בוש לזכות בו, נגלה ששניהם נתפסים ברומנים האחרונים שלהם לעיסוק במין ובאהבה חולנית. ליוסה יש אמנם עדיין מה ללמוד מ"אהבה בימי כולרה" הנהדר של מארקס, אבל מצד שני, "תעלוליה של ילדה רעה" של יוסה עולה בהרבה על "זיכרונות מהזונות העצובות שלי", הרומן האחרון של מארקס, שממש בייש את הפירמה. ליוסה, מאידך, אין סיבה להתבייש ברומן האחרון שלו, אבל אני במקומו גם לא הייתי מתגאה בו במיוחד. הוא מסוגל ליותר מזה.