הפמוטים של חווה

הפמוטים של חווה/ ירון אביטוב

התפרסם לראשונה ב"הסתכלות, דו"ח מבתי חולים פסיכיאטריים", כנרת 1991; מהדורה מורחבת ומעודכנת, הוצאת ירון גולן, 1993).

פרק שני: כך מאשפזים בכפייה (הפרק התיעודי המתפרסם כאן הוא רק סצנה אחת הנכללת בפרק השני על האשפוז בכפייה. המחבר התלווה במשך חודשים מספר לאח המאשפז של לשכת הפסיכיאטר המחוזי בירושלים ובחן את עבודתו)

הוראות אשפוז:

"הנ"ל חולת נפש עם אשפוזים חוזרים. כעת, כחודש לאחר הלידה, נמצאת במצב פסיכוטי מניפורמי פרנואידי, תוקפנות מילולית ופיזית, ומאיימת בפגיעה בה ובסביבה. מפאת מצבה, הוצא התינוק מרשותה. מסרבת לטיפול וזקוקה לטיפול דחוף במחלקה שמורה."

12 שעות לאחר שהעובדת הסוציאלית התדפקה על דלתה, הראתה לה צו ונטלה מחווה הנסערת את בנה יחידה בן החודשיים, עשה גם האח המאשפז מאיר ברזילי את דרכו אליה בשעת לילה, כדי לקחת אותה לאשפוז, בצו הפסיכיאטר המחוזי. כל הדרך לשם הוצפתי רחמים על העוול הנורא שנעשה לאשה המסכנה הזו, שביום אחד נחרב כל עולמה. בעלה נטש אותה, תינוקה נגזל בגלל הסכנה הנשקפת לו ממנה, אחר-כך שללו את חירותה בגלל הסכנה שנשקפה לה מעצמה אחרי שנלקח ממנה תינוקה.

   הסיטואציה הטעונה – דפיקות על הדלת באישון לילה, הוצאת אשה ממיטתה, ולקיחתה אל יעד בלתי ידוע (מבחינתה) – המזכירה משטרים רחוקים, היתה הפעם קשה מנשוא גם עבור ברזילי המנוסה, שראה כבר הכל בחייו. גם זהבה שפי, מזכירתו של ד"ר קרלוס בראל, הפסיכיאטר המחוזי, שהדפיסה למענו את ההוראה בשעות הצהריים של אותו יום, נרעשה: "איך אתם רוצים שהיא תהיה נורמלית? גם אני הייתי משתגעת, אם היו לוקחים לי את הילד." אלא שהפסיכיאטר המחוזי לא רצה לקחת סיכונים (בעיתוני אותו בוקר נכתב על אם חולת נפש, שחנקה את בתה התינוקת. "מצווה, לדעתי, להרחיק אותה מהציבור ובמיוחד ממשפחתה," אמרה התבועת במשפטה), והורה לברזילי להיחפז. ברזילי ניסה כבר בשעות הצהריים לתאם את האשפוז עם בני משפחתה של חווה, אבל הצליח לאתרם רק בשבע בערב. לקח לבני המשפחה ארבע שעות יקרות של התלבטויות, עד שהסכימו להצטרף אל ברזילי.

   בדרך. מתוך חילופי הדברים בין ברזילי לאביה וגיסה, התברר שהתינוק נלקח מחווה (נמוכת קומה, בשנות השלושים המאוחרות שלה) אחרי שהרעיבה אותו, ולא החליפה את חיתוליו במשך שלושה ימים ברציפות (הפרעות נפשיות לאחר לידה מתבטאות באובדן היכולת לתפקד, ניתוק הקשר עם המציאות, ובהזיות תוקפניות כלפי התינוק). אביה של חווה הוא שיזם את לקיחת התינוק, וגם את האשפוז. אבל העובדה הזאת לא מנעה מהאב, שישב מצונף במושב האחורי של המונית, להתחנן בקול בוכים בפני ברזילי לדחות את האשפוז ליום המחרת, ולחילופין להאשים את ברזילי שהוא אכזר, למרות שהוא ההפך הגמור. ההאשמות שהטיח בברזילי לא הקלו על נקיפות המצפון, שהתפרעו מתחת לחולצת החפתים שלו. ככל שהתקרבנו אל הבית בצפון העיר, נגסה בו החרטה הבלתי-נמנעת בשיניה העצובות.

   האב: "איעמל מערוף, תעשה טובה, מאיר, אני מוכן לחתום לך עשר פעמים. בוא נדחה למחר. אני לא מבין למה בלילה? בחייאתאכ, אולי מחר. זו מכה בשבילה באמצע הלילה. אולי היא ישנה. כבר לקחו לה את הילד בבוקר, בעלה ברח, ועכשיו בלילה לוקחים גם אותה. כמה מכות ביום אחד הילדה שלי יכולה לסבול?"

   ברזילי: "אני לא יכול לחכות עד מחר, כי אם היא תעשה משהו לעצמה בלילה, אז מה אני אומר, שהאבא הבטיח? אני רק חייל שממלא הוראות. הרי אתה זה שסיפרת לעובדת הסוציאלית שהיא מרעיבה את התינוק, ובסך הכל, אנחנו מבצעים את מה שביקשת."

   על סף דלתה התגבר מורך לבו של האב, ואכול חרטה מלמל בקול שבור: "אני לא יכול לעשות ככה לבת שלי. אין לי לב, אין לי לב." ופתאום התגלגלה המועקה בכאב פיזי ממשי ("אני סובל מהלב"), ולא היה חסר הרבה שברזילי יאלץ לחזור על עקבותיו, כדי לקחת דווקא אותו לאשפוז.

   לפני הדלת. חווה כבר נימנמה, חולמת על התינוק, מבלי לדעת שעוד מעט ישמעו הנקישות הרמות על דלת הברזל שלה. הדלת היתה סגורה, אבל מבעד לחווקי התרסי יכולה היה האב לחזות בבתו השרועה במיטתה. שני פמוטים דלקו על השולחן, ומוסיקה מזרחית מקוננת ("הוי אלוהי, גורלי האכזר") התנגנה ברקע. הפסטורליה המתעתעת שיכנעה סופית את האב שאין סיבה להיחפז. "מאיר, בחייך, תראה איך היא רגועה. לא כדאי היום." "כן, מאיר, לא צריך, היא רגועה," הצטרף אליו הגיס.

   ברזילי: "תראו, יש לי ניסיון. זה מצב מטעה. אני מבין אתכם, כי זה מצב קשה ועדין, אבל יש לי הוראת אשפוז דחופה. אני אכנס ואדבר איתה. אם אתרשם שהיא במצב טוב, אולי נבוא שוב מחר."

   לפתע אזר האב אומץ והציע שהוא והגיס ייכנסו ראשונים, כדי להיווכח כיצד היא מקבלת את פניהם, ואם יהיה צורך יוזעק גם ברזילי. "לפעמים היא עצבנית ולא פותחת לי," אמר האב, "לפעמים היא מזמינה אותי לקפה. עוד תראה שהיא תאשים אותי שהבאתי אתכם, כמו שהיא מאשימה אותי שבגללי לקחו את הילד."

   האב והגיס נקשו על דלת הברזל, קראו בשמה, אבל חווה רק הגבירה את הקינה. ברזילי חזר והציץ פנימה. כמו בסצנה מ"מציצים", עמדו ארבעה גברים כפופים, מאמצים עיניים להציץ מעבד לחרכים על האשה במיטתה. לפתע נעלמה חווה מהחדר. ברזילי מיהר לברר את מבנה הדירה, ואת דרכי המילוט ממנה, חושש שתעולל לעצמה דבר מה בשעה שהוא ובני המשפחה קוראים בשמה לשווא.

   בדירה. ברזילי נטל פיקוד, נקש על הדלת והכריז: "חווה, זה ביקור בית מהתחנה לבריאות הנפש." חווה הסכימה לפתוח רק לאחר שדרשה להביא שוטר "לעצור את אבא שלי לכל החיים. הוא הרס לי את כל החיים. הוא כל הזמן מטריד אותי. הוא אנס אותי כשהייתי קטנה. אני אפתח, רק אם תסלק אותו מכאן." מקופל ומבויש, הסתלק האב במדרגות והמתין ברחוב הקר. רק ברזילי, הגיס ואני הוזמנו פנימה.

   חווה, שהבינה מיד כי סכנת האשפוז שוב מרחפת עליה, גייסה את כל רזרבות השפיות שעוד נותרו לה. "לא צריך בית-חולים, אין סיבה. תראו כמה שאני רגועה, תראו כמה הדירה נקיה, תראו כמה שאני יפה, תראו כמה אני לבושה יפה. אלוהים אוהב אותי בגלל שאני יפה," חייכה לפתע במאור פנים, ופנתה אל ברזילי כדי לתאר בפניו את מסירותה לתינוק ולבעלה ("הנה," הציגה בפני ברזילי את המקרר הריק, "תראה כמה אוכל הכנתי לו, רק שיבוא. אבל אמא שלו לקחה אותו.") ככל שניסתה לשכנע את ברזילי בשפיותה, כך התברר לו יותר ויותר גודל שגעונה, המתיחות והבלבול הגדול, שהיא שרויה בהם. היא קפצה באסוציאטיביות מעניין לעניין (דיברה, למשל, על תשע הנשמות שיש לה), צחקקה בהיסטריה, עירסלה פעוט דמיוני בזרעותיה, והדגימה איך היתה לוקחת אותו לטיפת חלב.

   אחר-כך החלה להתרוצץ בין הסלון לחדר התינוק, בודקת את המיטה הריקה ומניחה בה את התינוק הדמיוני. "איפה הוא? איפה הוא? מי לקח אותו? איך לוקחים מאמא ילד? הרי אני אמא עשר." העובדה שבשלושת הימים לפני שנלקח הרעיבה אותו ולא החליפה את חיתוליו נשכחה ממנה (התינוק, אגב, הובהל לבית-החולים בגלל פצעים שפרחו על כל גופו, ולאחר מכן נמסר זמנית למשפחה אומנת עד שיתבהר מצבה של חווה). סחוטה מהמאמץ הכביר, השתתקה בבת-אחת, ממתינה לבדוק את השפעת ההצגה על ברזילי. אחרי שהמתין בסבלנות עד שתפרוק את הכל, הסביר לה ברזילי ברכות: "את קצת לא רגועה. אנחנו רוצים לעזור לך."

   חווה: "אם אתה באמת רוצה לעזור לי, תעשה שלום בית ותחזיר לי את בעלי, ולא בית-חולים. לא, לא רוצה בית-חולים. אני צריכה מעון לנשים מוכות ולא בית-חולים. בעלי מרביץ לי. שישלחו אותו לבית-חולים, ואת אבא שלי לבית-הסוהר. אני בריאה. למה בית-חולים. אני רוצה לבנות בית, אל תהרוס לי. בוא נלך עכשיו לחמותי, בעלי שם."

   ברזילי: "עכשיו אי-אפשר, מאוחר."

   חווה: "אז למה לבית-חולים אפשר, לשם לא מאוחר?"

   הגיס: "חווה, זה לטובתך. אם זה לא היה לטובתך, לא הייתי נמצא פה. רוצים לעזור לך. תדברי עם הרופא שקט ורגוע כמו עכשיו, ואז תחזרי הביתה."

   חווה: "אני לא באה, תביאו משטרה. יש לי סבלנות. אני אחכה עד הבוקר."

   ברזילי: "אז אני אחכה אתך."

האשפוז. אחרי רגע השתכנעה פתאום לבוא, רק הציבה שני תנאים: הראשון, היא מוכנה להתאשפז במחלקה הפתוחה ולא הסגורה, והשני, האב הממתין בחוץ, שהטינה העמוקה אליו לא נשכחה לרגע, לא ייסע אתם לבית-החולים. "בשום פנים ואופן אני לא רוצה אותו. אני עוד אשלח אותו לבית-הסוהר," חזרה על פזמונה הקבוע. ברזילי שלח אותה להתלבש, ובינתיים כיבה את הפמוטים, בדק שברז הגז וכל החלונות סגורים, והמפתחות לדירה נמצאים בתיקה. ביציאה שמענו את הד פסיעותיו של האב המתרחק בחופזה.

   כל הדרך לבית-החולים, שם אושפזה רק לפני זמן קצר, מלמלה חווה לעצמה: "אני בריאה, אני אשה עשר, כל הפסיכולוגים הם המשוגעים. אחרת איך אתה מסביר שהם (הפסיכולוגים) עשו לי חשמל, ולא מצאו את הבעיה. כל מה שהם רוצים זה לשים אותי בבית-חולים, ושאני אהיה כרונית, ואז עוד עשר-עשרים שנה, אני אהיה כמו צוללת, והבן שלי יבוא לחפש אותי בבית-חולים ויראה אמא משוגעת. זה מה שאתם רוצים?" הפך דיבורה לצרחה חדה שהקפיצה את הנהג, "לגרום שנאה לשונאים שלי?"