מיגל, סיקסטו וראול בארץ הפלאות

מיגל, סיקסטו וראול בארץ הפלאות / ירון אביטוב

(פרק מתוך פתח הדבר לאסופה "ירושלים של האנדים", הרואה אור בעריכתי ובעריכת חוליו פאסוס בהוצאת כרמל. תרגום ועריכה מספרדית: לאה פרישברג ותנחום אבגר)

האסופה הזו ("ירושלים של האנדים") מתחילה בנסיעה. נסיעה שכוללת את חציית האוקיינוס, ממשיכה בנסיעה באוטובוס, ולאחר-מכן בנסיעה במונית ספיישל.

נסיעה ראשונה – טיסה:

רתום לחגורת המושב של המטוס ומתנחשל בגל אווירי מעל האוקיינוס המקציף, אני מהרהר במדינה שאני עומד לבקר בה לראשונה: אקוודור. אני יודע עליה אך מעט. קראתי שני מאמרים, כמה עשרות עמודים במדריך טיולים, אבל העיקר היה חסר מבחינתי: לא מצאתי על המדפים אף ספר פרוזה מאקוודור שתורגם לעברית – ספר שהיה עשוי לסייע לי יותר להבין את תרבותה. מפרו, קולומביה, ארגנטינה, מקסיקו, ברזיל, צ"ילה, גוואטמלה, קובה וארצות לטיניות אחרות בדרום היבשת, חשבתי לעצמי, יש ויש – אבל מאקוודור – "נאדה". נשאלה השאלה: מדוע? דווקא שמעתי שאקוודור ידידותית לישראל יותר מכמה משכנותיה. לאחר נחיתתי באקוודור המשכתי במסעות החיפוש שלי, והפעם אחר ספר פרוזה המתורגם מעברית, ושוב – "נאדה".

   לקח לי קצת זמן להתארגן, אבל עכשיו יש על המדף בארץ שתי אסופות סיפורים מאקוודור (ספר זה הוא השני בסדרה. הראשון, "סיפורים מאמצע העולם, אנתולוגיה של ספרות אקוודוריאנית", ראה אור בהוצאת כרמל, 2005. רומן של הסופר האקוודורי הנודע, חורחה איקאסה, עומד אף הוא לראות אור בהוצאת כרמל והוא יהיה השלישי במסגרת הפרויקט). לצד שלושת אלה, ראו אור באקוודור, בעריכתי, שני ספרים מישראל ועל ישראל, אבל זהו כבר סיפור אחר.

נסיעה שנייה – מונית:

נהג המונית המסטיסי, שלקח אותי משדה התעופה, היטה אוזנו כאפרכסת לשמע השפה המשונה שבה שוחחו ביניהם שני הגרינגוס, שהסבו במושב האחורי המאובק שלו. יותר מאשר על המכוניות החוצות את מסלולו בנהיגה פראית, על הולכי הרגל החוצים את הכביש, או על המונה המתקתק בפראות לא פחותה מזו של הנהגים, הוא נתן את דעתו על שיחתם של השניים. למרות נימוסיו הטובים, לא התאפק לבסוף הנהג הסקרן ושאל בטון מליצי: "סלחו לי, מכובדי, אבל אני סקרן לדעת באיזו שפה אתם מדברים. שמעתי כבר כל-כך הרבה שפות במונית שלי, אבל מעולם אל את השפה הזו."

   "עברית," השבתי לו.

   "ואיפה מדברים את השפה הזו?" השתומם הנהג. העברית נראתה לו שפה חייזרית, הלקוחה מסרטים בנוסח "מלחמת הכוכבים".

   "כמעט אך ורק בישראל," אמרתי לו, "אבל זו אחת השפות הכי עתיקות בעולם, השפה של התנ"ך."

   "אה, הביבליה, לה טיירה סנטה," אורו עיניו של הנהג, שהצביע על תמונת ישו המקשטת כקמיע את המונית. פתאום הכול התבהר. עוד מעריץ אחד בשרשרת ארוכה של מעריציה של ארץ הקודש, שפגשתי באקוודור, מדינה שבה פגשתי מעריצי ישראל יותר מבכל מדינה אחרת שבה ביקרתי בעבר (וביקרתי בלא מעט).

נסיעה שלישית – אוטובוס:

על גב מושב האוטובוס המרופט, שעשה את דרכו משדרות ה12- באוקטובר אל המרכז ההיסטורי של קיטו, מצאתי כתוב: "ישראל, TQM," דהיינו טה קיירו מוצ"ו. האם מדובר בישראל, הנער האהוב, שבת טיפש-עשרה נשבעת לו אהבים על גבי מושב של אוטובוס מזדמן, שיפליג הלאה לדרכו, כפי שישראל עצמו, כדרכם של הלטינים, עלול להמשיך הלאה בדרכו, אל האהובה הטלנובליאנית הבאה, או שמא מדובר בישראל, המדינה? בכל מדינה אחרת שבה הייתי מבקר, התשובה היא ברורה. ישראל הוא צ"יקו, נער חמקמק שלא משיב אהבה. באקוודור לא מן הנמנע שמדובר דווקא בטיירה סנטה האהובה, שמעריץ אלמוני טרח להנציחה על גבי הריפוד הקרוע של המושב.

   תשובה ברורה לגבי זהותו של אותו אלמוני לא אדע, מן הסתם, לעולם, אבל בקיטו, שהזכירה לי לא במעט את ירושלים (עיר בירה הררית קרירה עם הפגנות סוערות ואזור חיוג 02), ובאזורים אחרים בדרום המדינה, מצאתי, כמדומני, את התשובה על השאלה העקרונית יותר באשר ליחסם של תושבי אקוודור לישראל. בעוד שבמדינות רבות שבהן ביקרתי, ושבהן אהבת היהודים וישראל היא חיזיון נדיר למדי, התלבטתי האם להשיב בישירות לשאלה מהיכן אני, הרי שבאקוודור, אולי בפעם הראשונה, לא נאלצתי להסתיר את זהותי הלאומית. גלי האהדה שבהם נתקלתי היו מפתיעים, והאהדה העממית הזו לישראל (אני מדגיש: העממית, כיוון שהמשטר לא בהכרח מצביע בעדנו באו"ם), שמגיעה משכבות רבות של הציבור, היא זו שהולידה למעשה את הספר הזה.