בננות - בלוגים / הדס מטס / התולשת מבוסטון
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

התולשת מבוסטון

 

 

לא מפריע לה שמעירים אותה. לא ממש מעירים. היא שוכבת מול הטלוויזיה, רואה חדשות. נחמד. בין החדשות יש איך קוראים לו, אברי גלעד עם איזה אחת. ביום אחר יש מישהו אחר. תאמיני לי, יותר טוב מהחדשות של הערב.
מאמינה.
נו, תוציאי את המכנס. מזמן לא היית פה. ולא לזרוק אותו על הרצפה. יש כיסא מיוחד בשביל זה. לא, זה לא רק את זורקת אותו בפינה. זה כולן ככה. אולי רוצות להיפטר ממני מהר אז זורקות אותו, לא מחפשות כיסא.
כאן צריך לבוא סמיילי, אבל זאת פגישה לא וירטואלית, אז משחררים חיוך חמוץ.
נו, תשימי את הרגל. מה את מפחדת?
מפחדת.
אז מה שלום גיסתך ענת?
בסדר, כרגיל.
מה שלום אחותה זהרית?
בסדר.
עוד לא בהיריון?
לא, עוד לא.
(מבט תמה במיוחד)
היא עוד צעירה
(עוד מבט תמה)
היא עוד לא גמרה ללמוד. יש לה זמן.
(מבט תמה נוסף)
אה, טוב, אני אשאל: נו, ומה שלום הבת שלך? איך היא מרגישה?
(חיוך גאה) בסדר
מה יש לה? כבר יודעים?
בן.
יופי, יופי, איזו התרגשות.
גם אם זאת הייתה בת הייתה התרגשות.
(היא מספר לי?)
ומה שלום שוש? (את זה היא שואלת)
בסדר. מצוין. מותק של תינוקת יש לה. שקטה, לא עושה בעיות, רגועה כזאת.
טוב, אני תמיד אומרת שזה תלוי בהורים. אם האמא רגועה אז גם התינוק רגוע.
(מי כמוני יודעת)
כן, שוש הכול לוקחת בקלות
(מהנהנת)
אני מכירה אותה כבר הרבה שנים. גם בצבא היא הייתה ככה. כשכולם היו לחוצים היא הייתה הכי קוּל בעולם.
איזה יופי לכם! היא גם חברה שלך וגם של אחיך? ממש מזל מהשמים. איזה עולם קטן!
(כן, איזה)
אני הכרתי לה את אחי.
שוש בחורה טובה, אין מה להגיד.
כן, היא נפלאה (הייתי תוקעת אצבע בגרון עכשיו אם הציפורניים שלי לא היו נעוצות עמוק בעור). אצלה תמיד הכול באיזי. בית, צבא, לימודים, עבודה – לא נכנסת ללחץ.
כן, כל הכבוד לה, לשוש. באמת מסתדרת יפה עם כל הלחצים (מנהלת מעבדה לביקועי גרעין אתנוצנטריים בסביבה עתירת אנזימים). גם אני ככה.
(מרימה גבות כל כך גבוה שקלודין התולשת כבר שואלת מה קרה? כבר היית אצל תולשת גבות השבוע? כבר לא רואים אותן בכלל)
 
והיא ממשיכה: פעם לא הייתי ככה
(מה את אומרת?)
פעם גם אני הייתי לוקחת עליי את כל הלחצים, רוצה להספיק כמה שאפשר. להתקדם. להתפתח. לממש את עצמי. לעשות הכול, בלי לעשות לעצמי הנחות. לנקות. לקרצף. לאפות. לבשל. בסוף את מבינה שאם את עושה את זה ואם את לא עושה את זה – זה אותו דבר. למה אני מתכוונת אותו הדבר? אני מתכוונת לבעל ולילדים. הם לא יודעים להעריך. בשבילם זה אותו דבר אם את עושה את זה או לא. אז למה להילחץ?
תביאי את הרגל השנייה. תשימי אותה כאן. כן, פה.
אני אומרת לך (זו היא שממשיכה), פעם אנשים היו יותר שמחים. החיים היו הרבה יותר קשים, אבל היינו יותר שמחים. יותר אוהבים. כשהילדים שלי היו תינוקות לא היו טיטולים. היינו מחתלים עם בד. והמטפלת הייתה עצלנית, לא מפרידה את הקקה מהחיתולים. רק שמה אותם בשקית, ובסוף היום היית צריכה לבוא הביתה, להפריד את החיתולים מהקקה. להרתיח אותם בגיגית מפח, לכבס, לתלות. והקקה של התינוקות הוא צהוב כזה, משאיר כתמים, אז היית משפשפת. אבל מה? הכול עשינו באהבה. לא כמו היום האימהות הצעירות שעל כל דבר מקטרות.
אתמול הייתה כאן בחורה אחת, דווקא קיבוצניקית. דיברנו על הדור של ההורים שלנו, בני השבעים והשמונים. הם היו מכבסים בנהר. עם הקרש. משפשפים. הכול היה יותר קשה. אבל מה? עשו הכול באהבה. וכולם עזרו. הורים, אחים, גיסים, גיסות, כולם עזרו. כולם עשו באהבה. היום את מבקשת מילד כוס מים הוא עושה לך פרצופים.
ותגידי, מה שלום הזקנה? עדיין בבית אבות? רחמנות, רחמנות, פעם לא היו שולחים את ההורים לבית אבות. מגדלים אותם בבית, כמו דגים, כמו תוכי. היום לאף אחד אין סבלנות בשביל ההורים של עצמו. זורק אותם לבית אבות, פעם בשבוע בא לבקר, לעשות להם פדיקור.
מה עם שפם, נשמה?
 
מקבלת מזומן, צ'קים, ויזה, ישרכארט,
אבנים טובות ומרגליות, תרנגולות, אורז, בטריות
ומחזור אחד
פעם בחודש כמו שעון
 

 

 

7 תגובות

  1. שולמית אפפל

    תיאטרון אמיתי!
    והשורות בקצה מעולות!

  2. תמיד תכננתי להזמין את התולשות האלה לשיחה נעימה על כוס קפה אצלי בבית…הייתי מושיבה אותן על קקטוס ומספרת להן סיפורי מטבעות מהתקופה הביזנטית.

  3. רגליים שפם שחי ונשמה הכל באותו מחיר, כיף לקרוא

  4. הי הדס,
    הזכרת לי ימים רחוקים ותולשת עם רצועות בד מרוחות בסוכר, שבושל בסיר מבעבע. גם גם היא ניהלה איתי תמיד דיאלוג משעשע כזה.
    מודה לאל שהיום המציאו מכשיר מריטה חשמלי יעיל, שלא מנהל איתי דיאלוג…:)
    טלי

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות להדס מטס