בננות - בלוגים / / קפה רומנטי בסערה
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

קפה רומנטי בסערה

 

 

מראש לא מאוד ישנתי בשל הרעמים והברקים שהתנפצו בחלון והאקליפטוסים שהתנודדו ברוח.

וכל הזמן חשבתי איך לעזאזל אנהג לעבודה. אני שונאת לנהוג בגשם, לא כל שכן בסערת ברקים.

בשלב מסוים שאלתי אותו מה השעה, אמר לי רבע לחמש.

רבע לחמש? אמרתי לעצמי – אמנם התכוונתי להתעורר בחמש, אבל מה זה רבע שעה ביני ובין שחר של יום חדש? אולי תזדמן לי רגיעה מוקדמת, חלון הזדמנויות להפליג מערבה.

עד שקמתי וכולי וכולי, ראיתי שהאדון התבלבל והשעה הייתה רק ארבע וחמישה. מהן ארבעים דקות לעומת הנצח?

כבר התעוררתי, אז הכנתי מרק. לא שאני כזותי בלבוסטע, רק שבאמת רציתי לפנק אותו. וגם אותי, כשהצלחתי לדמיין את עצמי צולחת את הדרך בחזרה בסופו של יום.

וזהו, אחרי המרק התכוננתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים, כל הטקס, וברבע לחמש השמים יבשו, ואני יצאתי.

עם השיער רטוב והמעיל ביד, כי האוטו ממש קרוב ולא נוח לנהוג כשלבושים במעיל. אלבש אותו כשאצא מהאוטו ואצעד למגדל שבו אני עובדת.

טוב, נוסעים נוסעים נוסעים, הכול פסדר.

בדרך כלל בשעה כזו אני רואה במראה האחורית את השמים מתאדמים מאחוריי ומבינה שאני מפסידה זריחה מרהיבה. הפעם כלום, הכול אפל, שלא לומר חשוך כדבעי.

כשמגיעים לצד היותר דרומי של תל אביב, שלא לומר יפו, גם אורות הרחוב אינם דולקים. נפש חיה או ממונעת אינה עוברת ברחוב, ושקיות רפאים של זבל מתנופפות על פני הכביש.

הגשם גם התגבר, והברקים, ומשהו נתקע לי בגלגלים, אני שומעת קחשקקחשקחחקשקשחקחש חזק חזק חזק ולא נגמר.

ואני בדילמה:

אם אעצור בחושך הזה, ברוח הזאת, בברקים האלה, במקום המפחיד הזה, שהיה בו סוגשל חושך, שלא נאמר צלמוות, מי מבטיח לי שאצליח בכלל לחזור לאוטו, או בכלל לפרק את הדבר שנגרר אחריי ונגרר. לפי הרעש זה משו ממש גדול. מה זה יכוליות? ענף? זה בטוח היה רחב, כי שמעתי את השכשוך שלו בכל השלוליות, משל אני מעבורת, ולא סתם גיברת שהולכת בבוקר לעבודה.

מכיוון שיפו די קרובה למגדלים שבהם אני עובדת, הוחלט שנמשיך לגרור את הבלמז עד החנייה, ואז ייבדק, יזוהה ויסולק.

קחקחשחשקחקשחששקקחשחשקחקששק

המשכתי לנסוע אל החנייה הנכספת שלי, שפעם אולי אספר לכם עליה,

וזהו, עצרתי.

עכשיו היה מבצע לא צפוי לצאת מהאוטו, עם הרוחות של הים שעשו מהדלת הקדמית מפרש.

תפסתי את התיק

תפסתי המעיל ביד (מי זכר ללבוש אותו?) נעלתי, והתרחקתי.

וחזרתי – לחזות בבלמז. כי הבנתי שלא יהיה סיכוי לטפס מתחת לאוטו ולשלוף אותו.

ובכן, בחושך הזה – גם לא ממש היה סיכוי לראות את העבם.

השארתי את המטלה לאחר הצהרים, כשאצא (בלי נדר לפני רדת החשכה), והתקדמתי לעבר החוף, שם ניצב המגדל.

לאורך החוף סערו הדקלים

סערו סערו סערו

כמו שאפפם לא ראיתי דקלים מתעופפים. כמעט ניתקו מגזעיהם

כמעט אני בעצמי רגלי ניתקו מהקרקע

ואתם מכירים אותי, אני לא בחורה קלה

וגם יש לי תיק ברוכשם מלא תפוחים וקולרבי (הרי אתם מכירים אותי, תמיד שואפת להיות כבדה פחות) – לא גברת כמוני תעוף ברוח הקלה

אך הרוח הזאת בוודאי נעלבה מעצם הכינוי "קלה" והחליטה להפליא בי משביה.

הביאה ברד? הביאה

הביאה ברק? הביאה (שזה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם. טוב, עם עוד כמה דברים כמו מרפסות בקומה ה-15 ורעידות אדמה ו… טוב, עזבו)

במעוף מגושם, כשהמעיל המתאמץ להילבש מתהפך והודף אותי אחורנית, הצלחתי לרדת מאי התנועה אל הכביש, וממנו פשוט הוטסתי אל המדרכה, ועוד הדרך ארוכה.

את האור החיוור בבודקה של שומר החניון איתרתי בעיניים מצומצמות לסדקים. רגע הייתי במרחק כביש שלם ממנו, וברגע הבא כבר הייתי בבודקה גופו.

האיילת בסערה

השומר, יבש ומופתע, הביט בי כמו ברוח שהופיעה לו מתוך השחור הסמיך שקוראים לו שש בבוקר על הים.

בפעם הבאה שימי אבנים בכיסים, הוא התלוצץ ממרום מושבו המוגן.

כן, זו פעם ראשונה בחיים שאומרים לי דבר כזה, לא התכוננתי. למרבה ההפתעה אפילו עניתי בנחמדות. אחרי הכול, האיש ניצב באי של שקט מן הסערה.

לאן את צריכה להגיע? למגדל השלישי? בואי ואראה לך דרך סודית, הוא היה אדיב וקם על רגליו (יש איזה שהוא מיתוס בקרב משתמשי החניון המיוחסים שהאיש לעולם אינו מזיז איבר בגופו מלבד האצבע הלוחצת על מתג העלאת המחסום)

והראה לי סדרה של מחילות. בסוף יש דלת. תפתחי אותה ואת בלובי, כך אמר.

וכך היה

הלכתי והלכתי והלכתי במנהרות הבטון החשוף המוארות נאון קריר, עד שהגעתי לדלת שעליה כתוב דחוף

לא אמרג"נסי, אתם יודעים, פשוט דלת.

זה כבר לא מסיפורי אגדה – ככה כתוב על הרבה דלתות במקומות ציבוריים

פתחתי אותה

ומצאתי את עצמי

בלובי

של הבניין השכן

מילא

פילסתי את דרכי במסדרונות על-קרקעיים

עד שהגעתי אל המעליות המוכרות לי

ונראה לכם שביום כזה אני אעלה במעלית?

כשזיכרון שידורי החדשות מחורפים קודמים על אנשים שנתקעו במעליות בשל הפסקות חשמל טרי במוחי?

נשפתי והתנשפתי קומה אחר קומה אחר קומה (שש בסך הכול)

והדלקתי – מתנשפת – את האורות בכל הקומה.

כי מי זה משוגע להגיע כל כך מוקדם בבוקר סגריר אשר כזה?

*

לקראת הצהרים, התקשר שארד, הוא נמצא למרגלות המגדל.

התעטפתי היטב וירדתי, רגלית כמובן. הוא חיכה לי במכונית עם תינוקת מנוזלת וחייכנית. נכנסתי, ונסענו לחנייה האטרקטיבית, לזיהוי הבלתי מזוהה.

התינוקת ואני השקפנו בו מבעד לחלון המכונית שלו כשיצא ברוח המוטרפת והזיז את האוטו שלי.

חוץ מה- ששקקחשחשקחקששק המוכר לא קרה שום דבר.

נסע קצת קדימה (אין הרבה מקום לתמרון בחניות אטרקטיביות),

נסע אחורה, ושום בלמז לא הגיח והזדהה.

אז עלה בשני גלגלים על המדרכה, וקרקעית האוטו שלי הטילה במזל טוב על הכביש האפור מכל מעוך של מי עדן.

זה הכול.

אחר כך חזר למכוניתו, ונסע לרוטשילד, שני רחובות משם. הגשם התחיל שוב לסעור כשיצא מהמכונית, וגבר כשחזר מארקפה עם מנשא לשתי מנות גדולות של קפוצ"ינו, ולחמניית גבינה משובחת בשביל התינוקת.

נסענו בחזרה אל המגדל שלי, עצר למרגלותיו, מול הים הסוער ולנוכח הרוח המטלטלת את האוטו בעוצמה לגמנו את הקפה בשלווה של אוהבים שמזמן לא נפגשו בשעה כזאת של אמצע יום עבודה. קפה חם מול הים הסוער, התגלמות הרומנטיקה בעיניי, אמרתי לו, והוא חייך. ולאחר מחשבה: לא אמרת שאתה קונה היום לצוות שלך סופגניות ברולדין? אוי, מה השעה? פתאום חלפה השלווה, והוא הניח את הכוס החד-פעמית בשקע שליד ההנד-ברקס ואת ידיו הניח על ההגה. ותיזהרי כשאת יוצאת, תחזיקי חזק כשאת פותחת את הדלת. אף אחד לא משוגע לרדוף בקור הזה אחרי דלת המכונית שלו שטסה לים.

דילגתי בעליצות עד לרחבת דגל המגדל ונופפתי לו ולתינוקת.

ואיך הגעתם אתם הבוקר לעבודה?

 

 

 

10 תגובות

  1. מקסים, הדס
    במעלית כבר צחקתי בקול צחוק גדול ומתמשך. יפה, מרגיע ומחמם לב המפגש המשפחתי לקראת הצהריים.

    אני מתנהלת עם בוני, כלב הנשמה שלי, יום יום באוטובוסים. הוא לבוש במעיל אדום ואני עם מטריה, יצאנו לעבודה ברגע הפוגה. ממש כשירדנו מהאוטובוס זרחה השמש:)

    • סמדר, אם אראה אישה מתפוצצת מצחוק במעלית או מוליכה כלב לבוש בסוודר אדום, מיד אדע שזו את

  2. איזה יופי! מחמם את הלב בבוקר הקר הזה.

    אצלי המשרד בחדר השינה, אבל לפני זה עושים טיול ארוך ברוח עם הכלבים. ביומיים האחרונים כשהגענו לעמק המצלבה החשוף לרוח, הם פשוט הסתובבו ורצו הביתה למיטה.

  3. מ-ק-ס-י-ם

  4. כתוב באופן מרתק ביותר

  5. עוד אני שואלת את עצמי איך זה בתל אביב בזג האויר הזה… והנה הפוסט שלך. מקסים.

    אצלי הרוחות מאלצות לשתות את הקפה בפנים ולראות את הכנרת דרך זכוכית, במקום לשבת בחוץ ממש מולה. וכשאני בכל זאת רוצה לרדת אליה בהפוגות… איזה בוץ! אבל זה כמובן לטובה– הקרקעית החשופה חוזרת להיות ים!

    • סבינה – את לא יודעת כמה אני מקנאת בך.
      לא רק בחורף, עם הקפה מול הכינרת, גם בקיץ הקופח.
      אין על הכינרת
      איך הגעת לשם בכלל?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להדס מטס