בננות - בלוגים / איתי רון / קרלס דוארטה – שמונה שירים
איתי רון
  • איתי רון

    מתרגם מקטלאנית יליד קיבוץ, 1961. בילדותי כתבתי שירים עניין שהלך וצבר חשיבות רבה אף יותר בגיל הנעורים והבחרות. מאוחר יותר זנחתי פרקטיקה זו. שליטה בסיסית בספרדית רכשתי עוד בתיכון. למדתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, דרכי במגמת משחק הסתיימה כעבור סמסטר אחד, והמשכתי את לימודי בחוג במסלול התיאורטי. לאחר מכן עסקתי גם בעיתונאות, בכתיבת ביקורות ספרות ובעבודת רדיו "בקול ישראל".  בשנת 1993 סיימתי לימודי מידע באוניברסיטת בר-אילן. עבדתי כספרן במקומות שונים לרבות ארכיון מכון ז'בוטינסקי, הספרייה המרכזית לביטוח ועוד. מתגורר בברצלונה משנת 1999. הספרדית שבפי לוטשה והושבחה מאוד וכעבור שנה התחלתי ללמוד קטלאנית, שפה אותה אני דובר כיום ברהיטות. עוסק בתרגום סיפורת ושירה בעיקר מקטלאנית לעברית (אבל גם מספרדית) וכן בהדרכת תיירים בעברית. נשוי + חתול.  בין הספרים שתרגמתי ניתן למנות את: מאנגלית: פישר, דיוויד, "שיחות  עם החתול שלי". פואטיקה / טובי סופר מוציא לאור, 1998. גרימזלי, ג'ים, "נער חלום". 'שופרא לספרות יפה, 1999. מספרדית: פס, סנל, "תותים ושוקולד". כרמל, 2004. מיאס,חואן חוסה, "אל תציץ מתחת למיטה". כרמל, 2007. לפורט, כרמן, "NADA". רימונים, 2007. מייאס, חואן חוסה, "זו הייתה הבדידות". רימונים, 2007. קראנסה, אנדראו  ומרטין, אסטבן, "מפתח גאודי". פן וידיעות אחרונות, 2008.  מקטלאנית: רוג', מונסראט, "שירת הנעורים". רימונים בשיתוף עם לדורי, 2004. סנצ'ס פיניול, אלברט, "העור הקר". רימונים בשיתוף עם לדורי, 2005. ריירה, כרמה, "בתוככי הכחול האחרון". במבוק, 2007. אלסמורה, סבסטיא, "העור והנסיכה". מחפש מו"ל. פתוח להצעות. בַּאוּלֵנָאס, לואיס-אנטון, "בעבור שק עצמות". מחפש מו"ל. פתוח להצעות. רודורדה, מרסה, "ראי שבור". כרמל, 2010 כתיבה מקורית: רון, איתי, "בוחן את ארג המכנס", שירים. שופרא לספרות יפה, 1999. (זוכה מלגת סיוע של קרן עמו"ס שליד בית הנשיא).

קרלס דוארטה – שמונה שירים

 

קרלס דוארטה (ברצלונה, 1959) הוא משורר ובלשן. בשירתו נוכח דרך קבע הים התיכון על שפע הרימוזים התרבותיים הגלומים בו. הנושאים הקרובים ללבו הם: הרוך, החלום, השכחה או המוות. פרט ליצירתו השירית הענפה, פרסם דוארטה ספר דקדוק היסטורי של השפה הקטלאנית והיה שותף לכתיבת מילונים אטימולוגיים של שפתו וכן שפע של פרסומים בחקר והקניית העגה המקצועית בשירות המנהל הציבורי. כיום נחשב קרלס דוארטה אחת הדמויות הפעילות בתרבות הקטלאנית. דוארטה הוא איש ציבור ודמות פוליטית בולטת בארצו, ביצע שורה ארוכה של תפקידים בתחום התרבות, בין השנים  1999- 2003 שימש כמזכיר הנשיאות של קטלוניה, וכיום מנהל את מכון יואיס קארויה (Lluís Carulla)שמטרתו קידום התרבות הקטלאנית ובעיקר הלשון הקטלאנית באמצעות מחקר, שימור והנחלתה בקרב הדוברים.
הוא מרבה לשתף פעולה עם אמנים מתחומים שונים: ציירים, צלמים, פסלים ומלחינים. אחדים משיריו הולחנו ומבחר משירתו ראה אור בשפות אירופה השונות.
ספרו "טריפטיך עברי" ראה אור בעברית בהוצאת כרמל בתרגומו של יורם מלצר.


 
ליסבון
 
מִפְלָסִים שֶׁל אוֹר
יָם גַּגּוֹת שָׁקֵט,
חַיִּים מְכֻרְבָּלִים בַּחֲלוֹמָם
מִתְפַּקְּעִים מִתְּשׁוּקָה
לוֹגְמִים מִן הָאוֹר
וְרָזִים
 
רַגְלֵינוּ מוֹבִילוֹת אוֹתָנוּ
לִרְחוֹבוֹת עַתִּיקִים צָרִים,
לַחֲזִיתוֹת אֲרִיחִים יָפוֹת
וְחַלּוֹנוֹת בִּקְלַסְתֵּרִים
מְהֻרְהָרִים
שֶׁמַּבָּטָם אוֹבֵד
בֵּין הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים.
 
בַּדְּמָמָה הָרְחָבָה שֶׁל הַנָּהָר
מִצְטַנְּפִים עִם לֵיל
הַקּוֹלוֹת הַצְּבָעִים
 
אָנוּ חוֹזְרִים לַקּוֹלוֹת הַמֻּכָּרִים,
שָׁבִים לְהַחֲיוֹת בְּמֶחֱווֹת
וּבְאֵי-אֵלּוּ מִלּוֹת
חִבָּה שֶׁהִשְׁתַּמְּרוּ בַּזִּכָּרוֹן
כְּדֵי לִיצֹר מֵהֶן אֶת חֹמֶר הַיָּמִים הַבָּאִים
 
גַּלֵּי אֶבֶן וְעוֹר
הַמִּתְפּוֹגְגִים שׁוֹקְטִים
לְמַעַן יִצְמְחוּ הַשָּׁעוֹת.
 
אפריל 1992
 
(מתוך: שפתי האדמה)
Lisboa
                              
Escales de llum,
un mar quiet de teulades,
de vides arraulides en el somni
que esclaten del desig
i beuen de la llum
i s’esllangueixen.
 
Els nostres peus ens menen
a antics carrers estrets,
a belles façanes de rajoles
i finestres amb rostres
que es distreuen
deixant que es perdi llur mirada
entre gent que passeja.
 
A l’ample silenci del riu
s’arreceren de nit
les veus, els colors.
 
Retornem a veus ja conegudes,
restablim amb els gestos
i alguns mots
afectes que hem desat en la memòria
per fer-ne la matèria de nous dies.
 
Onades de pedres i de pells
que es fonen encalmades
perquè creixin les hores.
 
                               Abril de 1992
 
(Del llibre Llavis de terra)
 
 
 
 
 
 


 
הָעֵינַיִם הַלָּלוּ שֶׁבִּקַּשְׁתָּ
כְּיֶלֶד, הֶחָרֵד מִן הָעוֹלָם
חָדְלוּ לְהַבִּיט בְּךָ.
 
עַד נֶצַח לֹא תִּתֵּן לְהֵן לִנְטֹשׁ אוֹתְךָ
הַיָּדַיִם הַלָּלוּ שֶׁכֹּה אָהַבְתָּ,
שֶׁנָּטְעוּ בְּךָ אֶת מַתַּת הָרֹךְ.
 
שׁוּם דִּמְעָה לֹא תּוּכַל לְרַפֵּא אֶת הַקֹּר הַזֶּה,
אֶת הַבְּדִידוּת הַלְּבָנָה הַזּוֹ,
אֶת הַחֶסֶר הַזֶּה הַקַּמָּאִי,
הַמֻּחְלָט
הַפּוֹלֵחַ אֶת גּוּפְךָ וְשָׁרָשָׁיו,
הַמְּקַרְצֵף אֶת שְׂפָתֶיךָ
וּמְיַבֵּשׁ בְּךָ אֶת הַדְּמָמָה.
 
לַשְּׁקִיעָה הַזּוֹ יֵשׁ עֵינַיִם שֶׁיָּרַשְׁתָּ.
 
(מתוך: חפרי)
Aquells ulls que buscaves
quan, infant, tenies por del món
han deixat de mirar-te.
 
No deixaràs que t'abandonin mai
aquelles mans que tant has estimat,
que t'han llegat el do de la tendresa.
 
Cap llàgrima no pot guarir aquest fred,
aquesta solitud tan blanca,
aquesta absència atàvica,
absoluta
que travessa el teu cos i les arrels,
que t'esgarrapa els llavis
i t'eixuga el silenci.
 
Aquest ponent duu uns ulls que has heretat.
 
(Del llibre Khepri)
 
 


 
"השינוי הבלתי פוסק הזה (…) ההרס הבלתי פוסק הזה."
פלוטינוס, "האנאדות", ספר ב', א', 1.
 
 
נִגְנֹז אֶת הֶעָבָר בַּזִּכָּרוֹן
שֶׁאֵינוֹ מֵשִׁיב לָנוּ אֶלָּא חֲלוֹם.
 
שְׁעוֹן הַלֵּב
מַתְחִיל לָנוּעַ
וְלִכְלוֹת.
 
נִדְרָשׁ לָנוּ זְמַן לִהְיוֹת.
 
הַשִּׁנּוּי עִקֵּשׁ
וּבַדַּחַף הַזֶּה
הַיָּפֶה וְהָאַכְזָר,
נִבְרָא הָעוֹלָם
וּמַצְמִית אוֹתָנוּ כָּל הָעֵת.
 
הִנֵּה נִפְרָשִׂים הַחַיִּים
עַל הָאָרֶץ וְהַיָּם
בִּמְקוֹמוֹת הֲכִי עוֹיְנִים,
מֵעֵבֶר לַמָּקוֹם בּוֹ נִשְׁקַף לְעֵינֵינוּ הָעוֹלָם.
 
שׁוּב אֲנִי מוֹצֵא נְשָׁמָה אֵינְסוֹפִית בַּכֹּל,
עֶרֶב שֶׁאֵינוֹ חָדֵל.
 
(מתוך: הדממה)
“Aquest canvi incessant (…), aquesta destrucció incessant”
Plotí, Ennèades, II.1.1
 
                                              
Desem el passat en la memòria,
que no ens en retorna sinó un somni.
 
El rellotge del cor
comença alhora a córrer
i a extingir-se.
 
Ens cal el temps de ser.
 
El canvi és persistent
i en un mateix impuls,
bell i cruel,
es crea a cada instant el món
i ens derrueix.
 
S’estén la vida
a la terra i al mar,
als indrets més inhòspits,
més enllà d’on els ulls ens mostren l’univers.
 
Pertot retrobo una ànima infinita,
un ponent que no cessa.
 
(Del llibre El silenci)
 
 


 
"כך היא האהבה כתשוקת הנפש"
פלוטינוס, "האנאדות", ספר ג', ה', 1.
 
עַל גְּבוּל הָאַיִן
בַּחֲלוֹם בּוֹ אָנוּ שְׁרוּיִים
וּבַנְּשִׁימָה הַשְּׁקוּפָה הַמְּחַבֶּרֶת אוֹתָנוּ לַחַיִּים
מְנִיעָה אוֹתָנוּ הָאַהֲבָה לְזוּג עֵינַיִם,
בְּחָסוּת הַשְּׂפָתַיִם שָׁם כְּבָר אֵינֶנּוּ לְבַד
בַּכְּמִיהָה לְעוֹר שֶׁאָנוּ נוֹשְׁקִים בִּתְשׁוּקָה,
לְכַפּוֹת יָדַיִם שֶׁאָנוּ אוֹחֲזִים בְּעֶרְגָּה לְמָנוֹחַ.
 
וְהָאֲנִי הַזֶּה הַמִּתְעַצֵּב לְאִטּוֹ
הִנֵּה נִשְׁכַּח יִעוּדוֹ
וְהוּא שָׁב לָעוֹלָם,
בּוֹ מִתְמַזֵּג הַכֹּל.
 
(מתוך: הדממה)
“Així és l’amor com a passió de l’ànima”
Plotí, Ennèades, III.5.1
 
Al límit del no-res,
dins el somni en què som
i en l’alè transparent que ens uneix a la vida
ens mou l’amor a uns ulls,
al refugi d’uns llavis on deixem d’estar sols,
al desig d’una pell que besem amb deler,
a unes mans que estrenyem amb anhel de repòs.
 
I aquest jo lentament construït,
ja oblidats del destí,
torna al món,
en què tot conflueix.
 
(Del llibre El silenci)
 


 
זו שעת ההכרעה
 
הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת
צוֹלַחַת רְקִיעַ עֲנָנִים,
נִמְתַּחַת כְּבָרָק בִּקְרִינֵי הַסְּפִינוֹת,
מַרְעִיף – מָטָר אָדֹם – הָעֶרֶב הַיּוֹרֵד,
מְהַדְהֵד בֵּין עֲלֵי הָאֶדֶר.
 
מִתְעַמְעֲמִים קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל הַחֹמֶר,
הַסְּלָעִים הַגְּבוֹהִים פּוֹתְרִים חֲלוֹמוֹת.
 
כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בּוֹעֵר כְּלַפִּיד.
 
(מתוך: אביב בחורף)
És l’hora decisiva.
 
El Sol ponent
travessa un cel de núvols,
s’estén com un llampec per les carenes,
amara –pluja roja- aquest capvespre,
ressona entre les fulles dels aurons.
 
S’esmussen els contorns de la matèria,
les altes roques interpreten somnis.
 
El dia es va cremant com una torxa.
 
(Del llibre Primavera d’hivern)
 
 
 


 
"יש עוף הבורא את עצמו ונולד בכל פעם מחדש: בפי האשורים הוא נקרא עוף החול."
אובידיוס, "המטמורפוזות", ספר ט"ו, 392-394.
 
לכריסטינה פרי רוסי
 
קֵן וְקֶבֶר,
זֶה עוֹף הַחוֹל שֶׁמֵּת וְשָׁב לְהִוָּלֵד,
בְּעֶרֶשׂ עֲנָפִים,
בֵּין נִיחוֹחוֹת דְּחוּסִים
וְרֶמֶץ בְּכִי הָעֵצִים.
 
בְּטֶרֶם יִתְכַּלֶּה וְיָשׁוּב לְהִבָּרֵא,
לְהִשָּׁמֵט לִתְהוֹם עַרְבַּיִם אַחֲרוֹנָה
יִרְאוּ עֵינֵי הֶקְדֵּם בַּחֲלוֹף שְׁנוֹת אֶלֶף
שֶׁלַּיְלָה לַיְלָה עוֹד תִּרְשֹׁמְנָה
עַל נוֹצוֹתָיו אֶת שֵׁם הַשַּׁחַר הַמַּוְרִיד.
 
מַמְרִיא מֵעֵבֶר לַגְּבוּלוֹת,
יוֹרֵד לַמּוֹץ שָׂרַף עֵצִים
הוּא מַבִּיט בְּנוֹ מַשְׁלִים עִם קִיּוּמוֹ
מֻתָּשׁ, נִרְגָּשׁ
מְשַׂרְטֵט מָעוֹף קָדוֹשׁ,
אֶת הַשִּׁיר הַנִּשָּׂא בַּשָּׂמִים
כְּהִמְנוֹן
כְּשֶׁהַדְּמָמָה כְּבָר בּוֹלַעַת אוֹתָנוּ.
 
(מתוך: בני האלמוות)
"Hi ha una au que ella sola es refà i regenera: Fènix els assiris en diuen"
 
Ovidi, Les metamorfosis, llibre XV, 392-394
 
                Per a Cristina Peri Rossi
 
Niu i sepulcre,
mor i reneix, l'au Fènix,
en un bressol de branques,
enmig d'aromes denses,
brases del plor dels arbres.
 
Abans de consumir-se i recrear-se,
d'abandonar-se en un darrer crepuscle,
els ulls antics veuran el pas dels segles,
tantes nits escrivint-li a les plomes
el nom rogenc de l'alba.
 
S'enlaira enllà dels límits,
davalla per nodrir-se de resines,
ens mira resignada a persistir-se;
cansada, commoguda,
dibuixa el vol sagrat,
el cant que es dreça al cel
com si es tractés d'un himne
mentre el silenci comença a devorar-nos.
 
(Del llibre Els immortals)
 
 
 
 
 


 
התהום
 
שַׁחַר הַבְּדֹלַח
וְסַהַר שַׁיִשׁ
נְמוֹגִים בַּמַּעֲרָב.
 
בְּתוֹךְ עֵינֶיךָ
חַיָּה דְּמָמָה דְּחוּסָה,
קֹר מְדֻיָּק
נוֹטֵל אוֹתָנוּ בַּיָּד
וּמוֹבִיל אוֹתָנוּ לְאַט
אֶל הַסַּף,
נָטוּל עָבַר,
נְטוּל עָתִיד,
לַמָּקוֹם בּוֹ הַכֹּל תְּהוֹם.
 
אֲנִי מְחַבֵּק אוֹתְךָ חָזָק.
אַתָּה מְחַבֵּק אוֹתִי,
מוּבָסִים בַּצָּמָא הַזֶּה
בַּכְּאֵב הַיּוֹקֵד.
 
אֲנִי לוֹמֵד לִשְׁמֹט אֶת עַצְמִי.
 
הַיָּם וַאֲנִי
אֵינֶנּוּ אֶלָּא
דִּמְעָה.
 
(מתוך: כאב הערב)
L'abisme
 
L'albada és de cristall
i una Lluna de marbre
s'allunya pel ponent.
 
Dins els teus ulls
viu un silenci dens,
un fred precís
que ens pren la mà
i ens duu molt lentament
fins al llindar,
sense passat,
sense futur,
on tot és fet d'abisme.
 
T'abraço fort,
m'abraces,
vençuts per aquesta set,
per aquest dolor
que es torna inextingible.
 
Aprenc a abandonar-me.
 
La mar i jo
ja som
només
la llàgrima.
 
(Del llibre El dolor de la tarda)
 
 
 


 

אודיסאוס
 
אֲנִי אוֹדִיסֶאוּס
וַאֲנִי שָׁב לָצֵאת לְמַסָּעוֹ,
הִתְגַּלְּמוּת חֲלוֹמוֹתָיו.
 
אֲנִי חוֹלֵף בַּחוֹפִים,
בְּדֶרֶךְ הַשֶּׁמֶשׁ לְעֵבֶר הַשְּׁקִיעָה,
אֲנִי מְשַׁיֵּט בְּמֵימֵי הֶספֶּריָה,
מַפְלִיג בַּיָּם הָאָדֹם עַד הַגִּיעִי לְהֹדּוּ,
מְבַקֵּשׁ בַּכֹּל מַבָּטִים לְהִתְגַּלּוֹת בָּהֶם,
לִהְיוֹת שׁוּב מֵעֵבֶר לְעַצְמִי.
 
אֲנִי שָׁט לֵילוֹת
בִּמְסִלּוֹת הַכּוֹכָבִים,
לוֹגֵם אֶת הַחַיִּים
בִּלְגִימוֹת כְּחֻלּוֹת שֶׁל הַרְפַּתְקָה,
עוֹטֵה אוֹר עוֹר הָאֲדָמָה שֶׁלִּי,
הָעֵינַיִם פְּצוּעוֹת מִבֹּהַק רַב כָּל-כָּךְ,
מִן הַדְּמָמָה הַזֹּאת עָלֶיהָ מַחְלִיקִים הַגַּלִּים
כְּקִינָה אֵינְסוֹפִית וְאֵין מְנַחֵם,
כְּמִזְמוֹר חַיִּים מִתְכַּלֶּה.
 
אֲנִי אוֹדִיסֶאוּס
וַאֲנִי שָׁב עִמּוֹ לְמַגַּע הַמֶּלַח
 
רוֹטֶטֶת הַמֶּחֱוָה
מוּל הָרוּחַ הַפְּרָאִית.
 
וְקוֹרֵאת תִּגָּר עָלֵינוּ הַסּוּפָה,
הַמַּסְפִּיגָה אֶת הָאֲוִיר
בְּמַבָּטוֹ הַבִּלְתִּי נִלְאֶה שֶׁל הַמָּוֶת.
 
אֲנִי מְהַרְהֵר בְּאַרַוַד,
עִיר אֲבוֹתַי,
אִי וּמִקְלָט לְאֳפָקִים מְתוּחִים,
הַבַּיִת,
נִיחוֹחַ הַיָּם,
בּוֹ נָמוֹת עֵינַי
אַף שֶׁאֲנִי שָֹרוּעַ בֵּין הַגַּלִּים
אוֹ בִּמְחוֹזוֹת שֶׁגּוּפִי לֹא הִכִּיר.
 
הַחַיִּים גְּלוּיִים
וְזוֹ הַשִּׁיבָה,
וְהַיָּם חוֹדֵר
מִכָּל הַחֲרַכִּים.
 
(מתוך: ארווד)
Ulisses
               
Sóc Ulisses
i reprenc el seu viatge, 
encarno els seus somnis.
 
Ressegueixo les costes,
en el camí del Sol cap al ponent,
exploro els mars d'Hespèria,
travesso la mar Roja fins a atènyer l'Índia,
cerco arreu esguards on descobrir-me,
on ser de nou enllà de mi.
 
Navego nits
seguint rutes d'estrelles,
em bec la vida
a blaus glops d'aventura,
vestint de llum la meva pell de terra,
els ulls ferits de tanta claredat,
d'aquest silenci on llisquen les onades
com un plany infinit sense consol,
com un cant de vida consumant-se.
 
Sóc Ulisses
i torno amb ell al tacte de la sal.
 
Tremola el gest
davant del vent salvatge.
 
I ens desafia la tempesta,
que impregna l'aire
amb la incessant mirada de la mort.
 
Penso en Arvad,
la ciutat dels meus pares,
illa i recer d'estesos horitzons,
la casa,
olor de mar,
on dormen els meus ulls
tot i que jegui enmig de les onades
o en unes terres que el meu cos ignorava.
 
La vida és descoberta
i és retorn,
i el mar hi entra
per totes les clivelles.
 
(Del llibre Arvad)
מקטלאנית: איתי רון

 

6 תגובות

  1. איריס קובליו

    איתי, תודה על המייל. קראתי עוד אתמול את תרגומיך היפים, אבל אני מעדיפה אותם אחד אחד. תפס אותי הפעם השיר השני. יהיה כל כך יפה, ציורי וצלול לשים אותו בנפרד. לתת לו את הספייס שהוא ראוי.
    הָעֵינַיִם הַלָּלוּ שֶׁבִּקַּשְׁתָּ
    כְּיֶלֶד, הֶחָרֵד מִן הָעוֹלָם
    חָדְלוּ לְהַבִּיט בְּךָ.

    כל כך יפה!

    • רות בלומרט

      שירה מעניינת. תודה על התרגום,לצערי איני מוסמכת לשפוט. אז פשוט ליהנות ותודה.

  2. איתי רון
    כמה רגיש יפה ומיוחד
    תודה שאתה מגלה לנו את רזי השירה הקטלאנית הלא ידועה.
    ושאתה מהבודדים שמכיר ויודע לתרגם אותה. תמשיך לחשוף לנו אותה בדרכך המיוחדת.

  3. טובה גרטנר

    היי איתי
    קראתי רק היום, שירים מלאי נוף, הים חודר מכל החרכים…
    מבקש מכל המבטים להתגלות בהם,
    הים ואני אינו אלה דימעה,
    יש בו טוטאליות
    מרעננת
    להתראות טובה

    • הי טובה,

      איזה יופי שאהבת. שמעתי את ההלחנה המהפנטת שעשית לשיר של אמיר אור. פשוט מופלא.

      שוב תודה,

      איתי

  4. כוכי גדרון

    לך איתי
    תודה שגרמת לי להכיר מקרוב את קרלס דוארטה.לשיר השני התחברתי במיוחד,בשל אובדנם של הורי והבדידות המסוימת בה אני שרויה בעקבות התייתמותי.אהבתי גם את שיר האהבה מתוך הדממה.
    השיר התהום חיבר אותי למקומות כואבים מהעבר,אבל עם הרבה כוח של בייחד.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיתי רון