איתי רון מתרגם מקטלאנית
Tarda d'estiu a N. Y.
A J. Muñoz Millanes
Des de la cuina d'un apartament
penjat al dotzè pis d'un gratacel
deixo que fugi mandrosa la tarda
damunt dels terrats habitats només
per fosques i velles cisternes
on reposa, pacient i submís,
l'incolor, l'inodor de fàcil fórmula,
allò tanmateix més preuat
durant l'estació ardent:
l'aigua fresca que ens empassem sense parar
i s'esmuny agraïda per tot el nostre cos,
l'aigua que cada matí ens remulla
i en poltres estremits ens converteix,
l'aigua proclama de salvació
i on fem cap sempre que podem …
Amb tot, quan aquests dies calitjosos
comencin a fugir de les mans nostres
enduts pels primers estossecs
d'un vent de sobte desfermat,
nosaltres fins a límits impensables
t'oblidarem, aiguada, i tornaràs
a recloure't en el teu fosc recer,
quieta i clara, mes també ignorada:
captius del fred ens mantindrà 1'hivern
prop la llar on crepiten els records,
mers reclusos de nosaltres mateixos
abandonats a un tedi fútil
en què es van amuntegant les recances
com fruita podrida en un cove…
De tant en tant, però, damunt
dels nostres habitacles sentirem
aquestes cisternes que no veiem
com uns sentinelles suspectes
o bé una part inconeguda
del nostre propi pensament:
impassibles, res no diran
ni cap avís no donaran,
potser perquè millor que ningú saben
˗ tan solitàries en llurs terrats˗
que no hi ha desig sense oblit
i que el sol les més altes torres daura sempre,
fins quan més baix s'esquitlla damunt nostre …
ערב קיץ בניו-יורק
לח. מוניוס מילנס
מִמִּטְבַּח דִּירָה בִּמְרוֹם
הַקּוֹמָה הַשְּׁתֵּיִם-עֶשְׂרֶה שֶׁל גּוֹרֵד שְׁחָקִים
אֲנִי מֵנִיחַ לָעֶרֶב לַחְמֹק בַּעֲצַלְתַּיִם
עַל-גַּבֵּי גַּגּוֹת הַמְּלֵאִים רַק
מְכָלִים כֵּהִים וִישָׁנִים
בָּהֶם נָח, סַבְלָנִי וְכָנוּעַ
הַדָּבָר שֶׁעֶרְכּוֹ בָּעוֹנָה הַלּוֹהֶטֶת,
נַעֲלֶה מִכָּל סָפֵק:
נְטוּל צֶבַע, נְטוּל רֵיחַ שֶׁנֻּסְחָתוֹ פְּשׁוּטָה
הַמַּיִם הַצּוֹנְנִים שֶׁאָנוּ לוֹגְמִים לְלֹא הֶרֶף
מְחַלְחֲלִים אֲסִירֵי תּוֹדָה בְּרַחֲבֵי הַגּוּף,
הַמַּיִם הַשּׁוֹטְפִים עָלֵינוּ מִדֵּי בֹּקֶר
וְלִסְיָחִים נִמְרָצִים הוֹפְכִים אוֹתָנוּ,
הַמַּיִם מְבַשְּׂרִים עַל גְּאֻלָּה
וְאָנוּ נִדְרָשִׁים לָהֶם כָּל פַּעַם שֶׁנִּתָּן…
אִם כִּי לִכְשֶׁיָּחֵלּוּ הַיָּמִים הָאֲבִיכִים
הַלָּלוּ לַחְמֹק מֵבִין יָדֵינוּ
נִשָּׂאִים בַּשִּׁעוּלִים הָרִאשׁוֹנִים
שֶׁל רוּחַ שֶׁהֻתְרָה לְפֶתַע,
כְּבָר נִשְׁכַּח אוֹתָךְ לַחֲלוּטִין,
נְהִירָה שׁוֹצֶפֶת, וְתָשׁוּבִי
לְהִסְתַּגֵּר בְּמִפְלָטֵךְ הַכֵּהֶה,
שְׁקֵטָה וּצְלוּלָה, אַךְ כֹּה חַסְרַת עֵרֶךְ:
כִּשְׁבוּיִים שֶׁל קֹר יַחְזִיק בָּנוּ הַחֹרֶף
סְבִיב הָאָח בָּהּ מִתְפַּצְּחִים הַזִּכְרוֹנוֹת,
פָּשׁוּט מְנֻתָּקִים מֵעַצְמֵנוּ
עֲזוּבִים לְזוּטוֹת מְיַגְּעוֹת
בָּהֶן מִתְגַּבְּהוֹת הַחֲרָטוֹת
כִּפְרִי רָקוּב בַּסַּל…
אֲבָל מִדֵּי פַּעַם, נָחוּשׁ
מֵעַל רָאשֵׁינוּ
בַּמְּכָלִים הַלָּלוּ שֶׁלֹּא הִשְׁגַּחְנוּ בָּהֶם
כִּזְקִיפִים חֲשׁוּדִים
אוֹ שֶׁמָּא חֵלֶק לֹא מֻכָּר
בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ:
אֲדִישִׁים, לֹא יֹאמְרוּ דָּבָר
לֹא יִשְׁלְחוּ שׁוּם מֶסֶר,
אוּלַי מִשּׁוּם שֶׁהֵם יוֹדְעִים טוֹב מִכָּל אֵחָד
– בּוֹדְדִים כָּל-כָּךְ בְּגַגּוֹתֵיהֶם –
שֶׁאֵין תְּשׁוּקָה בְּלִי שִׁכְחָה
וְהַשֶּׁמֶשׁ מַזְהִיבָה תָּמִיד אֶת רָאשֵׁי הַמִּגְדָּלִים
עַד אֲשֶׁר תַּנְמִיךְ לִגְלֹשׁ גַּם מֵעָלֵינוּ…
Davant d' un claustre
Aquelles mans sabien treballar
el fang i la fusta, però també
materials més contumaços
com el ferro, com la pedra collida
al faldar de l'alta carena
d'on cada matí davallava
una llum emboirada …
Aquelles mans se les havien
amb el que de més durador
tenien a l'abast
per sostreure's a pors i feredats:
la de l'ignot, la de l'enllà,
la d'aquell que tot ho veu i comanda
des de la seva alçada inescrutable
˗ grops i sequeres, plagues i malures,
fortuna o malastrugança,
la vida i la mort que tan fàcilment
arriben com se'n van …
Aquelles mans sabien treballar
el més indòmit, i als timpans
de les portalades o als capitells
dels claustres van llegar-nos
personatges i escenes ben precises,
tot un compendi de la seva visió
del món:
una ronda de set lleons
engrapats l'un a l'altre
tot mostrant-vos les dents
i la tenebra d'una fonda gola,
una parella d'abrivats guerrers
amb les seves dones galanes
de llargues trenes,
quatre grius llenguts i terrífics
que ens repten amb el seu esguard feral,
uns reis ponderosament abillats
enmig dels quals s'alcen brancs de palmera
i fertils ramells de dàtils, i a l'últim
un heroi solar d'ulls esbatanats
que s'aixeca cel amunt cavalcant
un parell d'aligues ben aferrades
al collarí del capiteIl …
Tothom, des de segles, s'està al seu lloc,
immòbil, impertèrrit,
només lleument desgastat pels temperis
del cru hivern, però no sabent ja
què dir-nos que puguem entendre,
tan allunyats estem del seu malviure,
per bé que noves pors ens ronden i roseguen …
Tots aquests personatges
˗ lleons, guerrers, grius, reis i herois ˗
són ara portants d'una estranya força,
una força ignota que els du a viure
sens que en sàpiguen el motiu:
sols així perduren enllà dels segles
i alçar poden la mà, els ulls o les urpes
cap a un futur on res
no els és permes de fer
llevat d'uns pocs gestos inabastables,
però contundents i augurals com la millor poesia…
למראה חצר מנזר
הַיָּדַיִם הַלָּלוּ יָדְעוּ לַעֲבֹד
בַּטִּיט וּבָעֵץ, אֲבָל גַּם
בָּחֳמָרִים סוֹרְרִים יוֹתֵר
כְּבַרְזֶל, כְּאֶבֶן שֶׁנֶּאֶסְפָה
בְּצֶלַע הַפִּסְגָּה
שֶׁאוֹר עַרְפִלִּי גּוֹלֵשׁ
מִמֶּנָּה מִדֵּי בֹּקֶר…
הַיָּדַיִם הַלָּלוּ הִתְמוֹדְדוּ
עִם הֶחֳמָרִים הָעֲמִידִים בְּיוֹתֵר
שֶׁהָיוּ בְּהֶשֵּׂג יָדָם
כְּדֵי לַחְמֹק מִפְּחָדִים וַחֲרָדוֹת:
מִן הַבִּלְתִּי-נוֹדַע, מִן הָעוֹלָם הַבָּא,
מִן הָרוֹאֶה הַכֹּל וְהַמּוֹשֵׁל
מִמְּרוֹם הוֹדוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֵקֶר
– סְעָרָה וּבַצֹּרֶת, פֻּרְעָנוּת וְחֹלִי,
מַזָּל אוֹ פֶּגַע,
הַחַיִּים וְהַמָּוֶת הַנִּלְקָחִים בְּאוֹתָהּ קַלּוּת
שֶׁבָּהּ נִתְּנוּ…
הַיָּדַיִם הַלָּלוּ יָדְעוּ לְטַפֵּל
בַּמַּרְדָן בְּיוֹתֵר, בַּכַּרְכֻּבִּים
שֶׁבַּפְּתָחִים אוֹ בְּכוֹתְרוֹת הָעַמּוּדִים
שֶׁבַּחֲצֵרוֹת וְהוֹתִירוּ לָנוּ
דְּמֻיּוֹת וּסְצֶנוֹת מְדֻיָּקוֹת לְהַפְלִיא,
תַּקְצִיר הַשְׁקָפַת
עוֹלָמָם:
שִׁבְעָה אֲרָיוֹת נִצָּבִים בַּמַּעְגָּל
אֲחוּזִים זֶה בַּזֶּה
חוֹשְׂפִים שִׁנַּיִם
וַאֲפֵלַת גָּרוֹן עָמֹק,
זוּג לוֹחֲמִים עֲשׂוּיִים לְלֹא חַת
וּנְשׁוֹתֵיהֶם הַמַּקְסִימוֹת
אֲרֻכּוֹת צַמּוֹת,
אַרְבָּעָה גְּרִיפוֹנִים אַדִּירֵי לָשׁוֹן וּמַבְעִיתִים
קוֹרְאִים תִּגָּר בְּמַבָּט מְזָרֵה אֵימִים,
מְלָכִים עֲטוּיֵי מַחְלְצוֹת פְּאֵר
בֵּינֵיהֶם עוֹלוֹת כַּפּוֹת תָּמָר
וְסַנְסַנֵּי תְּמָרִים פּוֹרִיִּים, וּלְבַסּוֹף
גִּבּוֹר שֶׁמֶשׁ בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה
נוֹסֵק לַמְּרוֹמִים רָכוּב עַל
צֶמֶד נְשָׁרִים הָאֲחוּזִים הֵיטֵב
בְּכוֹתֶרֶת הָעַמּוּד…
כָּל אֵלֶּה קְבוּעִים בִּמְקוֹמָם, מִזֶּה מֵאוֹת שָׁנִים
לְלֹא נוֹעַ, שַׁאֲנַנִּים,
רַק נִשְׁחָקִים אַט-אַט בְּפִגְעֵי
הַחֹרֶף הַקָּשֶׁה, אַךְ בִּבְלִי דַּעַת
מָה לוֹמַר לָנוּ עַל-מְנַת שֶׁנָּבִין,
אָנוּ כֹּה מְרֻחָקִים מִמְּצוּקָתָם,
אַף שֶׁפְּחָדִים חֲדָשִׁים מְכַרְסְמִים בָּנוּ…
כָּל הַדְּמֻיּוֹת הַלָּלוּ
– אֲרָיוֹת, לוֹחֲמִים, גְּרִיפוֹנִים, מְלָכִים וְגִבּוֹרִים-
נֵחַנִּים כָּעֵת בְּכוֹחַ מוּזָר,
כּוֹחַ טָמִיר הַמְקִימַם לִתְחִיָּה
מִבְּלִי שֶׁיֵּדְעוּ אֶת הַסִּבָּה:
כָּךְ פָּשׁוּט הֵם קַיָּמִים מֵעֵבֶר לְדוֹרוֹת
נוֹשְׂאִים יָדָם, עֵינֵיהֶם אוֹ טָפְרֵיהֶם
לֶעָתִיד בּוֹ אֵינָם
יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר
מִלְּבַד אֵי-אֵלּוּ מֶחֱווֹת בִּלְתִּי-מֻשָּׂגוֹת,
אַךְ רַבּוֹת עָצְמָה וּמַכְרִיעוֹת כְּמוֹ הַשִּׁירָה בְּמֵיטָבָהּ…