גבריאל פראטר – ארבעה שירים – Gabriel Ferrater – Quatre poemes

הַשֶּׁמֶשׁ כְּזָקֵן חָכָם מֵפִיג אַט-אַט
הִסּוּסֵי אֲפֵלָה זְעִירִים, שֶׁעַד כֹּה
טֶרֶם נִפְתְּרוּ. יָדָיו
רוֹעֲדוֹת מְעַט, וְרוֹעֲדִים
הָעֵצִים וַאֲנַחְנוּ, בְּשׁוֹמְעֵנוּ
שֶׁבְּכָל דַּקָּה חוֹלֶפֶת עָלִינוּ לַעֲקֹר
בַּחֲטַף רְטִיַּת צֵל, וְכָעֵת לַהַב הָאוֹר
הַמְּדֻיָּק יַחְדֹּר מְפֻלָּס לַחֲלוּטִין. צְרִימָה
דַּקָּה תַּעֲלֶה עַתָּה מֵחֲלִילוֹ שֶׁל
אִיבְּלִיס, וְאָנוּ נָחוּשׁ בָּהּ, מֵעֵבֶר
לְבַהֲרוֹת הַשֶּׁמֶשׁ הַהֶרְמֶטִיּוֹת
כְּגָבִישׁ. הַכּׂל בָּרוּר,  נָגִיד:
הֲרֵי רָצִיתָ זֹאת, בִּקַּשְׁתָּ זֹאת, בַּלַּיְלָה,
בִּשְׁנָתְךָ רַק כְּדֵי לְהָקִיץ
וְלֹא הִסְכַּמְתָּ לְקַבֵּל שֶׁהַחַיִּים
הָפְכוּ זָרִים לְךָ, יוֹתֵר מֵהַשֵּׁנָה.

A mig matí

El sol, el savi vell, va dissipant
minúsculs dubtes de foscor, deixats,
fins ara, per resoldre. Li tremolen
una mica les mans, i tremolem
els arbres i nosaltres, quan sentim
que tot minut que passa ha d’arrencar,
brusc, una bena d’ombra, i ara el just
cas de la llum serà ben recte, i ara
xisclarà el prim desfici de la flauta
d’Iblis, i ho veurem tot, i tot enllà
d’espais de claredat, impenetrables
com el cristall. Tot manifest, direm:
ho has volgut tu, t’ho has buscat tu, de nit,
quan dormies només per despertar-te
i no et volies creure que la vida
se’t faria ignorada, més que el son.

Del llibre: Da nuces pueris

הַתְּרִיס, לֹא לְגַמְרֵי מוּגָף, כָּאֵימָה
הַנְּתוּנָה סָמוּךְ לִפְנֵי הָאֲדָמָה,
לֹא מַפְרִידָה אוֹתָנוּ מִן הָאֲוִיר. הַבִּיטִי, שְׁלוֹשִׁים וְשִׁבְעָה אֳפָקִים יְשָׁרִים וְדַקִּים נִפְתָּחִים,
אַךְ הַלֵּב מְמַהֵר לִשְׁכֹּחַ אוֹתָם. לְלֹא גַּעְגּוּעַ
גּוֹסֵס בָּנוּ הָאוֹר, אֲשֶׁר הָיָה כְּעֵין
הַדְּבַשׁ, וְעַתָּה הוּא צֶבַע רֵיחַ תַּפּוּחִים.
כַּמָּה אִטִּי הָעוֹלָם, כַּמָּה אִטִּי הָעוֹלָם, כַּמָּה
אִטִּי כְּאֵב הַשָּׁעוֹת הַחוֹלְפוֹת
בְּחָפְזָה. תַּגִּידִי, אַתְּ תִּזְכְּרִי
אֶת הַחֶדֶר הַזֶּה?
"אֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ מְאוֹד.
הַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ שֶׁל הַפּוֹעֲלִים – מִי אֵלֶּה?"
בַּנָּאִים:
אַחַד הַבָּתִּים בְּגוּשׁ הַבִּנְיָנִים חָסֵר.
"הֵם שָׂרִים,
וְהַיּוֹם אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ אוֹתָם. צוֹעֲקִים, צוֹחֲקִים,
וְהַיּוֹם הַשֶּׁקֶט הַזֶּה מוּזָר".
כַּמָּה אִטִּיִּים
עֲלֵי הַקּוֹלוֹת הָאֲדֻמִּים, הַמְּהַסְּסִים
הַמְּבַקְּשִׁים לְכַסּוֹתֵנוּ. עֲלֵי
נְשִׁיקוֹתַי מְנֻמְנָמִים קוֹבְרִים אַט-אַט
אֶת מְקוֹמוֹת הַמִּסְתּוֹר בְּגוּפֵךְ, וּבְעוֹדָךְ שׁוֹכַחַת
אֶת עֲלֵי הַקַּיִץ הַגְּבוֹהִים, אֶת הַיַּמִּים
הַפְּתוּחִים נְטוּלֵי הַנְּשִׁיקוֹת, עָמֹק בִּפְנִים
הַגּוּף זוֹכֵר: עוֹרֵךְ
עֲדַיִן חֲצִי שֶׁמֶשׁ, חֲצִי יָרֵחַ.

Cambra de la tardor

La persiana, no del tot tancada, com
un esglai que es reté de caure a terra,
no ens separa de l’aire. Mira, s’obren
trenta-set horitzons rectes i prims,
però el cor els oblida. Sense enyor
se’ns va morint la llum, que era color
de mel, i ara és color d’olor de poma.
Que lent el món, que lent el món, que lenta
la pena per les hores que se’n van
de pressa. Digues, te’n recordaràs
d’aquesta cambra?
«Me l’estimo molt.
Aquelles veus d’obrers ― Què són?»
:Paletes
manca una casa a la mançana.
«Canten,
i avui no els sento. Criden, riuen,
i avui que callen em fa estrany».
Que lentes
les fulles roges de les veus, que incertes
quan vénen a colgar-nos. Adormides,
les fulles dels meus besos van colgant
els recers del teu cos, i mentre oblides
les fulles altes de l’estiu, els dies
oberts i sense besos, ben al fons
el cos recorda: encara
tens la pell mig del sol, mig de la lluna.

Del llibre: Da nuces pueris

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה שֶׁמֶשׁ בַּקַּרְסֻלַּיִם,
מִיָּם חָלָק וְזָהֹב.
הֵן אוֹחֲזוֹת יָדַיִם,
לֹא אוֹמְרוֹת זוֹ לָזוֹ דָּבָר. רְחוֹבוֹת
שֶׁל גְּבָרִים נוֹטְרֵי טִינָה
הֲרֵי אֵין גֶּבֶר
כָּזֶה בָּעוֹלָם, כְּכָל הַיָּדוּעַ לָהֶן.
עַכְשָׁו הֵן לֹא הוֹלְכוֹת לְשׁוּם מָקוֹם.
שָׁבוֹת מִן הַשֶּׁמֶשׁ. חוֹצוֹת
עֲרָבִים אֲרֻכִּים, רְחוֹבוֹת
בַּעֲלֵי שֵׁמוֹת לֹא מוּבָנִים.
הֵן לֹא נוֹטְלוֹת עִמָּן זִכְרוֹנוֹת.
רַק רוֹצוֹת לָדַעַת
שֶׁהֵן אוֹחֲזוֹת יָדַיִם
וְהוֹלְכוֹת יַחַד,
בָּרְחוֹב בְּאֶרֶץ זָרָה.

Dues amigues

Tant de sol als turmells,
de mar llisa i daurada.
Agafades de mans,
no es diuen res. Carrers
d' homes rancuniosos
perquè no hi ha cap home
com ells, que elles coneguin.
Ara no van enlloc.
Tornen del sol. Travessen
tardes llargues, carrers
de mots incomprensibles.
No s’enduen records.
Volen només saber
que s’agafen de mans
i van juntes, per un
carrer de l’estranger.

Del llibre: Menja't una cama

אוֹר הַקַּיִץ הַנּוֹרְדִּי הֶעָצוּם,
בָּעֲרָבִים הַלָּלוּ שֶׁאֵינָם גּוֹוְעִים לְעוֹלָם.
כְּמוֹ הַשַּׁלְוָה שֶׁאַחַר-כָּךְ. כִּמְעַט
מְגַלִּים אֶת הַסּוֹד הַיָּשָׁן שֶׁאָנוּ מְחַפְּשִׂים
שׁוּב וְשׁוּב בִּדְרָכִים חֲדָשׁוֹת.
וְהִיא מְדַבֶּרֶת, וּמְסַפֶּרֶת לִי
עַל הַתְּמוּנוֹת הַמְּלַוּוֹת אוֹתָהּ בְּדַרְכָּהּ:
הַדֶּרֶךְ שֶׁלָּהּ, הָאִטִּית, בָּהּ אֲנִי מוֹבִיל אוֹתָהּ
לְעֵבֶר הַפִּסְגָּה.
"תָּמִיד נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי מִשְׁתַּנָּה.
אֵין סִכּוּי שֶׁתֵּדַע מָה אַתָּה גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב,
גּוּף שֶׁלִּי. פַּעַם הָיִיתִי קנזינגטון,
אֵזוֹר שֶׁל רְחוֹבוֹת עֲקַלְקַלִּים,
בַּהֲרוֹת אוֹר לְלֹא שֶׁמֶשׁ. וְלִפְנֵי רֶגַע
אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ שֶׁהָפַכְתִּי פֶּרַח צָהֹב."
קַל לִי לְדַמְיֵן תְּמוּנוֹת שֶׁל פְּרָחִים.
Du bist wie eine Blume וּבְכַף יָדִי
עֲדַיִן אֲצוּר זֵכֶר פֶּרַח טוֹרֵף,
הַדָּבָר הַנִּפְתָּח לִכְדֵי פֶּרַח
שֶׁל בָּשָׂר לַח, כּוֹתֶרֶת פְּעוּרָה
לִרְוָחָה, כְּדֵי שֶׁהַחֶרֶק, כְּלוֹמַר
אֲנִי, אֶתֵּן אֶת עַצְמִי. אֲנִי אוֹמֵר:
"אַתְּ הוֹפֶכֶת לְפֶרַח,
וְכָל גּוּפֵךְ עוֹלֶה הֵנָּה."
טָעִיתִי. אוֹר טָהוֹר. כָּל הַצִּיּוּרִים
שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לְהַעֲתִיק לֹא שָׁוִים. הִיא מְתַקֶּנֶת:
"לֹא, הַפֶּרַח הַהוּא לֹא נֶחְשַׁב. הוּא כֻּלּוֹ
צָהֹב. הִנֵּה הָפַכְתִּי לְךָ לְפֶרַח צָהֹב."

La llum de l’estiu nòrdic és immensa,
i aquelles tardes que no moren mai.
Com la pau de després. Quan elles diuen
gairebé el vell secret que cerquem sempre
per camins nous.
I ella parla, i em diu
les imatges que amb ella fan camí:
el camí seu, tan lent, per on la meno
fins al cim.
«Sempre em sembla que em transformo.
No sabràs mai les coses que em fas creure,
cos meu. Una vegada, vaig ser Kensington,
aquesta estesa de carrers retorts,
clars de llum sense sol. I fa un moment
et dic que m’he tornat una flor groga.»
D’imaginar floral, a mi m’és fàcil.
Du bist wie eine Blume, i a la mà
tinc encara un record de flor carnívora,
la cosa que es va obrint fins a una flor
de carn humida, corol·la desclosa
vasta increïblement, perquè, insecte,
m’hi doni. Dic:
«Et tornes una flor,
i tot el cos et puja cap aquí.»
M’he torçat. Pura llum. Tots els dibuixos
que sé calcar no valen. Corregeix:
«No, si la flor no compta. És que era tota
groga. Te m’he tornat una flor groga.»

Del llibre: Teoria dels cossos