בננות - בלוגים / חני שטרנברג / נביא של חפצים (על דניס סילק)
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

נביא של חפצים (על דניס סילק)

 

 

תיאטרון הוא מדיום אמנותי בעל קסם מיוחד. הוא נוכח רק בהווה, ברגעי היווצרותו. אי אפשר לחזור אליו כמו אל ספר או אל סרט. אפשר לצלם אותו, אבל בצילום תחסר האנרגייה המיוחדת שנוצרת במפגש בין שחקן לקהל. במשך הזמן הוא הופך לזיכרון במוחו של הצופה, וכדרכו של זיכרון – משתנה, שכן גם הזכרונות משתנים בחלוף הזמן.
לפני שנים, כשהייתי סטודנטית באקדמייה למוסיקה ולמחול בירושליים, ראיתי מופע תיאטרון של דניס סילק – משורר, מחזאי, ואיש תיאטרון חפצים שכתב ויצר באנגלית. דניס היה מקורב למורה שלימד אותי באקדמייה, וכך נודע לי על המופע.
המופע התקיים באולם הקטן של צוותא בירושליים, והיה פשוט מאוד. על הבמה הקטנה היו רק דניס, כסא, שולחן, וכמה חפצים וחלקי חפצים שדניס הביא איתו. היו אלה חפצים פשוטים, שימושיים, כמו אלה שיש לכל אחד מאיתנו בבית בהישג ידו. מסוג החפצים שאנחנו חולפים על פניהם מידי יום ללא מחשבה נוספת ומשתמשים בהם כלאחר יד ללא תשומת לב מיוחדת.
התייחסותו של דניס אליהם היתה שונה. הוא גם השתמש בהם, אבל גם שוחח איתם, הקשיב להם, ניסה לתקן אותם, הרכיב אותם בצורות שונות ומשונות – ופשוט חי במחיצתם כמו שחיים עם אנשים אותו בית. הם היו עבורו חבריו ובני משפחתו.
כשאני נזכרת היום במופע ההוא אני מוצאת שהיתה בו תרכובת מיוחדת של מרכיבים מנוגדים לכאורה: בדידות וקרבה, זרות ואינטימיות, מוזרות ומוכרות, ניכור וקשר וחמלה. ניסיון נוגע ללב לחבר מחדש עולם שהתפרק לחלקיו.
אני לא זוכרת מה דניס אמר, אבל אני זוכרת את התחושה המיוחדת שחשתי במופע – תחושת קסם נדירה כמו זו שחשים כשבאים במגע עם יצירה אמיתית ולפיכך גדולה. היא לא היתה גדולה באמצעיה האמנותיים. להיפך, מהבחינה הזאת היתה קטנה ודלה, אבל דווקא בשל כך הצליחה לגעת בנימי הנפש הקטנים, ליצור חיבור.
התחושה הזאת ליוותה אותי ימים רבים, ואני זוכרת שכתבתי משהו בעקבותיה. שיר או קטע פרוזה קצר שבמשך הזמן עקבותיו נעלמו. לאחר מכן היתה לי הזדמנות לפגוש את דניס. חברה שהיתה לי באותם ימים הכירה אותו. יום אחד הלכנו יחד לבית קפה והיא ראתה אותו יושב לבדו על יד שולחן. הוא שמח לקראתה והזמין אותנו להצטרף אליו. אינני זוכרת מה אמרנו זה לזה, אבל אני זוכרת את פשטות הליכותיו, את ענוותו – כאילו ביקש להתחבא מהעולם, ואת תשומת הלב הרבה שבה התבונן והקשיב. אני זוכרת גם כמה הופתעתי מהתנהגותו זאת. עבורי היה אמן גדול וחשבתי, לתומי, שאדם כזה אמור להקרין נחרצות וביטחון.
בחלוף השנים שכחתי את המופע ואת הפגישה, והשבוע נזכרתי בו בעקבות פוסט שכתבה מרית בן ישראל באתר "רשימות" – האתר הנוסף שבו אני כותבת. בעקבות ההיזכרות כתבתי את השיר: 

 זיכרון של מופע של דניס סילק

אם אני לא טועה
הגרביים היו צהובים.
והקומקום?
בטח היה בצבע כסף
כמו כל הקומקומים בזמן ההוא,
ובטח היתה לו זרבובית –
ודניס דיבר איתם אנגלית
עם החפצים, כן,
והם ענו.

בי נשבעתי
שהיה להם קול
לחפצים של דניס
והם דיברו,
כי קרבת נפש מסוגלת להחיות
מתים אפילו.
והיא היתה שם באויר,
באולם הקטן ההוא של צוותא, ירושליים,
רפרפה בכנפיה השקופות,
ובמעבר חימם תנור פיירסייד פשוט,
כי היה חורף.

בחוץ ירד גשם
ובהפסקה חילקו תה מתוק,
ודניס… הו דניס,
בשערו הלבן, המדובלל, הארוך,
בבדידותו, בזרותו,
היה לא פחות ולא יותר מאשר
נביא.
נביא של חיי –
פיסת קרקע חולמת
שנעקרה ממקומה
ולמרות זאת המשיכה בעקשנות ללכת .
נביא של חפציי המעטים,
שיום אחד ישירו.

 

                                                   *****

כאן אפשר לראות תמונה של דניס ולקרוא תקציר של תולדות חייו

http://www.kunstradio.at/RADIOTOPIA/personal.php?nav=6%7C2&peid=80

ואלה כמה מהמילים שיופיעו על דניס בספר "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" מאת מרית בן ישראל ורוני נלקן העומד לראות אור בקרוב.

דניס סילְק (1998-1928)

דניס, משורר (בשפה האנגלית), מחזאי ואיש תיאטרון חפצים, היה מעין נביא ושגריר מעולם הבובות והחפצים. הוא היה כל כך יחיד ומיוחד עד שאי אפשר היה ממש ללכת בדרכו, אבל כל מה שעשה ולימד וכתב והיה – הגדיל את המרחב האמנותי של בובנאי תיאטרון הקרון.
דניס טען שהוא לא עושה תיאטרון חפצים (object theatre), אלא 'תיאטרון דבר' (theatre thing), אומרת פא צ'וא שביימה רבים ממחזותיו.
עלינא אשבל הכירה את דניס באוניברסיטה. "הדמות שלו הפנטה אותי," היא מספרת, "שפת הגוף, המבע, הוא לא היה דומה לשום אדם אחר. הוא כאילו היה בעצמו קצת בובה… הוא השפיע עלי מאד, אבל לא באופן ישיר. עסקנו כביכול באותו תחום – 'תיאטרון חפצים' – אבל היה ביננו פער גדול: אני האנשתי חפצים; קודם הפכתי אותם לבובות ורק אז הפעלתי אותם. אני מעולם לא דיברתי עם חפץ, על הבמה או מחוצה לה. דניס פשוט תִּקשר עם חפצים. כמות שהם, בלי לחפש את הצד האנושי. אם כבר להפך – הוא חיפש את הצד החפצי באנשים…"
הדס עפרת: "דניס היה גאון שהקדים את זמנו. איש מרתק אבל גם קשה ומעיק. הוא היה זקן חכם ואב רוחני וגם תינוק אבוד שצריך לטפל בו. דניס הוקיר את הצד האילם, המוגבל, המגושם של החפצים. הכתיבה שלו לתיאטרון היא פוסט מודרנית; הפירוק (של האדם ושל החפץ) הוא נקודת המוצא: כל רגל של הכסא היא יישות נפרדת. לראש אין יד שתעזור לו לנגב את דמעותיו…"
ומילות הסיום למייקל שוסטר: "דניס היה מכסה את בובת הבונרקו שלו בבד בטענה שהיא מעבירה עליו בקורת. בזמן אחר, במקום אחר הוא היה יכול להיות שאמאן; הוא זיהה את הנשמה של החפץ בלי צורך להאניש אותו. אפילו בספר שכתב על ירושלים, העיר היא מין חפץ חי." 

                                                      ******

בעקבות פרסום הפוסט ב"רשימות" מרית הוסיפה קטע מתוך מאמר שכתב דניס עצמו על תיאטרון החפצים. שם המאמר: "כשאנו המתים נעור":

"תיאטרון-החפץ – מה פירושו? פירושו תיאטרון שבו החפצים מקבלים מעמד דרמטי גבוה יותר מאשר בתיאטרון שחקנים. קהל המנויים יכול לשאול – האם אין זו שטות או קפריזה לנשל את השחקן-האדם מתפקידיו ולחפש במקום זה את החיים הדרמטיים של שרוך נעל, משאבת אופניים או מייבש שיער? האם חפיסת מחטי תפירה יכולה לדבר צ'כובית? השאלה אינה במקומה כי השחקן-האדם איבד את 'החפציות' שלו, אותו דבר חזק ומרוכז הקיים בתיאטרון החפץ. השחקן-האדם כילה את כוחו במאות ריגושים קטנים … ואילו השחקן-החפץ שמר על כוחו. האנרגיה שלו נעולה וממתינה לרגע שבו תפרוץ. השחקן-האדם צריך להינעל במחסן רהיטים למשך שבוע וללמוד את החיים המרוכזים בכיסא, בשולחן, בשידה … חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים, כולה עץ וזיפי שיער נוקשים … אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה."
(תרגמה עמליה עפרת )

 

 

13 תגובות

  1. חני, השיר ממחיש את הדיבור המיוחד שיש לחפצים, הם יודעים לספר אותנו יותר טוב משאנחנו אותם….את דניס סילק לא הכרתי וחבל, אבל היה לי כבוד לקחת חלק בתאטרון הרחוב של עלינא אשבל (מי שהקימה את תאטרון הקרון), לפני המון המון שנים. המופע היה עם משפכים, כמו אלו שהיו למלא נפט. הידית הייתה האף של הדמויות…(התפקיד הצנוע שלי היה לאפר את המוקיון, שהיווה חולייה מקשרת בין המשפכים לילדים..הו אלו היו ימים עליזים).

    • חני שטרנברג

      תמי,
      מעניין מאוד מה שאת אומרת על החפצים. זה גם מה שדניס סילק אמר במילים אחרות.
      ואני זוכרת את תיאטרון הקרון מאותם ימים שעליהם את מדברת, ימי ההקמה.
      נשמע כיף מה שאת מספרת: לאפר מוקיון
      בתיאטרון רחוב :)

  2. חני, נשמע מענין, הלוואי והייתי יכולה לראות נראה לי שזה סוג הדברים שמשנה תפיסה. תודה

    • חני שטרנברג

      לדניס היתה תפיסה תיאטרונית מאוד מיוחדת ומעניינת והדבר בהחלט בא לידי ביטוי במופע.
      כשאני חושבת היום על הדברים שהוא אמר אני מוצאת קשר לבודהיזם.
      למשל ההצעה שלו להיסגר למשך שבוע בתוך מחסן חפצים מזכירה לי מדיטצייה שאנשים עושים בתוך חדר מול קיר, שנמשכת כמה ימים, ומאפשרת התחברות לאנרגייה תודעתית אחרת ע"י השקטת "מאות ריגושים קטנים".

      • חני שטרנברג

        זאת (למעלה) התגובה לך – חני :)

      • חני יקרה, לגבי הפרקטיקה הבודהיסטית זה מזכיר לי משפט יפה שנתקלתי בו פעם באנגלית ולצערי אינני זוכרת אותו כלשונו. הרעיון הוא שבמדיטציה (או לפחות בסוגים מסוימים של מדיטציה) יש להתרכז בדבר אחד כדי להשקיט אלף מחשבות. ואת מדברת כאן על "השקטת מאות ריגושים קטנים". אני משערת שאנחנו מתכוונות לאותו דבר.
        שיהיה לנו שבוע טוב ומבורך ושקט

        • חני שטרנברג

          תודה לך, גבריאלה יקרה, גם על התגובה הזאת. כן. התכוונתי לדבר הזה.
          שבוע טוב ומבורך גם לך.

  3. חני יקרה, מאוד נהניתי לקרוא את הרשימה הדוקומנטרית-ספרותית הזאת וגם את השיר היפה המעביר את תחושת האינטימיות עם החפצים. כתיבתך יפה ומיוחדת.
    הכרתי מעט את האיש דניס סילק, היה איש עדין ועניו. יהי זכרו ברוך.

    • חני שטרנברג

      גבריאלה יקרה,
      שימחת אותי מאוד. שמחתי מאוד שנהנית,
      ושהשיר הצליח להעביר את תחושת האינטימיות עם החפצים – התחושה שיצר גם המופע של דניס.
      נדמה לי שכשאנחנו ילדים התחושות האלה יותר טבעיות לנו, ומה שהיה יפה אצל דניס זה שהוא הצליח לשמר אותן.

  4. איזו רשימה נפלאה חני על האיש סילק מעשיו ואומנותו, מתוך דברייך עולה שכשמו כן הוא גמיש ועדין מקורי וצבעוני ענו ועשיר שקוף ומכסה : איש משי :)

  5. "החיים הדרמטיים של שרוך נעל" איזה יוצר מרתק!
    קראתי בעניין רב, אחפש חומר עליו, את יודעת אם יש תיעוד בוידאו של הופעותיו?
    תודה, חני

    • חני שטרנברג

      תודה סמדר.
      נראה לי שכדאי לך להתעניין בביה"ס לתיאטרון חזותי בירושליים או בתיאטרון הקרון. בהצלחה!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג