בננות - בלוגים / חני שטרנברג / הצוואה הרוחנית של אתי הילסום
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

הצוואה הרוחנית של אתי הילסום

 

 

 "אם נציל מהמחנות, באשר הם שם, רק את גופנו ותו לא, הרי היצלנו פחות מידי. כי הבעייה איננה אם האדם מציל את חייו בכל מחיר, אלא כיצד יצילם. לפעמים אני חושבת, שכל מצב חדש, אם טוב ואם רע, טומן בחובו את האפשרות להעשיר אותנו בתכונה חדשה. אם נפקיר בידי הגורל את העובדות הקשות, שהועמדנו בפניהן מבלי שנוכל לשנותן, ולא ניתן להן מקלט בראשנו ובליבנו כדי שיתעכלו שם ויהפכו לגורמים שיסייעו לנו לגדול ולהפיק מהן  משמעות, כי אז לא נהייה דור בר קיום. אכן, אין הדברים פשוטים כלל ועיקר, ואולי בשבילנו, היהודים, הם עוד פחות פשוטים מאשר לאחרים. ואף על פי כן, אם לא יהייה לאל ידנו להציע לעולם המרושש שלאחר המלחמה דבר מלבד גופינו הניצלים בכל מחיר, ולא משמעות חדשה הנובעת ממעמקי מצוקתנו וייאושנו, הרי יהייה זה פחות מידי. מתוך המחנות עצמם חייבות להקרין מחשבות חדשות, והבנה חדשה חייבת לזרות אור חדש לעבר גדרות התייל שלנו, ולהתמזג עם הרעיונות החדשים שחייבים לרכוש לעצמם מי שנותרו בחוץ במצבים שאט אט נעשים כמעט קשים ועקובים מדם במצבנו. ובחיפוש משותף וכן אחרי תשובות מבהירות לכל המאורעות הסתומים האלה, אולי יוכלו החיים המעורערים לצעוד צעד זהיר קדימה, לכן הנני סבורה שהסכנה גדולה כל כך בהיותנו שומעים ללא הרף ומכל עבר: "איננו רוצים לחשוב, איננו רוצים להרגיש. מוטב שנקהה את רגשותינו בפני הייסורים האלה."  כאילו הסבל – תהא צורתו ככל שתהא – אינו אף הוא חלק מהקיום האנושי."

 

                                             *                         

 

היומן של אתי הילסום שנכתב בשנים 1941-1943, ומופיע כספר "השמיים שבתוכי", נמצא דרך קבע על יד מיטתי. כשאני נופלת ברוחי, אני מושיטה יד לעברו, ואתי הילסום תמיד נמצאת שם בין דפיו ללחוש על אזניי את המילים שיצליחו להרים אותי. קראתי אותו עוד כשנקרא "חיים כרותים", וכבר אז הבנתי: אתי הילסום היא מישהי לרוץ איתה למרחקים ארוכים.

 

אתי הילסום נולדה ב-1914 למשפחה יהודית משכילה ומתבוללת, קיבלה הסמכה למשפטים ולמדה פסיכולוגיה ושפות סלאביות. היא היתה בסך הכל בת עשרים ושבע כשהתחילה לכתוב את היומן. היא חיה באמסטרדם, ובעוד באירופה מתבצע "הפתרון הסופי" שמטרתו שבירת רוחם וגופם של היהודים – הכחדתם הן הפיסית והן הרוחנית – התאהבה ביוליוס ספיר – אבי ה"פסיכורולגיה", ובכוח ההתאהבות, כנגד כל הסיכויים ואולי דווקא בשל תחושת הסוף המאיימת, הצליחה לצמוח מבחינה אנושית ורוחנית ופיתחה השקפת עולם אלטרואיסטית רדיקאלית.

 

הציטוט לעיל לקוח ממכתב ששלחה ממחנה ווסטרברוק – מחנה אליו נשלחה על פי בקשתה מתוך רצונה לחיות בין בני עמה ולסייע להם ככל יכולתה. במחנה הזה עבדה בבית חולים, והיה לה אישור מיוחד ממועצת היהודים שאפשר לה לנסוע פעמים רבות לאמסטרדם. ידידיה באמסטרדם ניסו לשכנע אותה להסתתר, ופעם אחת נעשה אפילו ניסיון לחטוף אותה, אבל אתי סירבה,  וב- 7 בספטמבר 1943 נשלחה עם אביה ואמה ואחיה מישה – פסנתרן מחונן – לפולין. מחלון הרכבת השליכה גלוייה שבה כתבה: "יצאנו מהמחנה בשירה", ובדוח הצלב האדום נמסר שאתי מתה באושוויץ ב-30 בנובמבר 1943.

 

המילים האחרונות ביומנה הן: "הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים".

 

                                            *

 

מדהים עד כמה "צוואתה" של אתי הילסום רלוונטית גם היום. כשקראתי שוב את דבריה חשבתי על כך שבמדינת ישראל מבחינות רבות היצלנו את הגוף – המדינה קיימת – אך נשאלת השאלה עד כמה נתנו לעובדות קשות שהועמדנו בפניהן, וגם גרמנו לאחרים לעמוד בפניהן מקלט בראש ובלב, כדי שיתעכלו שם ויהפכו לגורמים שיסייעו לנו לגדול ולהפיק מהן משמעות. 

 

חשבתי שהייתי רוצה לחיות במדינה שמכבדת את צרכיה ואת צרכי שכניה,לא כופה את עצמה עליהם, מדינה שחיה ונותנת לחיות – מדינה שיוצרת צומחת ומתפתחת, מדינה שאתי הילסום היתה שמחה לחיות בה אילו נותרה בחיים.

 

                                          *

 

הנה עוד כמה קטעים שכתבה ביומן אחרי ששהתה במשך חודש ימים במחנה ווסטרברוק: 

"ברור שמדובר כאן בהשמדה טוטאלית! אבל הבה נישא גם אותה בכבוד."

"אין בי שירה, אין בי אלא פיסת אלוהים שיכולה לצמוח ולהיות לשירה. 
במחנה כזה צריך שיהייה משורר אשר יחווה את החיים בו כמשורר ויוכל לשיר עליהם." 

"בלילות היה ממלא אותי לפעמים רוך עצום והייתי שוכבת ערה, והמאורעות והרשמים הרבים מידי, של יום ארוך מידי, היו עוברים לנגד עיניי והייתי אומרת בלבי: "מי ייתן ואהייה הלב החושב של המחנה."


 

השמיים שבתוכי – יומנה של אתי הילסום  1941-1943, כתר הוצאה לאור. תרגום: שולמית במברגר הקדמה: אהרן אפלפלד  אחרית דבר: י.ח. חארלנדט

 

 

 

 

10 תגובות

  1. שורשש יהודהה

    ומילוני כושים כורדים ואינדיאנים מתים, זה לא כואב? אה שכחתי מה אכפת לנו שאחרים מתים. נו טוב, אף ילד כושי לא כתב יומן….

    • חני שטרנברג

      מחקתי בגלל הטון אבל את התגובה הזאת השארתי וגם אענה לך: ישראל בעיניי היא מדינה טובה מבחינות רבות, אבל יש בחינות שבהן עליה להשתפר ולצורך כך יש להשמיע דברי ביקורת כשהם נדרשים. למשל בהתייחסות לאסונות של אחרים. לגבי נושא הכתיבה על השואה: זה באמת פן ייחודי שמאפיין את העם היהודי, ואני חושבת שיש משקל רב לכך שאנשים כתבו, דבר שהנאצים ודאי לא תיארו לעצמם שיקרה וטוב מאוד שקרה.

  2. חנה טואג

    "הייתי רוצה להיות רטיה על פצעים רבים"
    כמה חמלה יש בשפט הזה
    לצערי ניצולי שואה רבים (מה שנשאר מהם)
    מתבזים בגלל הקצבה הזעומה שהם מקבלים והם חיים בעוני ודלות, אני מתנדבת בעמותת "עמך "וחונכת קשישה ניצולת שואה
    יודעת עד כמה קשה לה לשרוד את החודש,
    אז אם יש לקחים שצריך ללמוד צריך ליישם אותם קודם כל על האודים העשנים האלה שזקנתם מביישת את נעוריהם
    ולהקצות משאבים לתמוך בהם כלכלית פסיכולוגית לא להסתמך רק על כספי העמותות
    עניי עירך קודמים ולניצולי השואה עדיפות ראשונה במעלה
    פשוט נקרע הלב

    • חני שטרנברג

      לגמרי, חנה. יש הרבה צביעות בהתייחסות של מוסדות המדינה לניצולי השואה. מצד אחד מהללים אותם בטקסים, אבל בזמן אמת, מיד אחרי שניצלו, התייחסו אליהם בזלזול ובהתנשאות, ובזקנתם כפי שאת אומרת לא מסייעים למי שזקוקים. חשוב לציין בהקשר זה שרבים מניצולי השואה הצליחו מאוד ותרמו רבות להקמת הארץ ולבנייתה, ולמזלם הטוב אינם זקוקים למדינה שתסייע להם בזקנתם. יש איזשהו מצג שווא בתקשורת הנוטה אחרי הסנסאציוני שגורם לאנשים לחשוב שכל ניצוחי השואה הם מסכנים ונזקקים ולא היא.

  3. רקפת זיו-לי

    היי חני
    תודה על רשימה זו. קראתי על יומנה של הילסום בכתבי מכמן על תולדות יהודי הולנד ספרותם והגותם. קשה להגיב או לחוות דעה על בחירותיהם והתנהגותם של יחידים בתקופה הנוראה ההיא.

    • חני שטרנברג

      היי רקפת,
      האם את מתכוונת לביקורת של אתי הילסום? אני חושבת שהיא דיברה מהמקום שבו חשה פער בינה לבין אחרים, פער שהכאיב לה. ההסתגרות וההיאטמות היו אמצעי הגנה שסייעו לאנשים לשרוד, אבל היא באיזשהו מקום, כפי שאני מבינה, לא כל כך רצתה לשרוד, והעדיפה לחיות במלוא החושים והרגש, ועובדה שאכן לא שרדה.
      בעיניי זאת היתה הדרך שלה להתמודד והיא ראוייה להערכה, אבל ההערכה הזאת לא מפחיתה כלל את ההערכה שאני רוחשת למי שכן שרד. מי שנסגר ונאטם שמר באופן הזה על משאביו. מה שחשוב להבין זה שהיו דרכי התמודדות שונות, ואנשים הגיבו אליהן כמו שאנשים עושים בדרך כלל.

      • רקפת זיו-לי

        אני חושבת בדיוק כמוך שהיו דרכי התמודדות שונות ואני איני יכולה לשפוט או לבחור אך אני לא חושבת שמי שהסתתר או הסתיר את ילדיו נאטם או נסגר.
        אני מעריצה את אלו שהצילו ודאגו לאחרים, לפעמים במחיר חייהם ותוך מודעות לכך שהם מסכנים את עצמםם ואת משפחתם. בויסווין ון לנפ, למשל, היתה פעילה ביחד עם בניה בהצלת ילדים יהודים בהולנד. שנים מבניה הוצאו להורג ואף על פי כן סרבה לקבל תואר חסידת אומות העולם בטענה שלא מילאה אלא את חובתה האנושית.
        אתי הילסום האמינה שמי שמסתתר גורם למותו של יהודי אחר כי הגרמנים ממלאים בכל מקרה את המכסה שלהם. זה רעיון שהאמינה בו ולכן סרבה להסתתר. בשל כך נמנעה גם שאר משפחתה מלהסתתר כי לא רצתה לעשות זאת בלעדיה. בווסטרבורק העניקה עזרה נפשית ומעשית ליהודים במחנה עד אשר נשלכה עם משפחתה למחנות ההשמדה.
        אני ליבי נקרע מכל סיפור.

        • חני שטרנברג

          אני לא מגנה אותה על שכך חשבה וכך פעלה, וכמובן גם לא מגנה את מי שפעל אחרת וניצל. להיפך. אנשים נזקקו לכוחות נפש אדירים כדי לשרוד, ומהבחינה הזאת כל שורד הוא גיבור בעיניי. הרי זאת בדיוק היתה הטעות שעשו כאן בארץ כשניצולי השואה הגיעו: גינו אותם על האופן שבו שרדו או נהגו בתקופת השואה. אני זוכרת את האוירה הזאת מילדותי. עשו להם עוול נוראי. העריכו רק את הלוחמים, המורדים, והיום כבר יודעים שאחרי מרד גטו ורשה, למשל, חיסלו את כל הגטו. ככה שהתמונה מאוד מורכבת. אני יכולה להבין אנשים שלא רצו למרוד, כי חששו מהנקמה של הגרמנים באחרים, גם אם הם עצמם היו מוכנים לסכן את חייהם. לא היתה זכות לאנשים כאן בארץ לשפוט אנשים שחיו בתקופה כל כך נוראה על איך שנהגו בה. מהבחינה הזאת אין גם מקום לשפוט את אתי הילסום. כך ראתה את הדברים, ונהגה על פי הבנתה.

  4. תלמה פרויד

    "הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים" – כמה מרגש וכמה יפה קישרת, חני, הכל עם הכל.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, תלמה. הרגשתי שאתי הילסום פונה בדבריה אלה אלינו, שנחייה אחריה, ולכן רציתי להתייחס אליה ולדברים שאמרה. לחבר מחדש את החוט שניתק.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג