בננות - בלוגים / תמר משמר / אתיקה ואסתטיקה בשירת חוה פנחס-כהן (במדור ביקורת השירה המיוחד לבלוג)
תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

אתיקה ואסתטיקה בשירת חוה פנחס-כהן (במדור ביקורת השירה המיוחד לבלוג)

 

 

אתיקה ואסתטיקה בשירת חוה פנחס-כהן

 

חוה פנחס-כהן, שביעית – כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 428 עמ".

 

שירתה של חוה פנחס-כהן מעלה בחדות את שאלת הזיקה בין האסתטי לאתי ולפוליטי, ומשום כך היא מקרה-מבחן מעניין לביקורת הספרות והתרבות. אחד הדברים הבולטים בקובץ המרשים הזה, המאגד את כל שיריה של המשוררת מעשרים שנות כתיבה, הוא הניסיון לנתק בין האסתטי לאתי, כלומר: להציג את ה"יפה" כאילו היה דבר כשלעצמו, מנותק מאידיאולוגיה, מפוליטיקה וחברה ומהקשרי קריאה ספציפיים, ולנטרל את המימד הפוליטי על ידי ביותו והפיכתו לכמו-אישי. אלא שניתוק זה אינו אפשרי, והמאמץ להשיגו שב ומאשר ביתר שאת את הפוליטיות של האסתטי, פעמים רבות בדרך של חזרת המודחק, כבשיר הבא:

 

ענבי חברון

בתשעה באב מלאו התאנים

בטו בו החמיצו המלפפונים

וכמו לא לעניין רעם

אווירונים באוויר

גברת כהן קולפת שיני שום

לסלט מלפפונים

בדרך אפרתה יושבות נשים

תחת סוכות רקומות על שחור

ולאור השמש האיומה

מוכרות אשכולות ענבי חברון

איך מתוך אדמת ההר

טרשונית ובוהקת יוצא עסיס

כה מתוק איך בכל זאת

הוציאו דיבת הארץ הזאת.

                                    (עמ" 10)

 

שיר זה מבטא כמיהה לשקט ביתי, המסומן בעיסוק בירקות ובפירות, עיסוק שמוצב בשיר כנשי. מהתחלה, השיר מצרף בין מועד האהבה האולטימטיבי למועד החורבן האולטימטיבי ("בתשעה באב… בטו בו…"), ובין שגרה לבין סכנת הפרתה. השיר גם מציג שני מעגלים של זרות ואיום: האחד, בתוך הקיום הנשי עצמו – הנשים הזרות, מוכרות הענבים חסרות השם, הפלסטיניות כנראה, מועמדות כמאיימות, בעצם נוכחותן במרחב ועם עסיס ענביהן המטעה, על מרחב מחייתן הפיסי והנפשי של הדוברת ושל מכרתה גברת כהן (כדאי בעניין זה לשים לב כי, שלא כנשים הזרות, גברת כהן מצוינת בשמה, שם המעניק לה זהות וכבוד בחברה המסורתית [אשת כהן], וידיעת הדוברת את מעשיה המדויקים מציבה את שתיהן בעמדה של קירבה ואינטימיות).

המעגל הזר והמאיים השני הוא עולם גברי המיוצג באווירונים הפאליים וברעשם המרעים, ובאמצעות ההרמז למרגלים ("איך בכל זאת הוציאו דיבת הארץ הזאת"), ובתוכם לאב-טיפוס של המתנחל ההיסטורי והמיתי בהא הידיעה, יהושע בן-נון.

השיר כמו מבקש לבנות מרחב נשי שיחליק את הכיבוש וההתנחלות על ידי הדחקתם, ביותם וכיסוים בסוגים שונים של גידולים חקלאיים – אבל פעולות הכחשה והסחה אלה עצמן נהפכות, כפי שמראה הסיום ביתר חדות, לחלק מהרטוריקה הלאומנית. יהושע בן-נון מוצפן במטאפוריקה של השיר, ובכלל ברטוריקה שלו, לא רק כאיום על שלווה נשית ביתית מדומינת אלא גם – ובעיקר – כסמל למרגל ה"טוב", שהתקומם כנגד הוצאת דיבת הארץ רעה ויצא לכיבושה בדיוק מתוך ההכרה בטוב שבה. הדוברת חוברת בסופו של דבר אל העמדה הגברית, על אף האיום הכוחני שזיהתה בה, ומשאירה את הנשים הזרות לנפשן.               

 ואכן, העמדה הנשית, שמייצגת הדוברת בשירים, חוברת אל העמדה הגברית, ומאמצת למעשה את ערכיה כעמדה בתרבות – עמדת הכיבוש והשליטה – על ידי יצירת רצף מרחבי בין הכבושים לנכבשים, ביות המרחב כאילו הוא שייך לתחום הפרטי במנותק מהציבורי והפוליטי, וכן על ידי אי-הכרה ברצון הנכבש להגדיר בעצמו את זהותו, לשים גבול ולהיפרד מהסימביוזה הכפויה עם הכובש. 

לעתים אף המרחב מקבל חיים משל עצמו, והקיום האנושי מוכחש לגמרי, דבר שמתברר כהקצנה של פעולות ההכחשה וההעלמה של הכבושים:

 

יש משחק צבעים שהוא מעבר לכוחי

(כמו קורות סוכה בכחול טורקיז הנושאות את הגפן

השרועה בעירום מלכותי היא תחזיר אהבה בעונה, וביחסים

שבין הכחולים בסמוי, החביון הוא המושך בלשוני)

בציור הזה, האדם

(יהודי או ערבי)

אינו מצוי

 

ברוך השם.

 

                                         (מתוך השיר "אור לאדר", עמ" 145-144)

 

הדוברת בשיר זה נוקטת עמדה של השוואה בין הכובש לנכבש, כאילו מחיקת שני הצדדים מהציור, על ידי צד אחד בלבד, יכולה להיות פעולה שוויונית. אבל מחיקת היהודי את עצמו מהציור נעשית מעמדה פריבילגית: היהודי הכובש, בעל הכוח והשליטה במרחב, נוטל את הסמכות למחוק את עצמו לשעה מהנוף. אך מי נתן בידו את הסמכות למחוק את הערבי מהציור? האם הערבי נתן לו את הסמכות לדבר בשמו? והאם הערבי היושב בשטחים הכבושים אינו פלסטיני על פי הגדרתו את עצמו? זו תמציתה של כל אידיאולוגיית הכיבוש וההתנחלות בארץ ישראל, החל באב-טיפוס יהושע בן-נון – חוסר היכולת וחוסר הרצון לראות את ה"אחר", הסירוב לראותו  עד כדי מחיקתו מן הנוף, והצגתו הכוזבת של המרחב כאילו היה ארץ לא נושבת.

אציין כאן כי שיריה של חוה פנחס-כהן  הם לרוב שירים מורכבים ודינמיים – ומקיימים לעתים קרובות משחק מעניין, בשיר הבודד עצמו וגם במכלולי השירים, בין עמדה נשית חתרנית לעמדה גברית לאומנית. ואולם, בדרך כלל השיר אינו מאפשר, בסופו של דבר, לעמדה הנשית לממש את הפוטנציאל הביקורתי שלה. גם כשנראה שעמדה זו מתגברת על המוטיבציה הלאומנית, וכמעט מפתיעה אותה בחתרנותה, באה העמדה הלאומנית ובולעת אותה אל תוכה. כך, בשיר "וידוי" מתוודה הדוברת על אהבתה לחבל ארץ כבוש במונחים של "אהבת נשים", בהרמז מהופך להצהרת האהבה של דוד ליהונתן:

 

וידוי

        לאורי אשמן

 

ואני רציתי לומר וידוי

על אהבה אסורה

בחבלים. אהבת נשים.

 

כשהיא אוחזת בי בין שתי ידיה

ומאמצת אותי לחזה, ריח בושם הדרים

ספוג בעורה.

זה סיפור אבוד בין שדיה ללון בין פסגת ברכה

להר כביר. לינוק מפטמותיה ערפלי גובה קשים

 

ומשם בשכרון גבהים לעוף.

מה רבתה אהבתי לך מאהבת גברים

מאהבה כזאת אולי ייוולד לנו דוד

לדור שלישי

                                (עמ" 88)

 

האהבה לחבל הארץ המתואר מדווחת כאהבת בת את אמה – במסורת התפיסה הציונית המסורתית הרואה בארץ אם ואפילו אם גדולה – ובאותה עת עצמה גם כאהבה חד-מינית, בין אשה לרעותה. אהבה זו מתמקחת עם האהבה ההומו-ארוטית הנרמזת של דוד ויהונתן על ידי כך שהיא נותנת לארץ איכויות נשיות ספציפיות, כאילו היתה גוף ממשי בעל שדיים למשל. כלומר, היא גם מערערת על היחידיות של אהבת/ אחוות הגברים והיא גם מערערת על התרבות ההטרוסקסואלית כתרבות הפריון-והולדה היחידה האפשרית. המשיח בן דוד, המייצג את ה"גאולה", יכול להיות תוצאה של הזדווגות שתי מהויות נשיות, אומר השיר – אמירה היכולה להיראות כדיבור חתרני מרחיק לכת המרוקן מתוכנו את הפעולה המשיחית. המלה הקטנה "אולי" אף היא נדמית כממשיכה את העמדה הנשית החתרנית והמערערת. שכן, האם היא מבטאת  תקווה ואמונה בהופעת המשיח או שמא ספק וחוסר אמון? האמביוולנציה שבמלה זו מאפשרת לעמת בין התהליך לבין התוצאה, ולהעמיד את התוצאה כמשנית בחשיבותה לתהליך (האהבה). כלומר, המלה "אולי" מאפשרת לרגע להעמיד את השיר כולו כשיר אהבה המנותק לכאורה משאלות פוליטיות ואתיות.

אך גם עמדה זו בעייתית מבחינה אתית – שכרון האהבה מתייחס לחבלי ארץ כבושים, ששוכנים בהם אנשים נכבשים וקיומם במרחב זה מוכחש ומועלם. במובן מסוים, הרטוריקה של השתייכות מתוך אהבה חמורה אולי אף יותר מהטענה להשתייכות מתוקף זכות אבות, משום שאהבה לכאורה אינה תלויה בדבר, אין לה שום יומרה לתיקוף מדעי, ואף לא קיום מורחב במסגרת הקהילה הלאומית המדומיינת. האהבה היא לכאורה לגמרי אישית, ולכן היא גם טענה שלכאורה אי-אפשר להפריכה. אבל עצם ניסיונה של הדוברת להצטמצם ולהתבצר בטענת השייכות – וההתנחלות – מתוך האהבה, מבליט דווקא את הפוליטיות של פעולה שירית זו ואת הניסיון להתחמק מאחריות למצב הכיבוש.   

אסכם את דברי באמירה שמומלץ להכיר את יצירתה של חוה פנחס-כהן, משום שהיא משוררת מעניינת ומשוכללת שיש לה מה לומר בדרך השיר. אך כדאי מאוד גם לקרוא את השירים בעין ביקורתית העירנית לכשל האתי של תפיסת העולם המשוקעת בהם.

 

 

המעוניינים לקבל עדכוני מערכת על המתחדש בבלוג זה מוזמנים למלא את כתובתם האלקטרונית במקום המיועד לכך, בצדו הימני של העמוד.

אני מזכירה לקוראים/ות ולכותבים/ות ליידע את הוצאות הספרים על מדור ביקורת שירה זה, כדי שישלחו לי ספרים רלוונטיים שיאפשרו את המשך קיומו, ומזכירה למחברים/ות כי לא אוכל לקבל ספרים ישירות מהם.
לתשומת לבכם: מטבע הדברים, לא אוכל לכתוב על כל ספרי השירה היוצאים לאור, ולפיכך אני שומרת לעצמי את זכות הבחירה.

בברכה,

תמר משמר

 

הכתובת למשלוח:

תמר משמר

המחלקה לספרות, לשון ואמנויות

האוניברסיטה הפתוחה

רבוצקי 108

רעננה

 

 

 

 

 

30 תגובות

  1. יש לחוה פנחס-כהן בהחלט הרבה שירים בעלי מסר פוליטי מודגש יותר או פחות, ו"דימוי" במוצהר מבקש לתת ביטוי לשירה של מגזר פוליטי, אבל כאשר מדברים על כל השירים, נראה לי חסר שלא להתייחס לשירי אורפיאה או ל"גנן הכלבתא והשרמוטה". להתמקד רק בשירי מתנחלים נראה לי רדוקציה של משוררת מאד מיוחדת ומגוונת ועשירה, וגם די נועזת לטעמי דוקא בחשיפה האישית.

  2. שלום תמר
    אני הבנתי את השיר הראשון הפוך ממך. אבל ממש הפוך. אין פה נסיון להכחיש את הפוליטי אלא להפך להדגישו דרך הפעילות השגרתית של המתנחלים המיוצגים על ידי הגברת כהן. הם לפי הבנתי את המשוררת המוציאים לרעה את דיבת הארץ.
    הניתוח שלך בכללותו את הסמלים הוא נכון (לפי הבנתי) אבל לא הבחנת בדבר החשוב והוא האירוניה המרה ונקודת התצפית הביקורתית של המשוררת.

  3. לתמר
    אני מקווה שתסלחי לי על ההתייחסות שלי לביקורתך.
    גם בשיר השני אני חלוק עלייך כיצד יש להתייחס לשיר. הביקורת שלך מדגימה לדעתי כיצד יש מבקרים (ןאת כנראה בתוכם) באים ליצירה ספרותית עם אג"נדה ברורה ורואים את היצירה רק דרך הפריזמה שהם החליטו לראות. יכול להיות שגישה כזו מקנה נקודות זכות בקבוצות מסוימות אך מחמיצות את השיר.
    אדגים זאת לפי השיר השני שעסקת בו:
    יש משחק צבעים שהוא מעבר לכוחי

    (כמו קורות סוכה בכחול טורקיז הנושאות את הגפן

    השרועה בעירום מלכותי היא תחזיר אהבה בעונה, וביחסים

    שבין הכחולים בסמוי, החביון הוא המושך בלשוני)

    בציור הזה, האדם

    (יהודי או ערבי)

    אינו מצוי

    ברוך השם.

    את כותבת כך:

    מעמדה פריבילגית: היהודי הכובש, בעל הכוח והשליטה במרחב, נוטל את הסמכות למחוק את עצמו לשעה מהנוף. אך מי נתן בידו את הסמכות למחוק את הערבי מהציור? האם הערבי נתן לו את הסמכות לדבר בשמו?

    לא על זה השיר ,היא דברה על עצמה על הרגשותיה, היא מחקה מהתמונה את מי שהיא רוצה וזה את כל האנשים .זה שיר, מותר לה להרגיש מה שהיא רוצה.

    אך למען האמת דווקא יש רמזים אירוניים ששוב פעם לא הרגשת בהם : ההזכרה בסוף של "בעזרת השם" שהוא משפט השגור בפיהם של המתנחלים ,כאילו הוא נותן רשות לעשות בשמו גם מעשי עוול.
    אבל עיקר השיר הוא בקשה של אדם פשוט המודע (ועוד איך) למצב המסובך סביבו הרוצה לתת מנוחה לנפשו לכמה רגעים ולהשאירו לבד "בלי רעשים מיותרים" מול יופיו של העןלם.
    זה אולי "לא יפה"
    לא "פוליטקלי קורקט"
    "שירת הפנאי והבוגונויליה".
    אבל לעזאזל ,אנחנו רוצים להתנתק לכמה רגעים מהחרה, לא מגיע לנו? כל רגע אנחנו חייבים להיות מחויבים למשהו?
    על זה השיר.
    אבל תנוח דעתך, השיר עוסק גם בידיעה שמה שהיא רוצה הוא בלתי אפשרי לכן היא מעלה את כל הסמלים לתודעה שלנו.
    במיוחד היא מודעת לכך שאחת הבעיות העיקריות היא "בעזרת השם".
    בקיצור ,מה שרציתי לומר הוא שמרוב אידיאולוגיה פספסת את הדבר העיקרי והוא השיר עצמו.

    כל הדברים שכתבתי הם דעתי בלבד. מכיוון שאני לא מבקר ספרות ולא קורא מקצועי -רק חובב, יש להניח שאני טועה.
    המשיכי לפרסם פה באתר. אני קורא ברצינות את דבריך.
    שלך
    גיורא

  4. אני כבר הבעתי פה פעם תמיהה על שאלת הזיקה בין האסתטי לאתי-פוליטי בביקורת שירה, והפעם התמיהה שלי אפילו גדולה יותר, כי נדמה שהזיקה הזאת, כשהיא מופעלת בביקורת שירה מתוך התלהבות יתרה, עלולה לגרום לקריאה לא מדוייקת של שירים.

    אני לא מומחית לשיריה של חוה פנקס-כהן, אבל מצאתי יופי בשירים שהבאת כאן, ומה שמשותף בעיני לכולם הוא הבעת אהבה לאדמה, לנופים ולטבע, יחד עם ההבנה שבני האדם הם מי שמקלקלים את השורה. לאמר: לא הארץ היא שאוכלת את יושביה, כמאמר המרגלים, אלא דווקא בני האדם, עם או בלי אווירוניהם (הפאליים??).

    נוסף לכך התרשמתי, בשיר "ענבי חברון", שמוכרות הענבים "הפלסטיניות כנראה", לא רק שאינן "מועמדות כמאיימות", אלא שהן עצמן מוצגות כמאויימות על ידי "השמש האיומה" (ושמא לא רק על ידיה). גם לא התרשמתי שהשיר הזה מבטא "כמיהה לשקט" מן הסוג ה"ביתי" (במטבח) דווקא, ולא השתכנעתי שהגברת כהן, תהיה אשר תהיה (האם רק במקרה היא נושאת את שמה של המשוררת?) מייצגת כאן עמדה של "זהות וכבוד".

    תהיינה הדעות הפוליטיות של משוררים, מבקרים וקוראים אשר תהיינה, אני חושבת שכתיבת שירים עשויה להיות מתוחכמת דיה כדי לטפל בשאלות מהותיות גם בלי להזכיר את המלה "כיבוש", וכי לעיתים חוסר האיזכור הזה עשוי להביע תפיסת עולם מורכבת, מוסרית ושלמה לא פחות, ואולי אפילו יותר, מזו המובעת במניפסט פוליטי.

    • לענת, לגיורא ולעדה, תודה על הקריאה וההתייחסויות. תשובותי נמצאות במאמר.

      • אני באה מהאמנות הפלאסטית ובשבילי שירה דומה מאד לציור מופשט או מופשט למחצה. שמעצם טבעו הוא מרובד מאד, מלא וגדוש באפשריות פרשנות מרובות. יצירת אמנות טובה איננה פלאקט שמעביר מסר פוליטי כזה או אחר. ושירתה של חוה פנחס כהן שהיא משוררת מעולה. היא מרובדת עשירה , אישית מאד, יצרית ומלאת רגש, רחוקה מלהיות פלאקט פוליטי. ואפשר לפרשה במישורים שונים.

        את בחרת להתעלם מהמכלול של יצירתה, ובחרת בשלושה שירים, כדי לבנות עליהם איזשהי תזה. שמצדיקה פרשנות צרה אישית שלך. שגם יוצאת מעמדה פןליטית שמאלנית נחרצת. עמדה שצובעת בקלי קלות את המשוררת בצבע פוליטי אחר. לדעתי זה לא מדויק לא נכון וגם לא אתי.

        • לא. בר-יוסף, לגיורא, ולמגיבים האחרים: אם תקראו שוב את המאמר, תמצאו כי הנחת היסוד שלי היא כי מורכבות פואטית ופוליטיות אינן מוציאות זו את זו. ובניסוח חד יותר:
          1. כל טקסט שירי הוא מורכב, אחרת לא היה שירה ולא הייתי מתייחסת אליו כאל שירה. 2. אין שירה שאינה פוליטית.
          בהזדמנות אשוב לסוגיה העקרונית ולמושגים הבסיסיים שאני משתמשת בהם, אולי בפוסט מיוחד.

          • ואני רציתי לומר וידוי

            על אהבה אסורה

            בחבלים. אהבת נשים.

            כשהיא אוחזת בי בין שתי ידיה

            ומאמצת אותי לחזה, ריח בושם הדרים

            ספוג בעורה.

            זה סיפור אבוד בין שדיה ללון בין פסגת ברכה

            להר כביר. לינוק מפטמותיה ערפלי גובה קשים

            ומשם בשכרון גבהים לעוף.

            מה רבתה אהבתי לך מאהבת גברים

            מאהבה כזאת אולי ייוולד לנו דוד

            לדור שלישי

            ואולי באמת מדובר באהבת נשים? אהבה לסבית.? ואולי החתרנות כאן היא לא בכיוון שאת מפרשת?

          • אולי. אם תעלי כאן פרשנות עקבית לשיר, אוכל להתייחס אליה. אני מבקשת רק לעשות זאת בתמצות ולא להציף את הבלוג בתגובות ארוכות מדי. אין צורך לצטט שוב את השיר.

  5. נוטח מאוד להתיחס באופן היסטורי כאשר נקודת המוצא היא שהעולם נברא ב-1967.

    • שיבוש קלידה בתגובתי מחייב אותי לחזור ולנסח:
      נוח מאוד להתיחס באופן היסטורי כאשר נקודת המוצא היא שהעולם נברא ב-1967.

  6. לא קראתי את ספר השירים,כך שאיני יודע מה יש או אין בו באמת. אבל עושה רושם, גם מתוך התגובות, שהרצנזיה שלך עצמה היא פלקט פוליטי,,יותר מאשר הספר המבוקר, וכי תפסת טרמפ על הספר כדי להביע את הפלקט שלך.כמה מפתיע ובעיקר, כמה נאור!

  7. תמר, בחרת שלושה שירים בלבד מהספר הראשון, שנכתב בתחילת שנות השמונים, ואחד מהספר השני (וידוי) והתעלמת מהספר האחרון שעוסק כולו בעניין ה"מקום" קרי המורכבות של החיים בארץ.

    בדרך שאני מפרשם, השירים מבטאים אהבה לארץ ולאנשיה, מבלי להבדיל בין "טובים" ל"רעים". גם הנשים המוכרות בדרך ענבים, הן שוות לגברת כהן (חוה בשם נשואיה?) ורוצות באותו דבר. האיום מרחף על כולם במידה שווה. ודווקא הנשים מקיימות שיח בינן לבין קונים של מרכולתן, שיח שעוסק בחיים ולא במלחמה

    השם "כהן", מעבר לפרשנות שציינתי, מבטא את השם הכי שיגרתי והכי פחות מיוחד. שם סתמי לאישה שכמעט חסרת זהות. הרי לא מדובר בשמה הפרטי.

    יש לקרוא את השירים בהקשר לתקופה בה נכתבו. בימים שנכתבו השירים האלה, לא היו קיימים בשיח הישראלי מושגים כמו "כובש" ונכבש". היה ויכוח פוליטי מר בין גוש אמונים ושלום עכשיו על גבולות הארץ, על ההתנחלויות, אבל, עדיין ללא מושגים אלה. המשוררת חוה הולכת בארץ, בכל חבל שלה, (יש בספר שירים רבים שנכתבו בגליל, בחוף שדות ים, בהרי ירושלים, במדבר יהודה, בעמק שכם, בדרך מירושלים לחברון, בירושלים, בים המלח) וכותבת מתוך עמדה שמצרפת את המבט עם העניין האישי הפנימי שלה.
    איך מזה את מקישה על יחסי כובש ונכבש – תמוה ביותר.

    מוזרה בעיני הפרשנות שלך לקטע מתוך השיר "אור לאדר". איך, מתמונה פסטורלית של נוף דומם, שמצוין בה בצורה חד משמעית ש"בציור הזה, האדם (יהודי או ערבי) אינו מצוי…" את מגיעה לפרשנות של כובש ונכבש – תמוה.

    האם לשיטתך, אסור למשורר להביע את הדבר הטבעי ביותר לו, את האהבה לארץ שלו. למולדת שלו גם כשאינו בגלות?

    לנוף, לפרטים האנושיים בנוף, יש נוכחות על זמנית וא-פוליטית, הם קיימים לעצמם ואין צורך "לכבוש" אותם לצרכים הפוליטיים של המבקרת.

    להבנתי, חוה מנסה לראות את העולם בלי המושגים הפוליטיים, המגויסים שלו, לראות אותו בראשוניות הלא מגוייסת שלו, לראות את המימד האנושי שלא מבדיל בין אדם לאדם, בין ישראלי/יהודי לערבי.

    בביקורתך את מביעה עמדה תרבותית מגוייסת שחבל שאינך מנסה לראות מעבר לה. מעבר להווה. מהעבר הרחוק ועד פני האדם כפי שהם.

    אני תוהה מאיזה אקוויפר מזוהם נובעים מעיינות הרשע והארס, כמו שבאים לידי ביטוי בכתיבתך?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לתמר משמר