שדה ורבורג

1.

(שדה ורבורג, 11.11.10)

על שפת הכביש, ליד מכוניתו של מפקד חיל האוויר, שקית ניילון שקופה, מעוכה מגלגלי המכוניות הרבות שעצרו כאן היום, ובתוכה הכתובת: "ירק טרי שווה ילד בריא". המלה "ילד" גדולה מן האחרות וצבעה כחול. משמאלה מצוירת ביד לא אמונה צנונית עגולה מדי, ודווקא לבנה.

2.

כשהופכת ההמיה לבכי ואחר כך לצחוק קטוע בשאיפות אוויר חדות ומהירות אני מבין שאין זו יונה. "די, יונתן, די", אומרת האם בקול רם אך עייף מאד וממשיכה לדבר בלחש עם מישהו שאינו עונה. אני מגרש זבוב פירות קטן שזוחל על כף ידי השמאלית וממשיך אל השער.

3.

אני פורש את ידי בזווית ישרה משני צידי עיני כדי להסתיר את הקוטג'ים הוורודים של ההרחבה משמאל ואת שיירת הג'יפים המדדה אל החוף מימין. עכשיו הכל נראה ממש לגמרי כמו גוטמן מאייר את קיפניס, לוין קיפניס, אולי חוץ משני החרוטים הנעים הלוך ושוב בין התלמים והדי הסינית, ואולי תאילנדית, העולים בכל פעם ששוככת הרוח. "אבא ירד אל השדה," היא השורה שעולה בי שוב ושוב, מלווה במנגינה שאינה שייכת אליה: לנדלר ברה מז'ור המיוחס בטעות להיידן. "והרי סינית היא שפה טונאלית", אני חושב בדרך החוזרת אל שערי הכפר ועוצר לרגע. "ואולי טונית?"