צמחי מעזבות כותב
"אני רוצה לנסוע לאיזה מקום לראות גשם", אמר, "ולא אכפת לי לאיפה".
"אלבניה", הציעה. " השנה אלבניה הייתה מקום ראשון. אפילו שהזמרת לא משהו".
היא שכבה על הרצפה בעיניים עצומות וברגלים מקופלות כשאמרה את זה. כאילו מתה, אבל אני ידעתי שלא.. לידה שכב שעון יד ישן (אלקטרוני, משנות ה80), ומולו שני זוגות משקפיים, אחד עוד בתוך הנרתיק. אף אחד מהם לא היה שלה.
"מארי-כריסטין"? קרא מישהו מבחוץ, ואולי מתוך הטלביזיה של השכנים. לנו אין טלביזיה, מתוך עיקרון אין לנו, כבר שנים. הטלביזיה האחרונה שהחזקנו הייתה שחור לבן, וגם זה היה בזמן שלכל השכנים כבר היה אנטי-מחיקון.
"היא כבר מתה", אמר הקול, "אבל אני לא הרגתי אותה. את מאמינה לי?"
תמיד כשאנחנו במצב הזה אני מציע לה להזדיין. לפעמים זה עוזר ולפעמים ההפך. בכל מקרה, תמיד אני נרדם אחר כך, לפחות לקצת.
"וזאת לא הייתה טיראנה, אלא דווקא אלבסן, העיר השלישית בגדלה ", אמרה כשהתחיל הטפטוף, מיישרת לאט את רגליה, הימנית קודם.