צמחי מעזבות כותב
יצאתי לטיול הגדול. חתול חולה וזקן שטיפה סרוחה נטפה מן הקצה הדרומי של שפמו הלך אחרי. בכל אשר סבבתי הלך. חזרתי לביתי, שפכתי מעט בשר פיגולים לצלחתו, ויצאתי שוב לטיול הגדול. אפי נטף גם הוא. הרהרתי אם דבר מן החתול הזקן והחולה דבק בי כבר, וחזרתי שוב לביתי. לקחתי שתי מטפחות נייר, האחת צהובה והשנייה לבנה, וכן מטלית לקחתי, מן המטבח, לנופף לחתולים שיבואו. שוב יצאתי לטיול הגדול, מגרד בעורפי ומוחט את אפי בממחטה החדשה, הצהובה. שלושה ילדים נראו ממזרח, ליד הנדנדות: הגדול שכב, הבינוני ישב, והקטן עמד. ואולי הייתה זו אמם. המשכתי בטיול הגדול. עצרתי ליד השלט שאמר "מושקוביץ" כדי לשרוך את שרוכי נעלי. מושקוביץ, ואולי היה זה בנו, עמד, משפך צהוב לרגליו וגליל נייר טואלט לבן, שלם עדיין, בידו הצפונית. אחר כך קרע מושקוביץ פיסה קטנה מגליל נייר הטואלט הלבן וניגב, ואולי החדיר, דבר שחור ומישחתי אל האדמה שתחתיו. כשקם הסתכל עלי בחטף וחייך, אבל אני המשכתי בטיול הגדול, שהרי נעלי שרוכות כבר. צפור נראתה, עפה מעל איש מוקף במכונית. גם האיש היה צהוב, או לפחות חולצתו, אבל המכונית שמחוצה לו, ואינני יכול לנקוב בשמה שהרי מעולם לא הכרנו מקרוב, הייתה דווקא לבנה. הציפור עפה לדרכה, מערבה: איני יודע כבר אם גדולה ורחוקה הייתה כששהתה מעלינו — אני, האיש הצהוב, והמכונית שלא ידעתי שמה — או קרובה וקטנה; ואילו אני המשכתי בטיול הגדול.