בננות - בלוגים / רן יגיל / שיישכח הכול ממני שתישאר שמחה. על משה בן-שאול
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

שיישכח הכול ממני שתישאר שמחה. על משה בן-שאול

שיישכח הכול ממני, שתישאר שִׂמחה – על שירת משה בן-שאול

 

משה בן-שאול ז"ל (2007-1930) הוא אחד המשוררים הישראלים הבודדים ואולי היחיד שבהם, שאימץ לו דמות שירית, שהיא מעין חוץ ופנים שלו עצמו. עם הדמות הזאת – ה"אני" שלו על כל חלקיו – הוא ניהל דיאלוג חמקני, לעיתים רוגזני, לעיתים אוהב. למעשה, בן-שאול עטה גלימה שקופה בשם אָדָם פּוֹלוֹ, ומבחינה זו הוא הותיר עצמו חשוף כמעט לעין כול.

   "שיישכח הכול ממני שתישאר שמחה/ אדם פולו יֵלֵך לחיים ארוכים ולשלום/ וישאירני עם טבעי הפוחד./… שיישכח הכול ממני שלא יישארו סימנים/ אדם פולו יֵלֵך לחייו המסוכּנים/ ואני אפריד ואמשול כי הוא אני/ וממנו אֶפָּרֵד/…" ("שיישכח הכול ממני", "אדם פולו", הקיבוץ המאוחד, 1995). כמה מן המשוררים בני דורו של בן-שאול שגדלו תחת אגו מפלצתי כמעט ומתחבאים מאחורי האירוניה והשנינות, יהיו מוכנים לעמוד מאחורי אמירה מעין זו, שהיא קטסטרופלית ביחס למשורר: "שיישכח הכול ממני, שיישאר צִלּוֹ (של אדם פולו, ר"י) בלבד"?

   בן-שאול קוטלג, שלא בצדק, תחת הכותרת הכוללנית והלא אחראית: "משורר ילידי". משוררים רבים יכולים ליפול לתוך פח יָקוּשׁ זה. אמת היא, כי בשירתו מופיעים נופי הארץ ומוצגת בה, במקרים מסוימים, ארץ ישראל כפרית; אולם אין בכך כדי להצדיק את התווית המוזרה שהודבקה לו. בן-שאול הוא משורר מורכב, שקיים בו צד יהודי אוניברסלי, היונק באמצעות ציטוטים ופרפרזות מתוך כלל האלמנטים התרבותיים שלנו: התנ"ך ואפילו שירים לאומיים כגון "התקווה". מובן שכל העושר התרבותי בא לשרת, במקרה דנן, את ה"אני" הלירי. "אדם פולו יחקור, זו עִתּו. וּזְהַב העורקים עם פַּחַם האורות/ בידיי חפוּנים כבתוך מערות/ שהלכנו בהן נִפתלים, מתפצלים, ובידינו/ תמר ולֶחֶם ודבש/ וחרובים בידינו וצרור הבצלים/…" ("הַחֲזֵק בַּיּוֹרִים", "אדם פולו").

   ארץ ישראל, או המיתוס שלה, נראית כאן באופן ברור. אך האם יש להסיק מכך כי כל פרח שיוזכר, כל שועל בכרם, או אשכול ענבים, הם סמן מובהק של שירה ילידית? הרי גם המשורר יצחק קצנלסון שנספה בשואה וכתב את המסמך המצמרר "פנקס ויטל", כתב את הפזמון "יפים הלילות בכנען", אשר בו אינוונטר דומה בבתי השיר, וכך גם בשירי הרועים השונים שהושרו בארץ. האם גם את אלה נגדיר כשירה ילידית? מוטב שנאמר שיש כאן געגוע לירי לחיים פשוטים, לארץ ישראל אחרת, לפני "שַׂלמת הבטון והמלט" של נתן אלתרמן.

   שירת בן-שאול אינה מִתַּמְצֶתֶת לאספקט זה בלבד. אומנם מצוי בה האלמנט הילידי, אך לצדו גם היבטיו המובהקים של היהודי בעל ההומור, הלץ הנודד – הסמן המובהק של קרע ואיחוי בחיים שנגזרו מתוך בחירה בשתי תרבויות, ישראל וצרפת. "בּוֹאָה מוֹנָמִי בּוֹא אוּד אוֹבֵד./ בשעת הכִּליונות מפליגה הָרַכֶּבֶת הראשונה/ מארץ פִּרפּוּרי הציפורים./ הַגְדֵּשׁ את המיותֶיך. ילכו עם הספרים,/ עם רצינות העָשׁ הישנה/ וסיקוּסֵי…" שיר זה "מכתב" נכתב בסוף שנות החמישים ("מפרשי מלח", אל"ף, 1960).

   מאוחר יותר בקובץ השירים השלם ביותר של בן-שאול –"אדם פולו", יחזור אליו המשורר באופן שונה, אותו רעיון, אבל בשפה פחות מליצית, יותר מדוברת. "ולפעמים, כבחלום, חוזרות אליי מילים אותן כתבתי:/ "בּוֹאָה מוֹנָמִי בּוֹא אוּד אוֹבֵד"/ זה היה חבר. הוא בא לחתונה שלי/ נדמה שהתאבד./ ראו אותו על המתרס, היה על אופנוע, מהפכן, עריק נצחי/ של מלחמות. מכשיר בידי עצמו. הווליום הגבוה/ של הרדיו/ נעוץ בְּשיר "הילדים האוהבים" של ז"אק פְּרֶבֶר. ולפעמים, כבחלום,/ חוזר אליי/ האוּד הזה כמישהו אַחֵר." ("גלויות ומכתבים 2", "אדם פולו").

   מכאן אפשר להסיק שמגעו של בן-שאול עם התרבות הצרפתית לא היה מעולם פלירט בן-חלוף, אלא בחירה ממשית במולדת שנייה. עולם שלם שנפתח ל"אני" מהקשר תרבותי אחר.

   ככלל, השירה הלירית של בן-שאול נעה תמיד בשני קטבים: הארצישראלי, הילידי, הפשוט והשורשי, המשפחתי, הקרתני – למול הבינלאומי, הערכי, התרבותי, האמנותי והמלומד. נדמה כי המשורר יושב לו בפינות שונות בבתי קפה, או על ספסלים ציבוריים, בארץ ובעולם, בחורף ובקיץ, ומתעד בעטו ביוֹמָנִיּוּת צפופה את מה שהוא רואה, תוך הערות אגביות, חברתיות-אישיות.

   השיר שמדגים יותר מכל את הפער בין המקום ממנו בא המשורר לבין המקום אליו הוא כָּמֵהַּ, הוא "השיר הקליל על בוץ ותרבות". מתוך הקובץ "כאן תחנה" (זמורה-ביתן, 1989): "אפילו שאני אוהב את בּוֹדְלֶר/ את השם חִילְוָה אני אוהב יוֹתֵר/ יושב על הענף המִדבָּרי/ של הכּאילו/ חַ"ליל שִׁכְשֵׁך בשלולית דִּיר-יַאסין/ הרקפות גדלו בחושך/ נגעו בכפות רגליו//…אפילו שאני אָסוּף לעצמי/ בכמובן המוֹעיל הזה/ שלום גִּיּוֹם, שלום רֶמְבּוֹ שלום בּוֹדְלֶר.// את השם חִילְוָה אני אוהב יוֹתֵר".

   בצד הארצישראלי-הקרתני של בן-שאול נִמְצָא ריחות של ילדות, געגוע לאימא ולאבא, לסבתא, לאהבה הראשונה, לחפצים האישיים המעוררים בך סנטימנטים, "לוקח לי הרבּה זמן לְסַפֵּר על יַלְדוּתִי/ להתחיל במילה השנייה של המשפט/ ליוֹנים קוראים יוֹנָלַךְ לכלבים נִמרוד/ מתחת לַחָבִיּוֹת משחקת חנה חָזוּט/ בניצני שָׁדֶיהָ./אבא נוסע לתל-אביב עם סנדוויצ"ים ביצה קשה/ ובכל נסיעה יש איזו חדוָה נגמֶרֶת//…" ("לוקח לי הרבּה זמן לְסַפֵּר על יַלְדוּתִי", "לפעמים אני", מסדה, 1978).

   בצד האוניברסלי מצוי המגע של בן-שאול כמשורר עם תרבויות אחרות, בעיקר הצרפתית – אבל לא רק – והפלירט האינסופי שלו עם אמנים אחרים ואמנויות אחרות. כאלה הם המשוררים הצרפתים-המקוללים האהובים עליו שנכנסים אל שיריו, או המנפיסטן הסוריאליסט –  אנדרה ברטון, או חוקר התרבות רולאן בארת; כזו היא לאה גולדברג הנערצת עליו כאישה שהיא אימפריה של ספרות, או דבורה בארון כדמות ביזארית מתבדלת, או ש. שלום המעורר יראת-כבוד ומחלוקת, והגעגוע לאמיר גִּלְבֹּע כמשורר-עורך; כזה הוא השימוש שלו באמנות מודרנית, ציור ופיסול, בתוך השיר, למשל, הוא יכול לכתוב מעין שורות כאלה: "עטפתי מכונית עטפתי עץ לְיַד/ המכונית עטפתי עמוּד/ במבט בַּד, בֶּז" דוֹהֶה, צֶבַע/ ברזל חלוד/ כֹּה נמוג הזמן ואני עָף עם כּובדי הרֵיק ממחשבה/ לַמֶּרְחָק הַדַּל/ ביני ובין הגוּשים./ כּריסטו הבּולגרי עטף את הרַיְכְסְטאג/ את עפר קולורדו ואת/ היותו יש/ בָּעיתון/ כאסוציאציה. כן ישן אנוכי/ ומילה עֳפָאִים מתנדנדת באקלים/ והאקלים מייבא עצים, בּוּקִיצוֹת/ על שפת אגמים שהיו/ או לא/ במהרה איעטף/ צֶמֶר מַגְּעֵי אישה, בַּד/ בנגיעת עֵרֶב וּשְׁתִי/ אולי ארגו אותו/ פועלים אוטומטיים/ בקריית אתא" ("במהרה", "קבר החלוץ", יחדיו, 1981). אקט העטיפה של חפץ הוא סמל מובהק של שימוש באמנות פלסטית מודרנית, וכאן זה נעשה בדרכי שיר; כזו היא גם הזיקה שלו לאמנות הגוף: התיאטרון והריקוד במחזור מאוחר ומקסים הנושא אופי פילוסופי-פיוטי שפרסם בקובץ "עוד" (הקיבוץ המאוחד, 1999), תחת השם "יש רוגע אמרה לי פאני ליוביץ", יש רוגע באינסוף".

   בן-שאול הוא ליריקן במהותו, אך נפשו השירית מבקשת, בדומה למשוררים אחרים, להתרחב אל מעבר לשיר האישי הקצר, אבל אין הוא משורר פואמטי. על רקע אהבתו לציור ועיסוקו בציור הוא מנסה להרחיב את השיר הלירי לכלל מחזורים קצרים, עשרה עד חמישה עשר רישומים קונטוריים שבהם יתפוס את הרגע.

   כשצולח בידו של בן-שאול לחבר מחזור לירי קונטורי נאה מעין זה, זה באמת יוצא מקסים. דוגמה טובה היא המחזור "ספר קטלוגים פרטיים" הנע בין אירופה לארץ ישראל ויוצר קטלוג אישי של היזכרויות. "7. בארץ הייתה לי חֶמְדָּה/ צעקות נבלעות בצעקות/ וקוֹלי לא נשמע/ בַּעֲקֵב נַעֲלַי חֲצַץ הַהֲלִיכָה/ עם סמל אדידס קרוע// אין סתיו אין חורף אין אביב. נשען עָלֶיךָ הקיץ/  - חֶרֶק גדול", או "8. …האם היית בפריז? דיברתי עם פרננדו/ את אִשְׁטָבָן שאלתי על החוץ הַקַּר/ של בודפסט, על הַגִּנְדּוּר ההונגרי./ "הדם רועֵד בתוך הגוף"/ ציטט או לא ציטט.// "ערים יפות קורסות אל כְּאֵבָן"/ ציטט או לא ציטט// האם עוד ניפגש מֵעֵת לְעֵת." ("ספר קטלוגים פרטיים", ספרית פועלים, 1985).

   הראייה האופטימית בשירי בן-שאול, המתבטאת בשמחת חיים ההופכת חלק אינטגרלי מן הטקסט, מוצאה, ככל הנראה, מן הקישור לתרבות צרפת ואולי לשנסון הצרפתי, אם כי שיריו רחוקים מפזמונאות. בן-שאול עצמו כתב את אחד השירים המולחנים היפים והעדינים שאני מכיר בזֶמֶר העברי. "מה הן המילים". כן כן, "מה הן המילים, אם לא שתיקה,/ תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה,/ מגדל נופל, הגשר הוא חבר,/ לעוד גשרים, אותם אתה עובר לשווא// מה הם הגשרים, אם לא עכשיו,/ עכשיו ועוד עכשיו הוא זמן הולך ושב על עקבותיו… אני מביט, עפר ויהלום,/ זה מתפורר וזה מבריק פתאום באור." אני כבר רואה את הקוראות והקוראים מזמזמים לעצמם את הפזמון הרגיש, העדין, המוכר והיפה הזה שהולחן על ידי שלמה ארצי. אז מה הסיפור בילקוטכם, מעט מחר, מעט היום וילדותכם?

   בן-שאול מרבה לערוך בהשפעת הפזמון ניסויים פואטיים ליריים קטנים בטקסטים. התפיסה האופטימית, המופיעה ב"מחזור השירים הקטנים עם הצחוק", או "בשירים קטנים עם נקודתיים", או "בשירים צרפתים קטנים, משוגעים", מעגנת בתוכה סוג של נחמה וסלחנות לירית. צד זה עומד בניגוד מוחלט להיבריס השירי ולשלילה המאפיינת את "האני השר" האירוני, הפסימי והמיואש המופיע בהקשר תמידי עם חבורת "לקראת" ממנה בא בן-שאול. "…שאלתי את ההֵדים/ שבאו מן הגִבעה/ ומה שאלתי אותם שלא/ שאלתי את הרוח ומה/ שאלתי אותה/ שלא עמד בְּפִי בְּעָמְדִי/ על הקֶבֶר הפתוח/ בצד נצבּרה שארית פרי ירוק/ ודוכיפת פסעה אליה./ הלכתי מחובק עם מחשבה פזורה/ ושפתיים פעורות לצחוק." ("מחזור השירים הקטנים עם הצחוק", "אדם פולו").

   אפשר לראות בנקל את תבניות ההקטנה באמצעות השלילה, החוזרות ומאפיינות את ההקשר השירי שבן-שאול בא ממנו. דור המדינה הדגיש את האיפוק ואת הפטיטיזציה והשתדל להשתמש רק בחלק קטן מן המילים שבמילון, אם לעשות פרפראזה על יהודה עמיחי. אבל אי אפשר להתעלם מן הבגרות הנושאית ומן הסלחנות כלפי העולם. זו מולידה אהבה אל הצד הבורגני שבחיים, כמו האוכל הסָדוּר, השינה, היחס לשכנים, לקרובי משפחה ואפילו לזִקנה ולאהובה. "על קיומִי חשבתי ועל קיומֵךְ/ העולם שלי יושב בתוךְ עולָמֵךְ/ תפור שאלות ותשובות, לֶחֶם, שינה, תפוחים/ והאיךְ שאני מנשק אותָךְ או אֵינִי מנשקֵךְ/ אם נחסוך מעצמנו נִהְיֶה חֲסוּכֵי-מַרְפֵּא/ אני אוהב את כתפייך ואת רוחב הפֶּה.// על קיומֵךְ חשבתי על הבית הילדים הזמן/ השוקולד המַר העצבנות השׁיעול המיומן/ אני חשבתי על קִנְיַן-נַפְשֵׁךְ על חֶמְלָתֵךְ/ כל חֶמְלָה מתגבשת לְהָקֵל/ אל תשאלי/ אינני שואֵל…" ("מתוך "החיבור של ינואר 1986"", "אדם פולו").

   המוטיבים הללו, מן המרכזיים בשירת בן-שאול, לא הפכו לג"סטות ולמניירות, אלא נשארו מדויקים ואף מפתיעים. בן-שאול הוא משורר משתנה מספר לספר. אין ספרו הראשון "מגדל שמש" (לקראת, 1954) דומה לספרו המאוחר יותר "שירים 1960-1965", (עכשיו, 1966), ושניים אלה שונים מן המבחר "הקסם, התענוגות, המוות" (עקד, 1975). כל אלה שונים אף מספריו המאוחרים כגון "כאן תחנה" ו"אדם פולו". קצרה היריעה מלפרט את יחסי השונוּת שבין הספרים הללו. אך משה בן-שאול מעולם לא הסתיר את דרך עבודתו, עם כל השינויים שבה, ואף לא טען ברהב שהוא חד טיוטתי כמו כמה מבני דורו. אין לו בעיה לחשוף בפני הקורא את שולחן הכתיבה שלו. הוא אינו מתחבא מאחוריו. השונוּת של בן-שאול מושיעה אותו מנפילה לפח החזרה (של תבנית שיר החוזרת על עצמה עד לזרא) והמִחזור (של אותו השיר ואותם הרעיונות) – דבר המאפיין משוררים הפועלים שנים רבות בהקשר ספרותי מסוים.

   שירתו של בן-שאול מתעשרת באמצעות דמויות שונות המופיעות במחזורים ומביעות את מורכבות ה"אני" שלו. לדוגמה: מוּן החתול, המקפץ מתוך הלב בכאב רגעי חולף; דמותו החברית של טַי מן המזרח, העומדת בניגוד לתפיסת המֵרוֹץ החומרני של המערב; וכמובן אדם פולו, אותו טיפוס הגותי היושב בגומחת הקיר, בעל ארשׁת של פושט יד המחפש פיסות דימויים ומטפורות ציוריות.

   כך גם הטבע בשירתו של בן-שאול, הנראה לעיתים כטבע דומם או כתבנית נוף ארעית, מעין קיום עירוני מוזנח. בתשובתו של אדם פולו, בשיר "אל תחמוק", נראה צדו העירוני של הכרך מאחור ומוכיח עד כמה שונה תמונת הנוף כאן מן התווית הילידית שהודבקה למשורר. מאידך אפשר לראות במקטע שיר זה קִרבה אל האמנות הפלסטית, אל החֶפציות, אֶל לשון החפצים, הסובבת את המשיב בשיר: "…אל תבקש. אֵינִי כָּשִׁיר. כְּאֵב הראש/ שבא לי מעורפו ומנגינה של יתושים/ כמו ביפו, שם, בצל מסגד./ יושב על בְּדַל קליפה, שאריות של לֶבֶּן, עובש קל/ דּוֹמֶה לְטַחַב מערות.// אל תבקש אידיאולוגיות של מֵאֲחוֹרֵי-חָצֵר, החצֵרות/ מקום לנדודים קצרים/ הָלוֹך וָשׁוֹב, מַהֵר, כאילו להרוויח זמן של נסיעה/ שלא הייתה, קיצור של הרהורים,/ מקום שבו הטבע כל כולו כבתוך קופסה/ מִצְבּוֹר עשיר,// לא. לא בַּשִּׁיר." ("אדם פולו").

   בשיר "פעם" מתוך המחזור "אבא גבוה" בספרו הראשון של בן-שאול "מגדל שמש", מביא האב לילד שורשי-שַׁחַק לגידול. כרובים מלווים את האב כמו חתן, כאשר הוא מביא את פיסת השַׁחַק הביתה: "לאט/ ולא שלא למעוד/ הבאתי-מים עוד ועוד/ להשקות את השַׁחַק שאבא הביא.// ועוד מַזֶּה/ מים חיים/ עד היום הזה."

   הילד מ"מגדל שמש" שגידל את שורשי-השחק, הפך להיות אדם פולו: אלטר אגו שבחן את הארץ דרך ה"אני" האישי שלו, אשר זרם בין שתי תרבויות: ישראל וצרפת. הוא עצמו הפך לאבא ואף לסב לנכדים, וכשהוא כתב על הזִקנה, הוא קיצר את שמו של אדם פולו ל"פּוֹל". כאילו העניק במעשה זה חיבה לטעם העלום של זִקנתו. ואולי הקיצור נבע מתוך הכרה עמוקה וסובלנית של אדם בוגר, שידע כי סופו של כל אחד מאיתנו מתקרב: "כמעט בזִקנתי אני קורא לו פּוֹל/ הוא לא מדבר אליי לפעמים,/ לפעמים, כשאיננו יכול:/ בִּנְפֹל השמש מאחורי הגג,/ בהסתכלו בְּאַרְבָּה נעלמת./…/ מניח ידו על ידי,/ הָאֱגוֹז/ על קמוּצַת הַקֶּמַח/ ושתיהן מתמזגות איכשהו/ כמו לחסוך בשֶׁטַח./ כמעט בזִקנתוֹ אני קורא לו פול/ כדי לקצר,/ כדי להתרכך עִמִּי/ כדי לא לִפֹּל." ("כמעט בזִקנתי", "אדם פולו").

   ב-2003 סיכם בן-שאול את שירתו בכרך מקיף בשם "כּל לְבַדַּי" (קשב לשירה) 357 עמודי שיר. אחר כך סיכם מפעל מחייב נוסף. הוא אסף את כל השירים שתרגם לאורך השנים ופרסם בבמות שונות, של משוררו האהוב מן המאה ה-19, ילד הפלא של השירה הצרפתית, ארתור רֶמְבּוֹ, והוציא בכרך אחד את כל התרגומים. "שירים פרוזה מכתבים – ארתור רמבו" (קשב לשירה, 2005). חלום נוסף בן שלושים שנה התגשם.

   רק עוד ספר שירים אחד, קוֹדֵר, פרסם בן-שאול בחייו אחרי המבחר המקיף והוא "מכאן, לא מכאן" (קשב לשירה, 2007) שם הקובץ מראה על בלבול, מהיכן יוצאים ואיך יוצאים ממבוך החיים. "מרפקיי נעוצים בַּדֶּלְפֵּק/ הנה אחי נשקף בחלון ממול/ ואני מדבּר אליו והוא שותק/ אבל פִּיו נע בתנועות סיבוביות/ רק פִּיו פתוח ועיניו כּבויות// שָׁאַל אותי על אבא ואימא/ ורציתי להגיד לו שזה לא הזמן/ ואולי השיר ידבּר// מרפקיי נעוצים בַּדֶּלְפֵּק/ והכתוב רע כי אין טוב ונחמד/ אָפְסוּ הַמְּמַדִּים אָפְסוּ עַד אֶפֶס/ והחיוך שעמד בִּקְצֵה הַזָּקָן/ היה יונָה קפואה" ("אני מדבר אליו והוא שותק").

   השיר העצוב הזה מתאר פגישה מאוחרת בין שני אחים, כנראה בערוב ימיהם. האחד מדבר, ואילו השני שותק בעל כורחו. כמובן מהדהד פה שירו הידוע של אמיר גִּלְבֹּע "ואחי שותק", המסתיים בשורות "ואחי שותק/ ואחי שותק/ ודמו מן האדמה זועק". אלא שבשירו של גִּלְבֹּע מדובר באחים צעירים, שאחד מהם נפל במלחמה והוא בחזקת אח מֶטָפוֹרִי-לאומי. בשירו של בן-שאול, שיר פרטי מאוד, גם לאח המסוגל לדבר יש קשיי התבטאות אל מול האח שאינו יכול לדבר מסיבות פיזיות; הוא מעדיף לשורר ולא לדבר. אפשר גם לראות באח השותק מעין בבואה של הדובר עצמו, שאולי לקה בשבץ מוחי. שתי הפרשנויות מובילות אל הצירוף הקשה "יונה קפואה", הדימוי המקורי והמצמרר הנועל את השיר.

   אבל לא הייתי רוצה לסיים את המסה בטון קדורני שכזה. זה לא מתאים לבן-שאול כפי שהכרתי אותו, לא לו ולא לשירתו. ב-2006, שנה לפני מותו, פרסם בן-שאול ספר מקסים, חי, אופטימי. "ארץ קטנה בדרום העיר" (כרמל).

   רק מי שכבר סיכם את יצירותיו ומכלול כתיבתו עומד לנגד עיניו, יכול לכתוב ספר חופשי כל כך. בן-שאול ישב שלוש שנים בתחנה המרכזית החדשה, שתה קפה דלוח ואכל עוגה תפלה והתבונן. אחר כך שוחח עם אנשים שונים, עולים חדשים, עובדים זרים, חיילים ממהרים, ואז שוב התבונן. וכתב וגם צייר. ומה שיצא הוא הספר הזה. ספר פרגמנטרי, ספק פרוזה ספק שירה, בנוי קטעים אסוציאטיביים בלי שום מחויבות קונספטואלית או ז"אנרית, בליווי עבודות שרובן חיתוכי עץ בהשפעת האמן יעקב פינס, מורו של בן-שאול ומי שעשה לו את העטיפה לספרו החשוב "אדם פולו".

   ""המרכזית" מיקרוקוסמוס של עולם האנשים וכמה הם מסתירים וממה הם מתרגשים והצלקות שמתחת לעור הפנים. שלום אָטוֹמִים זעירים. שלום מולקולות מתחלפות. הנה אצייר אתכם ככוכבי על בשָׁמַיִם…" ("נשימות", "ארץ קטנה בדרום העיר").

   כל כוהן רוחני בכיר יאמר לך שהקשה ביותר הוא לעשות עבודה רוחנית במקום חסר השראה רועש והמוני. קל יותר לעשות זאת במנזר, בכנסייה, במסגד, בבית הכנסת ואפילו בחיק הטבע. אבל באזור אורבני, מעופש, שאפילו ציפורים עירוניות אין בו כדברי בן-שאול בספר זה, שהפך עם השנים למעין שוק הכרמל במקום סגור בן ארבעה קירות, חנויות נטושות, חשש פיגועים, מה כבר יכול לצמוח מבחינה אמנותית? והנה צץ לו הספר הצרפתי הזה שכולו ספר אווירה. "אבל אין כאן שמים, ובמקום המרתק הזה אין ציפורים. הטבע האורבני, העירוני, נותר בחוץ". (הקטע שכתב בן-שאול על גב העטיפה, שהוא מעין המשכו של הספר).

   מדוע צרפתי? כי בן-שאול נודד ביומנו האסוציאטיבי-שירי-ציורי הזה בן פריז לתל אביב ומנגיד את התחנה המרכזית שהיא חור בקצה העולם עם עיר האורות אליה הוא תמיד חוזר. זהו מעין משחק השראתי שלו כאסתטיקון, משחק השמכאן. "הנה מכאן לא רחוקה ה"מולן-רוז"", טחנת הקמח האדומה, שבה מתרחשת ההצגה המוזיקלית המפוארת של צרפת. מכאן הזונות היפות (שהיו פעם בפיגאל) ואחדות מהן, מתחת לכסות המינימום שלהן מתחבאים עלמים ברזילייניים. ורחוב לפיק, שבו עלה מר ז"אן ז"נה עם חברותיו ה"מימוזות" במעלה מונמארטר כדי לתפוס אהובים לשעה וכסף לשעתיים – אך לא. לא המֶטרו עצר הילוכו./ היה זה אוטובוס מספר 5. הוא הגיע לתחנה הגדולה. לפיל האדום/ הרועש. לצעקות. לשוק הימתיכוני וריחותיו." ("האיש הגבוה הזה", "ארץ קטנה בדרום העיר"). יפה כל כך השימוש בפיל אדום לתיאור התחנה. הרי התחנה היא עסק כושל, פיל לבן במרכז העיר, אבל צִבעה אדום והיא ענקית, ובן-שאול מפרק את הניב "פיל לבן" וזה חוזר בהקשרים שונים בספר. הפיל הלבן הוא בעצם אדום.

   בן-שאול קולט חצאי שיחות, אמרות שגורות, פראזות מן הטלפונים הניידים של העוברים ושבים, מודעות קרתניות על מופעים מוזיקליים מקומיים. בתי קפה ועסקים קטנים שנפתחים לרגע ונסגרים, שלטי פרסומת מתיישנים. כל כך מקסים הזרם הזה. אבל סיר לחץ חברתי שכזה חייב להוליד מתישהו, ברגע מסוים, אלימות. אי אפשר אחרת. ואכן הקטע החזק ביותר בספר הוא מעין סיפור הקרוי "הזמר הפרסי". הוא מתחיל כקטע אווירה שבו מתאר הדובר לוח מודעות ותוהה על קנקנם של כל מיני אמני זמר מזרחיים שלא מוכרים לו כלל כמו ג"אלאל אמאטי, בלכתו ברחוב לוינסקי בדרך לתחנה המרכזית החדשה. אחר כך עובר הדובר לתיאור מדויק ומקורי של התחנה, אתה ממש חש את המקום, צבע, ריח וצורה. המחשבות של הדובר נודדות הרחק להארלם, לסלאמס, אסוציאציות רצות במוחו ואז פֶּרֶץ השנאה והאלימות צץ.

   "פתאום פרצה מתוך הפער האפל מעט של התחנה הגדולה אישה אחת כהת-עור וגדולת ממדים. היא עצרה בבת אחת בפתח השער מספר 3 ומלמלה לעצמה "נתנואה! נתנואה!". אחר-כך הרימה את קולה. אחר-כך צעקה, כועסת על העולם". היא חוזרת באובססיביות על המילה. העוברים והשבים מנסים בתחילה לעזור לה, חושבים שזה השם שלה. אחר כך הם חושבים אותה למשוגעת. אחר כך לועגים לה, מתבדחים על חשבונה. לבסוף ניצבים שלושה נערים, מעין זמרי ראפ מקומיים בכובעים הפוכים ומשוררים מיני שורות חרוזות לעגניות על האישה הזאת ואל האישה הזאת: "תביטו באשה הזאת היא לא יודעת/ היא רוצה לנסוע היא נוסעת/ אבל בין הרגליים היא נתקעת…/ תגידו לנו גברת, את שומעת/ תגידי מה את מעוניינת/ תגידי לנו ככה מחורפנת…". הם צרים עליה מסביב ובייאושה היא כורסת ובוכה על המדרכה.

   הדובר, שהוא כנראה המשורר במקרה זה, ממש בן-שאול עצמו, מבין שלעולם לא יוכל להיות ולהרגיש שוליים. הוא נכנס אל תוך המעגל כדי לנסות לעזור למסכנה וסופג במקומה, או מוטב לומר איתה, את קיתונות הבוז. "הי אתה, מי אתה? שתחזור לשם מאיפה שהיא הגיעה. כן. היא והחברים שלה השחורים. אנחנו אין לנו עבודה אבל הם יש בשבילהם"… "הם אוכלים את האוכל שלנו ואוכלים אותנו ואנחנו… מה אנחנו…", "יא מאנייאק", "מה, אתה מנסה להתחיל איתה?". לבסוף מתברר שהמסכנה בסך הכול רוצה להגיע לנתניה. היא תרה אחר תחבורה ציבורית. זה קטע פרוזה פלסטי חזק מאוד בספר.

   לבסוף בן-שאול הוא כל כך מקורי במבע המקומי הזה שלו שאין לו בעיה להודות בהשפעות. עיקר ההשפעה שלו הוא רולאן בארת שכתב קטעי אווירה על השוק של מָרָקֶש, גם הקטעים של בארת אסוציאטיביים ואינם מחייבים מבחינה ז"אנרית. בן-שאול כותב בסוף הספר: "הדברים האלה נכתבו רק מתוך התבוננות בכתיבתם של אחרים, כתיבה קטנה שאני מתיימר ללמוד אותה, גם כאן כשאני יושב ב"מרכזית הגדולה" של תל-אביב". וזה מפתיע, כי נדמה לך שהספר הזה לקוח כולו מהחיים עצמם, ממש חומר הגלם של הכתיבה. והנה מתברר שגם לכתיבה כזאת יש ידיים ורגליים במסורת הספרות העולמית, ובן-שאול מצביע על כך בגאווה רבה. יְהי זִכרו בּרוך.   

 

 

       

 

 

34 תגובות

  1. אני חוזר כעת מערב מרגש ב"בית אריאלה" שערך המשורר והמתרגם רפי וייכרט לזכרו של המשורר, המתרגם והעורך היקר משה בן-שאול. מזה כמה שבועות אני חושב על משה שב-6 בדצמבר, מחר, תמלא שנה למותו. אני חושב וכותב. המסה על שירתו המתפרסמת כאן בבלוג היא פרי ההרהורים הללו. רני.

    • תודה לך רן על המסה הזו המענינת והחכמה שלחתי אותה לחברים שאהבו אותו, את איש האשכולות הזה

      • חני, תודה לך, הן על קריאת המסה והן על הפצתה בקרב אוהבי משה בן-שאול. אכן היה איש אשכולות ומיוחד בדרך חשיבתו על ספרות. הוא הבין ברגש ובשכל, ספרות מהי. מה היא יכולה לתת לאדם, ונתן הזדמנויות לכותבים צעירים. אני בזכותו התחלתי לפרסם מאמרים ודברי ביקורת. הוא נתן לי את השׁאנסה הראשונה. כך גם לרבים אחרים.

        • יעל ישראל

          גם לי! גם לי! הראשון שפרסם סיפור שלי ב-1983 במוסף הספרות של מעריב. לא הכרתי אותו ולא פגשתיו מעולם, אבל אזכור לו זאת לעולם. אני יודעת שהוא פתח דלת ראשונה לצעירים רבים. כולנו בנו ובנותיו כנראה.

          • יעל, זה מאוד מעניין. לא ידעתי שהוא פרסם את הסיפור הראשון שלך. זאת עוד הוכחה למידת הפתיחות והקשב לספרות טובה מאוד בחיתוליה שהייתה למשורר והעורך היקר הזה.

  2. משה בן שאול היה העורך הראשון שלי כשהייתי נערה והוא סגן העורך של מעריב לנוער.

    • יעל ישראל

      חבל שהוא לא עד לכל המוקירים והמודים לו. נראה לי שיהיה עוד כאלה כאן בבלוגיה. מועדון של ממש.

    • סבינה, משה אכן ערך ב"מעריב לנוער" ועוד קודם, שנים לפני כן, ערך את הירחון לנוער "ניבים" והיה בין העורכים של "דבר לילדים". הוא גם כתב מאוד יפה לילדים. אגב, בשנים האחרונות הוא ערך כמה גיליונות קסומים בפורמט של נייר עיתון, כתב עת שנקרא "רביעייה חד פעמית" עם המשורר שגיא מעין ולא נשכח כמובן את הקבּרטים המפורסמים שערך לשירה בשנות השמונים. הייתי בא לשם כנער ונהנה כל כך. איך אמרה המשוררת ציפי שחרור שנכנסה לערוך את "מאזנים" עם פרישתו בשל מחלתו, אתמול בערב היפה לזכרו, "בקברטים האלה כל משורר חש כמו מלך". הייתה שם אווירה. רני.

  3. עליו השלום. היה משורר ומתרגם מצוין, וחבל רק על המרירות שליוותה את זקנתו.

    • אמיר, אכן משורר ומתרגם מצוין: קוקטו, אפולינר, הסוריאליסטים הצרפתים. ב"עמדה" פרסם שירים חזקים מאוד של אנטונן ארטו וכמובן הספר היפה שלו המכיל את תרגומי ארתור רמבו ואפילו את לִבטי התרגום שלו. באשר למרירות בזקנתו, הוא לפחות לא היה מריר כל החיים כמו כמה משוררים אחרים ומוכּרים בני דורו. רני.

      • שלום רן, רשימה מרתקת.

        האם יש דרך להגיע לתרגומיו את ארטו?

        • שירה, תודה לך. שיריו של אנטונן ארטו בתרגום משה בן-שאול פורסמו מזמן ב"עמדה" 2. לצערי, ואולי אני צריך לומר לשמחתי כעורך, נותר לי רק עותק בודד מן החוברת ההיא. אַתְּ כמובן יכולה למצוא אותם ב"בית אריאלה" בספריית כתבי העת, אבל אשמח לצלם לך אותם ולשלוח לך בדואר. רק שִׁלחי לי את כתובתך המציאותית באי-מייל. הנה כתובת המייל שלי בבית matan-3@zahav.net.il ואפשר גם ב"מעריב" rany@maariv.co.il להשתמע, רני.

    • אמיר, רוב הסופרים והמשוררים בזקנתם נעשים מרירים, אפילו המפורסמים שבהם. לא אזכיר שמות… אבל מטובי הסופרים שמאוד מעריכים בארצנו, והמרירות אוכלת בהם.

      לא אשכח שלפני 25 שנים כתבתי בעיתון על משהו שקשור לאיזו סופרת, והיא נפגעה שלא אוזכר שמה בטעות, ובמרירות רבה התחילה לכתוב מכתבים לעורך שלי כדי שיסלק אותי מהעיתון, ואני בי נשבעתי שבהתבגרותי לא אהיה סופרת מרירה, והנה, גם אני מוצאת כבר עכשיו בתוכי את כבלי המרירות.

      כנראה שזה הולך יחד. כל סופר ומשורר רוצה יותר הכרה, לא חשוב כמה יש לו, וכזזו לא באה, הוא מתמרמר.

      • יעל, אתה סופרת נפלאה ואת בשום אופן לא מרירה. את חיה ותוססת ומכילה בהבנה כותבים אחרים. וחוץ מזה, אַתְּ אמיר, אחרים בבלוג וגם אני, אנחנו מתכוונים לחיות לנצח, אז איפה כאן הבעיה? רני.

  4. אכן משורר לא חד טיוטתי, אדם פולו.

    הנה חולפים / משה בן שאול

    הנה חולפים כציפורים שיכורות/ חייך המתחלפים/ בחיים/ שבראת אותם בבורות
    העמוקים/ראש אחר חובש כובע דבש
    ידיים מנופפות ציפורנים/
    מזוהמות סוכר החושך מחשיך כחושך בין עלים כמוסים/
    ראש נאוה על ההרים מדלג
    צבי מסתבך בקרניו

    הנה חולפים כאיילות רצות
    שדות מאוייו

    שב על האדמה והרם אבן

    • שחר-מריו, אני כל כך אוהב את השורות האלה של בן-שאול. אני כל כך אוהב את הליריקה הלא סגורה הזאת, הלא שלמה, את הפגימות הרגישה שבה; זאת שמשאירה תמיד איזה זנב שועל או תן, או רבע בצלצל או תמר מאחור. זה כל כך מדבר אליי וזה תמיד מעורבב בפרפראזות של אישים שונים, משוררים אחרים, שהמשורר פוגש על הדרך כקורא, שירים ממזריים כמו החיים עצמם. תודה לך על התגובה. רני.

  5. כבר שנה !
    תודה על המסה היפה ומאירת העיניים רני
    זוכרת את משה בן שאול ואת הקברטים הבאמת מלאי האוירה בבית הסופר
    יהי זכרו ויצירתו ברוכים

    • ריקי, תודה לך על התגובה הנעימה והחמה. פעם עמדתי עם משה בן-שאול בשדרות בן-גוריון שלוש שעות ודיברנו. הוא היה בדרך לאיזשהו מקום ואף אני, אבל לא ראינו זה את זה הרבה זמן ופתאום חזרה השפה המשותפת והשיחה על ספרות נדלקה. מה שלמדתי ממנו בשיחה ההיא יקר מפז בעיניי. חשוב מכל שיעור שלקחתי בספרות באוניברסיטה. הוא לימד אותי סוד איך להיות מבקר, אבל לא מבקר מריר, מרושע. איך למנוע מן הצד הנגטיבי בביקורת להגיע עָדֶיךָ. גם על כך אני חב לו תודה. רני.

  6. משוררים צמאים למלה טובה. חבל שאנחנו לא אומרים את המלים הטובות המורעפות פה על משורר מת למשוררים שעוד חיים עימנו.

    כאן,בבלוג דוקא אומרים, אני מדברת עלמה שקורה בדרך כלל.

    • סבינה, אני מסכים איתך לגמרי. חשוב לומר מילה טובה אם אהבת שיר או ספר שירה למשורר בין אם מאחוריו חמישה עשר ספרי שירה או שזה ספר הביכורים שלו או פרסומו הראשון. גם אם יאמר לך המשורר אני שְׂבַע מחמאות, הנח לי. אל תאמין לו. בוב דילן כמדומני אמר פעם ששיר הוא "איש עירום". כל הפנימי נמצא שם במקרים רבות. חשוב אם התרגשת כקורא להגיב. אני משתדל לעשות זאת. אגב, מאוד אהבתי את השיר שלך שבא כתגובה לדברי יעל על מרירות היוצר הוותיק. אגיב על כך כמובן גם בבלוג שלך. שבוע טוב. רני.

  7. רשימה מעניינת, שבאה מאהבה ומהתמצאות. לא אשכח את כעסו של בן שאול כעורך ספרות במעריב, כאשר יחצנית של ספרי הראשון ישבה לו על הווריד יום יום, זה היה עדיין חדש בנוף, לחבר ספר עם יחסי הציבור, ולא היה מוכר לו. הוא כתב רשימה נזעמת בעיתון על הכותבת הצעירה ועל האומץ, קרי חוצפה, שלה…

    • אח! היחצנוּת היחצנוּת. זו בעיה מוכרת. קשה איתה וקשה בלעדיה. בן-שאול בא כנראה מהוויה קצת אחרת. ולא שמשוררים לא ביקשו לדחוף את יצירתם בעבר. בן-שאול עצמו סיפר לי פעם איך הוא נסע עד תל אביב ונפגש כנער בבית קפה עם המשורר יצחק למדן ועם הסופר והמתרגם יצחק שנהר כי הוא נורא רצה לפרסם בכתב העת של למדן "גִּלְיוֹנוֹת". אבל הדחפנות העכשווית והדורסנות הפרסומית הן פרי התקופה שלנו. רני.

  8. רני, אני מאוד נהנית מהרשימות שלך.
    לא הכרתי את משה בן-שאול עד כה, הצלחת לעניין אותי לנסות.

    • שימחת אותי כל כך בתגובה הזאת. בן-שאול זכה בפרסים ספרותיים ואף זכה להכרה כמשורר. אבל אנשים לא מספיק מצויים בשירתו. אם מסתי פתחה לך צוהר אל עולמו הלירי הפואטי, עשיתי את מלאכתי כמבקר. תודה לך. רני.

  9. יהונדב פרלמן

    רני. תודה תודה תודה על המסה הזאת. מאחד שלא הכיר אותו ואת שירתו בכלל. לבושתי הרבה. חסד של אמת עשית עם האיש הזה והוא, מסתבר, היה ראוי לכך מאוד.

    • יהונדב, אני שמח שהתחברת לשירה של משה בן-שאול. הוא היה איש ספרות אמיתי לעילא ולעילא, ובעתיד אפרסם גם רשימה על תרגומיו לעברית ומאבקיו עם עצמו כמתרגם, בעיקר עם המשורר שהיה אהבת חייו, ילד הפלא של השירה הצרפתית במאה ה-19, ארתור רמבו, אשר אותו תרגם בהפסקות במשך שלושים שנה. אגב, "עמדה" 18 בדרך אליך ובמהלך דצמבר גם "עמדה" 19, בעזרת השם. באחד יש לך סיפור, ואילו באחרת – שירים. רני.

  10. תודה רן על רשימה מרגשת ביותר שהזילה דמעות מעיניי.

    • תודה ,רני, על מאמר רגיש הכתוב כל כך יפה ובאהבה ,יישר כוח ,ועוד איך נתרמתי

      • חנה, כיוון שהגדרת את זה כל כך יפה בפועל "נתרמתי". אני רוצה לחלוק עימך שיר יפה של משה בן-שאול שלא הופיע במסה שלי. שיר משנות השישים, מתוך הקובץ "שירים 1960-1965" שהופיע בהוצאת "עכשיו".

        הסיפור על זהב קַחֲמַלְקָה

        סֻפַּר לי זְהַב קַחֲמַלְקָה, בימי ילדוּתי קחמלקה
        זהב מתגולֵל בארץ פֶּרוּ.
        לא סֻפַּר לי גורל אנשים מתפוררים
        ולִבָּם אל זהב קחמלקה.

        בעצימת עיניי, מֵעֵבֶר לריסים מְרֻמִּים, מתלחשים מטמונֵי אגם,
        עֶדְרֵי תּוֹאִים מתאווים להם, עיניהם עקובּות דם.
        לא הָאָדָם יגיע שָׁמָּה, לא האדם.

        כיסחתי שׂיחי אוכמניות, שחור בירוק נמסך, וקוֹפֵי-רַעֲמָה בעינָם
        שומרים את עדרי התואים, מתאווים לאגם.
        לא האדם יגיע שמה, לא האדם.

        ארוכות שיני הארס של הנחשים, טבעותיהם מצטחקות ובמוֹ רעדם
        ירעידו עלים תועים, ועדרי התואים מתאווים לאגם.
        עַד לא האדם יגיע שמה, לא האדם.

        נָקַף הזמן, בארבעה עשר ביולי תעה ידידי גִּיּוֹם בהמון אדם,
        כמה רחוק, רחוק. צועניות מצלצלות לו באֶצְעֲדוֹת ידן.
        ולא האדם יגיע שמה, לא האדם.

        ובעשרים ותשעה באוקטובר. בתשרי, כשמזל המאזניים קם
        על עצמו להורגהו קם, ועדרי תואים מתאווים לאגם.
        עד לא האדם יגיע שמה, לא האדם.

        בעצימת עיניי, מעבר לריסים מְרֻמִּים, מתלחשים מטמוני אגם.
        זהב קחמלקה סֻפַּר לי, בימי ילדותי קחמלקה
        זהב מתגולֵל בארץ פֶּרוּ.
        אך זהב קחמלקה לא היטב סִפְּרוּ
        האש מכבה אגמֵי פֶּרוּ.

        • תודה על השיר היפה ,רני, על הבהלה לזהב הבלתי מושג ,ועל האש המכבה את האגמים הנכספים, כמה מקורי

    • ענת, דברים מרגשים. שנים אני קורא את המשורר הזה עוד בהיותי בצבא, בלהקה צבאית, הייתי יושב באוטובוס המקפץ בנסיעות ארוכות (צפונה דרומה) ומנסה לקרוא שורות שיר קצרות שלו משנות ה-60 וה-70. הקיטועים האלה, הקפיצות של האוטובוס והנוף של ארץ ישראל מנקודת מבט כל כך אישית, התאימו מאוד לשירתו. מכאן את יכולה להבין עד כמה חשובה לי התגובה שלך. רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל