בננות - בלוגים / רן יגיל / שבע נשים בעקבות מְסַפֵּר. על הפרוזה של דוד שיץ
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

שבע נשים בעקבות מְסַפֵּר. על הפרוזה של דוד שיץ

שבע נשים בעקבות מְסַפֵּר

על הפרוזה היפה של דוד שיץ

 

מי זוכר היום את הסופר דוד שיץ? נראה כי שמו נעלם מן השיח הספרותי. אני זוכר. ואני מקווה שגם קוראים נוספים. שיץ הוא אחד הסופרים שגרמו לי, אֵי שָׁם באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, להתאהב ב"מחלה" הזו שנקראת ספרות. קשה לתאר את הריגוש שהיה אוחז בי עם צאת ספר חדש שלו. רק בזכות סופרים שכמותו לא נרפאתי מ"מחלה" זו עד היום.

   הרומנים, הסיפורים והנובלות של דוד שיץ מושתתים על מספר רבדים  פסיכולוגיים במקביל. כל הדמויות שלו, למשל, אהרנטל, בנובלה הקרויה על שם הגיבור המופיעה בקובץ הסיפורים "ההזדמנות האחרונה" (ספרית פועלים, 1980) ופֶרֶץ ברומן "עד עולם אחכה" (זמורה ביתן, 1987); עמנואל ב"העשב והחול" (ספרית פועלים, 1978) ויאיר רכס ב"שבע נשים" (כתר, 1995) – חיות לעומק את עברן, וזאת במובן הפרוידיאני המובהק ביותר – דרך החלומות, בשינה ובהקיץ. אין אלה בהכרח הדמויות הראשיות ולעיתים אלה דמויות משנה, כמו גולדין היָפֶה ההופך לרוצח ברומן "שושן לבן שושן אדום" (כתר-סימן קריאה-הקיבוץ המאוחד, 1988); דמויות הנשים ב"העשב והחול" וברומן "שבע נשים".

   אפשר לצטט את האופן שבו חיות הדמויות את עברן אצל שיץ מכל ספר ממכלול ספריו. אביא דוגמה מ"שבע נשים". אדית – שבמשך שנות המלחמה הקשה הופרדה מאחותה תלמה וחייתה בכפר תחת שלטונה של כפרייה אנטישמית בשם קתרינה – מהרהרת בימי שִׁבתה בארץ בתקופה ההיא: "מרחוק מגיעים רסיסי מוסיקה, צלילים גחים ונעלים, והיא מכווצת את שפתיה, מהרהרת בכך שאסור היה לה להתמכר לזיכרונות האלה ועם זאת נאלצה להודות שהיא נהנית מהאוסף הזה העטוף כגולם המתפקע ושב לאוויר העולם… אחרי שנים רבות כל כך היא מסוגלת להריח את מטבּחהּ של קתרינה, לראות את אצטבות העץ הירוקות ואת הזָקֵן המוטל על הרצפה, מפרפר בעווית, קצף על שפתיו ועיניו הפוכות." (עמ" 64). המספר מודע לרושם העז שסיטואציה מעין זו מותירה על ילדת תפנוקים שבאה מן העיר ומדגיש את הכוח הטמון בעבר.

   הבחירה בקטע זה היא מקרית וכמעט בכל עמוד תימצא דמות אחרת כלשהי המהרהרת בעברה, הופכת והופכת בו. כיוון שכל הדמויות מעלות זיכרונות מן העבר הקרוב והרחוק, מתברר, כי הקשר ביניהן, שהוא על פי רוב משפחתי, הוא גם קשר בעל אופי פרוורטי. זהו לב ליבה של העלילה אצל שיץ – נקודה פרוורטית משפחתית מן העבר מגלגלת את העניינים עד להווה. בדרך כלל זו נקודה שד"ר יגאל שוורץ, העורך המיתולוגי, קורא לה בצדק "האהבה האסורה", או אם לדייק, פִּרְיָהּ של זו, כלומר תוצאותיה. למשל, ב"שושן לבן שושן אדום" מתוארים יחסים אֶרוטיים בין אח לאחותו שאבדה; בחלק השלישי של רומן זה – "פליקס בר מזל" – מתוארים יחסים בין נער לאישה שאימצה אותו תחילה כבן ולאחר מכן כמאהב. גם יאיר רכס ברומן "שבע נשים" הוא פרי מובהק של "אהבה פרוורטית אסורה": אמו הביולוגית היא תלמה, בעוד שהוא גדל אצל אחותה, אדית, שאימצה אותו כבן. אדית נשואה לאביו הביולוגי, רכליס, אשר שכב ערב חטוף אחד עם אחותה תלמה, והפרי האסור שנולד ממפגש זה, הוא יאיר רכס, הסופר.

   דמות אחת בלבד ברומן "שבע נשים" דוחה את עֲבָרָהּ, כלומר את ילדותה – זהו גיבור הרומן, הסופר יאיר רכס, שעליו מספרות שבע הנשים של שיץ. אדם זה אינו חי את עברו ועל כך הוא משלם בהווה, בהיותו אדיש לכל הסובב אותו. כאילו מסך של אטימות חוצץ בינו לבין הבריות. בשל הדחקת הילדות לא ניתן להגיע אליו. בדומה לפֶרֶץ ברומן "עד עולם אחכה", גם יאיר רכס מצוי בהמתנה תמידית לאיזשהו שינוי, שכנראה לעולם לא יבוא (כפי שמעידה עליו ברומן רינה, הפסיכולוגית של יאיר, עמ" 240-241).

   אם מה שחשוב הוא העבר כפרויֶקטור של ההווה ושל העתיד, הרי הניסיון להקפיא אותו ניצב במרכז היצירה. בדומה לרומנים של פטריק מודיאנו, ביניהם "רחוב החנויות האפלות" הנפלא, למשל, קיים אצל שיץ איסוף חפצים תמידי כסמנים סינקדוכיים (יחס של פרגמנט לשלם) של עבר אבוד. אלמנט נוסף, חזק עוד יותר, הוא הקפאה באמצעות תמונה או ציור. אלה מהווים מעין מקפא ריאליסטי, המשחזר רגעית את העבר ומסיע את גלגל הזיכרונות. ואכן, הרומנים של שיץ רצופים בתיאורים מפורטים של תמונות, גלויות, ובעיקר צילומים.

   ברומן "שבע נשים", רינה הפסיכולוגית מספרת על פגישותיה עם יאיר: "אחרי כמה שבועות דיבר על התמונה, זה היה העתק פורטרט שקנה במקרה כשביקר במוזיאון תל אביב. כשארז את חפציו בבית אשתו מצא את התמונה חבויה מתחת לניירות, ובפעם הראשונה התבונן בה בתשומת לב. על רקע מוזהב הייתה מצוירת דמות אנושית שהביטה בו בעיניים כהות ועוררה אי נוחות, מין תובענות בלתי נעימה. הוא שם את התמונה מתחת למנורה, הסתכל מקרוב בקווי המתאר של הראש הצעיר…

   "איפה מצאת את זה?" שאל, ויאיר שהיה שרוי בהתבוננות, כמו התעורר ואמר "במוזיאון".

   "אהה," אמר הבחור, כאילו עכשיו הכול ברור. "איזה פרצוף יש לו?"

   "זה לא הוא, זאת היא," אמר יאיר.

   "יכול להיות. לי זה דווקא נראה הוא." " (עמ" 238-239).

   התבוננות זו בתמונות חוזרת במקומות שונים ברומנים של שיץ ככלל וב"שבע נשים" בפרט. למשל, כאשר אדית נזכרת בייאוש בעבר, ובעיקר מצֵרה על כך שהזמן הוא בן חלוף. ברקע דבריה נמצאת גם כן תמונה: "אחר כך התעשתה. הרי כל זה איננו… לא נשאר כלום… לא מוכר החלביצה ולא הסינר המוכתם הקשור למותניו, לא הצייר שפדחתו מכוסה בֶּרֶט ולא מתתיהו קדישזון בעל הצלמנייה, ששלח את בנו למסור את התמונה לרכליס. שם, בתוך מעטפה חומה, היו נעוריהם משומרים: רכליס וחיוכו הצחור, היא מצד זה ותלמה מצד זה, מרפרפות בשפתותיהן נשיקה על לחייהן, צדודיותיהן כה דומות עד שלא ניתן להבחין ביניהן. רכליס יושב על כיסא, והן נשענות על המסעדים. ישיבתו תקיפה, גבו מתוח, העניבה חונקת כמעט את צווארו, עיניו רציניות ושפמו שמוט בייאוש, כמו ידע כבר אז שכל זה אינו אלא העמדת פנים, ושמתחת לחזות הנערית, חסרת הדאגה, אין בו כוח להתנגד לרצון תקיף משלו המגולם בשתי הנשים היפות המגניבות אליו מבט מבעד לריסים צבועים.

   "אהה, חשבה אדית: יופיים האיום של הנעורים. אחר כך זעה על כורסתה, נשמה את אוויר הערב וסקרה את המִפרץ המכוסה שִׁכבה עבה של תכריכים בהירים וחשבה שאולי הגיע הזמן להיכנס, להגיף את דלתות הזכוכית ולהוריד את תריס הברזל הכבד, אבל התעכבה בגלל הרוח היורדת מן ההר." (עמ" 55).

   הטכניקה של שיץ להשגת קיפאון ברצף העלילתי היא פתיחת פִּסקה בהווה סטטי: הדמות מצויה בשכיבה במצב נייח ומהרהרת. כלומר המשפט הראשון בפִּסקה יהא משפט תיאורי בהווה ואחריו יבוא שִרשור של זיכרונות משתזרים. למשל, מתוך "שבע נשים": "אדית על המרפסת בביתה…" (עמ" 54); או "אדית חושבת…" (שם); "תרצה ליד פתח חנות המכולת של שרפשטיין…" (עמ" 154); "דלברג מול פתח חנותו…" (עמ" 139) וכדומה.

   הבחירה בסופר הבוחן את הריחוק והקירוב שבין העצם בעולם לבין המילה, בין המסמן למסומן והתוצר שלו, אינה מקרית. זהו גיבור טיפוסי של שיץ. כזה הוא פֶּרֶץ ברומן "עד עולם אחכה", השומר על מאגר רגשותיו כמו על אסם מלא תבואה משובחת; כזה הוא עמנואל ברומן הנפלא "העשב והחול", המנסה לכתוב תוך שִׁחזור סיפור משפחתו הקרועה בין אירופה וישראל, וכזה הוא יאיר רכס הסופר שזכה למעט הכרה ביחס לסופר הפופולרי בן תקופתו ברומן "שבע נשים".

   אלא שבמקרה אחרון, זה של יאיר רכס, מדובר בגיבור מְדֻוָּח – גיבור ששבע נשים מחפשות בו מעין דמות של בֵּן ומגינות עליו, בעוד שהגיבורים האחרים הם גיבורים מְדַוְּחִים. כלומר, יאיר רכס הוא גיבור שאנו יודעים עליו באמצעות תיווך דוברים, ומכאן עולה דמות עוד יותר סגורה ומורכבת. זוהי דמות גברית רגישה מאוד, אך נעה בעצלתיים בהווה, מחובקת על ידי נשים בילדותה ובבגרותה, והיא עצמה יש בה נשיות רבה, סימן מובהק של הגבר הנשי המסורס במאה העשרים. די להזכיר את התמונה שקונה יאיר רכס ברומן "שבע נשים" כדי לאשרר עניין זה. דיוקן של סָפֵק בחור סָפֵק בחורה, או את העיסוק הכפייתי של רכס בכתיבת רומן נפתולים המעמיד במרכזו דמות מיתולוגית, מעין אורפיאוס, יציר חסר איברים, בעל ראש בלבד, השט במורד הנהר ומספר את עלילת חייו. זהו אקוויוולנט מיתולוגי מובהק לדמותו של יאיר רכס. נקודת ההשקה היא בשני מקומות אסטרטגיים: נשיותו החבויה של רכס, וסירוסו על ידי הנשים הסובבות אותו.

   "למה אורפיאוס? אצל אובידיוס הוא נתפס לאהבת נערים אחרי ירידה לשאול, וזאת כנראה הסיבה לזעם הבקכנטיות. איך אפשר לשלב את הרעיון הזה?" – מעיר יאיר רכס בשולי כתב היד של הרומן המתעצב (עמ" 28). "הפרק שלפני האחרון מוקדש לדמות האם הרוצחת את בנה. לאחר שהיא כורתת את ראשו, שט לו הראש במורד הנהר, מזמר את עלילות חייו. פניה של האם כפולים: פעם נינוחה ופעם זועפת." (שם). הרי זה אקוויוולנט מובהק של סירוס בידי הנשים הסובבות את רכס בעיקר תלמה, אדית וצילה.

   שיץ מאוד אוהב הערות שוליים בגוף הרומן של הגיבור הראשי או של דמות משנה. ב"העשב והחול", הרומן הראשון שלו שהוא סאגה משפחתית, הוא פיתח זאת לכלל אמנות. פתקים של הדמויות, הערות לא גמורות, מאכלסות את שולי הדפים כמו ממשיכות את הסיפור המשפחתי שאין לו סוף ואין לו פתרון אלא עצירה רגעית או מוות, כמו החיים עצמם.

   בשל עדינותו ומורכבות ראייתו ובגלל הקושי שלו להשתמש בכלי ההכרחי לסופר באופן חופשי – השפה – עונה הסופר רכס ברומן "שבע נשים" לנורמה הרומנטית המובהקת, כשברקע מצויה האהבה הראשונה, אהבת ילדות לפסנתרנית, ומותו הקרב. כלומר לפנינו דמות שמחברת בין מוסיקה למוות, דמות רומנטית מובהקת (מבחינות רבות דומה בכך יאיר רכס, גיבור "שבע נשים", לגיבור האחרון, הרביעי בשושלת "בית בודנברוק" לתומאס מאן, הפסנתרן, ואני יודע שאני תולה כאן את שיץ באילן גבוה מאוד.)

   המספר של שיץ ב"שבע נשים" וגם ברומנים קודמים שלו מטפל בנקודה שבה נולד אדם כותב, מעין הרפתקה אל תוך מעשה הספרות עצמו, שהיא, לדברי רולאן בארת, סם חיים לספרות החדשה, בעוד שידיעת הספרות את עצמה, היא סם מוות. הנקודה הבתולית שבה מתחיל אדם לכתוב את חוויותיו והקלקול הנוצר כתוצאה מהמגע בין מילים לעצמים – אלה הדברים העיקריים הטורדים את שיץ כמספר. בדומה לאורציון ברתנא בנובלה "אוֹרגנוּז" הרואה את היוולדות הסופר בנקודת השבירה מן העולם (אצלו מסומל השבר באמצעות דמות הזקנה המיסטית המנבאת לפעוט את עתידו.) הרי אצל שיץ מדובר בעבודת הלשון, בריחוק המילה והמושג מהעצמים שבעולם, ובאי היכולת להגיע לידי מיצוי בבחירת המילה הנכונה.

   קיימים אצל שיץ שני אמצעים אמנותיים מובהקים בהם הוא עושה שימוש מוצלח. במיקרו זה ה"דימוי" כאמצעי אמנותי מסורתי. במאקרו זה המבנה הארכיטקטוני המורכב של הרומנים שלו (עליו הצביע כבר בעבר הסופר והמסאי ישראל ברמה ז"ל.) שהם בעלי נרטיביות משוכללת. הנה מספר דוגמאות מתוך "שבע נשים" של דימויים המשרטטים תמונת עולם מרתקת: " "נעים מאוד," אני אומרת וחושבת: מה נעים כל כך? רזה וגבוה, נראה כמו אחד שבכל רגע עלול להתקפל כאולר." (עמ" 18); "הוא מעשן. (הכוונה לדלברג, בעל החנות – ר"י.) ראשו הגדול בוקע מפתח חנותו. הרחוב ריק. מההר גולשת רוח חמה, מתגלגלת לאיטה כפיהוק ארוך של ענק. (עמ" 132); או: "הערב ירד, הכחול ברקיע היה מצע עמום שעליו משובצים הכוכבים כסיכות שעל כרית הקטיפה הקטנה של אימא." (עמ" 134); ועוד: "ההר השחור, הסלעים בהקו על צלעו כעצמות." (עמ" 158).

   במאקרו, כאמור, הנרטיביות של שיץ משוכללת מאוד. בכל הרומנים קיים פירוק למעין מקבץ של שלוש או ארבע נובלת המשתזרות זו בזו. כן כולל שיץ ברומנים ציטוטים מתוך יומנים, מכתבים, מונולוגים, צילומים וכדומה. קיים בהם תמיד מעין תרחיש של רומן נוסף, ככל הנראה הרומן הבא שלו. כזה הוא הפרק הארוך "אדית" בספר "שבע נשים", וכזה הוא הפרק על לילי קאמר ברומן "שושן לבן שושן אדום" החבוי ברומן הגדול. כזה הוא הפרק "עמנואל" המורכב קטעים קצרים ב"העשב והחול", אליו יש לצרף את הפרק "אחי היקר" החותם את הרומן. המסקנה המתבקשת היא ששיץ בונה מבנה ארכיטקטוני שבו מצוי רומן רחב יריעה שגרעינו הוא רומן קצר, אשר כמו מתפשט כלפי חוץ ומתעבה לכלל רומן.

   לבסוף ניתן להוסיף כי שיץ הוא סופר החוצה רומנים. מפעלו הספרותי עשוי רצף של רומנים בעלי קשר ביניהם: כך למשל זוג התאומות שהן דמויות ראשיות ברומן "שבע נשים", מזכיר מאוד את התאומות צֵאנָה-רְאֶינָה המשמשות כדמויות משנה ברומן "שושן לבן שושן אדום". מעבר לזאת תיאור ההוויה בידי שיץ יהיה תמיד מעמיק, מדויק, חד כתער, ואין זה משנה אם מדובר בגיטה האבודה, בסיפור העצוב על "גיטה והוכברג", במושבה תלושת מקום, בקובץ הסיפורים היפה "ההזדמנות האחרונה", או בפֶרֶץ הנבגד בירושלים ברומן "עד עולם אחכה". בכל המקרים הללו הוא מצליח להעביר רצף טקסטואלי רומנטי-פסיכולוגי חזק ואמין. הדמות ממלאת את דפי הספר בעוצמה באמצעות יכולת התיאור שלו. לפנינו סופר מעניין שבדומה לדוד שחר, ליורם קניוק וכמובן ליצחק אוֶרְבּוּך אורפז המופתי, מציג עולם ספרותי אינהרנטי, שהוא אתגר לכל קורא מעמיק.                         

 

55 תגובות

  1. החלטתי לפרסם מדי חודש בבלוג מאמר או רשימה על משורר, סופר או מסאי אהוב עליי. המאמר הראשון הוא על הפרוזה של דוד שיץ, והוא קורא לדיון ביצירתו. אשמח לקבל תגובות ולהידיין.

    • רני, מרתק, ויפה עשית שהעלית את שיץ מתהום נשייה שאינו ראוי לה.
      בזמנו, כתבתי בהרחבה על "אבישג" (1990) ולימים יצא לי גם לשוחח עם דוד על המומנט הפסיכוסקסואלי הכה מיוחד של כתיבתו בכלל וספר זה בפרט.
      אבישג הוא סיפור על "התשוקה ושורשיה האפלים" – דיבור של ארוטיקה שמרב ומעמיק ברשת נפרשת והולכת של יחסי אנוש סבוכים וחסרי פתרון. עבר אמיתי ובדוי, פנטזיות מיניות ובעיקר המתח המיני בין אבישג ועמוס המושג בבנייה "ספרותית" של מתח והזרה.
      שיץ היה חלוץ בדרך החשיבה הזאת, והיעלמו ככותב מצער מאוד. אני גם חושב שדורו לא היה מסוגל לעכל את התובנות שהגיש, ובמובנים רבים הקדים את תרבות הזמן.

      • ואגב, אני רואה שדי פסחת על "אבישג". בעיניי הוא מלא תובנות כרימון.

        • אמיר, נכון. הרשימה שלי לא עוסקת ב"אבישג" וגם לא בקובץ האחרון שהוציא שיץ כשעבר ל"ידיעות אחרונות" בסוף, "כמו נחל". דבריך עליו מדויקים להפליא. לא ידעתי שכתבת עליו בהרחבה ואהבתי את "אבישג", כמובן כי אני אוהב את מכלול יצירתו. עם זאת, אני יותר התחברתי ליצירות אחרות שלו. אבל אתה נותן לי רעיון טוב, אולי אכתוב בעתיד רשימה נוספת וארחיב את היריעה. האם תוכל לשלוח לי את רשימתך על "אבישג"? רני

          • אין לי על המחשב, רני – הרשימה (בשם "חוק התשוקה: לא איתה – לא בלעדיה")יצאה בעידן האיינשטיין במאזנים ס"ד 8 1990. אם חשוב לך אפשפש אחריו.
            לדעתי, אמנם יש לשיץ ספרים מורכבים מ"אבישג" מבחינת המעשה הספרותי, אבל זהו אחד החשובים מבחינת התובנות שביקש להעביר.

  2. חגית גרוסמן

    רן, תודה, נשמע מרתק, אקרא בהקדם.

  3. חגית גרוסמן

    אכן, נראה כסופר יוצא דופן בנועזותו בנוף הספרות העברית.

    • חגית, תודה על התגובה המהירה ותודה על הלינק. שיץ, בעיניי, בתוך הזרם של הריאליזם הפסיכולוגי שעורקו הפנימי הוא ספרות הווידוי – הוא הסופר הכי מרגש. ואיך שהוא כותב על יחסים שבין גבר לאישה, סבוך כל כך, רוטט.

      • חגית גרוסמן

        אני דמזהה כאן מקור השראה עמוק ביותר. חלפו אחת עשר שנים מאז ספרו האחרון. האם הוא עדיין כותב?

        • לצערי, נדמה לי שמפאת מחלתו הוא אינו כותב יותר. זה אובדן אמיתי, כי ספריו שיצאו מסוף שנות השבעים ועד אמצע שנות התשעים ריגשו בעבר הרבה קוראים קשובים. לא במסות של עשרות אלפים תוך מסחור אגרסיבי, אבל גרעין קשה של כמה אלפים שהלך עמו ועם הביוגרפיה הקשה שלו הפרושה באופנים שונים על פני הרומנים שלו בצורה כל כך עדינה. רני

  4. את אבישג קראתי ואני זוכר אותו טוב למרות הזמן הדי רב שעבר.

    • אורה ניזר

      הי רן, לצערי קראתי רק ספר אחד של דוד שיץ " שושון לבן שושן אדום" וזה היה לפני כל כך הרבה שנים, ממש כשהוא יצא טרי, ועם השנים נשאר בזכרון כל מעט שלא מאפשר לי להתדיין עליו, אבל עוררת בי תיאבון לחפש אותו וספרים אחרים אחרים שלו, ולו רק בגלל זה תודה.

      • תודה לך על התגובה. את צודקת, אנחנו זוכרים מעט, אבל אני מבין שהוא הותיר בך רושם. "שושן לבן שושן אדום" הוא רומן נפלא. אגב, בספר "מילים" של יותם ראובני, עוד סופר אהוב עליי, יש סיפור שנקרא "ורד לוונגוט". שם כותב הגיבור, הנדסאי רומני כמדומני שהפך לעובד מעבדה (אורה, את רואה, אני מנסה להיזכר), מכתבים לקורט וונגוט בבקשה שיסביר לו מדוע הוא נהנה כל כך בשעת הקריאה מספריו, אך עם חלוף הזמן הוא אינו זוכר מהם דבר. יותם שם את האצבע במקום הנכון, כמוך. בכל אופן, אם לחזור לשיץ, כדאי מאוד לחזור אליו. רני

    • כן כן. אבישג של שיץ הוא גם רומן טוב אם כי אינו מוזכר ברשימה, מפני שמכל הספרים שכתב, זה פחות אהוב אולי ופחות מורכב מבחינה עלילתית. עם זאת, זה ספר טוב מאוד המעביר את הכבדות הירושלמית הנעה בעצלתיים וגם תפקידו הצדי החשוב של החתול שם בדומה לרומן "העשב והחול" הוא קסום.

  5. יישר כוח מר יגיל, בניגוד לתמונות הנייחות של שיץ קראתי את רוב הטקסט שלך עליו ממש בריצה בין הדברים. אחזור לקריאה יותר רצינית, כפי שראוי לו לטקסט. לא כל אחד היום מסוגל להציג מבט רוחב כזה. יופי של יוזמה!

    • תודה על המחמאה. מה שהפעיל אותי לפני שנים היה הטקסט הסטטי של שיץ. "היא לפתה את צווארו המוצק שלא תיפול ארצה. (פסיבית, ר"י) וכך, נישאת בזרועותיו כתינוקת בסופת הגשם שמעה את הרוצח מלחש באוזניה מבעד להלמות קדחתנית – לא גיטה. אסור לך לגדל יורשים תחתיי. רק שיננו, את ואני ננעץ ציפורניים זה בבשרו של זה, ככלבים שוטים, כזוג ציפורים חדות מקור הנאבקות בשמים – עייפות עד מוות… (הדימויים המדויקים ר"י) חטאת, גיטה, לעצמך, לשנאה הגדולה כלפיי. עמעמת אותה בליטופים, בדברי רוך ועוד מעט נשכח הקרב ששנינו נתונים בו, מפסידים בו, זקוקים לו. לא גיטה, כלתי היפה. אני לא ארשה לך לסגת עוד. אותי את רוצה לרצוח אט אט בשנאתך, לחזות בפרפורי המוות, במכות הזעם חסרות התועלת שלי הניתכות באוויר ולאסוף, לבסוף, את האדמה לעצמך. זו התוכנית שלך. ואני לא אניח לך להימלט ממנה, גיטה. לא גיטה. עדיין אנו בתחילת הדרך…" (מתוך הסיפור הקצר-ארוך "גיטה והוכברג" אשר בקובץ "ההזדמנות האחרונה") אלה שורות מונולוג מאוד חזקות בעיניי על זוגיות. רני.

  6. אני זוכרת את שיץ ובאמת שואלת את עצמי לא אחת איך נשכח ככה סופר מהנפלאים בדורנו אם לא הטוב שבהם, האמיתי, דבריך האירו לי וגרמו לסקרנות מחודשת, מחר אקח ספרים שלו בספריה, תודה!

    • חני, אם תחזרי לספריו, זה כמובן ישמח אותי מאוד. יש לי הרגשה שבתוך טרדות היום הנוראות מהן מורכבים החיים – מחד, והעיסוק שלנו בשנים האחרונות בעצמנו כאנשים כותבים, בטקסטים שלנו – מאידך, אנו שוכחים את הזולת הכותב. איני רוצה להישמע נרגן, אבל ב"הנסיך הקטן" אני יושב עם הרבה יוצרים צעירים בני עשרים פלוס, מוכשרים לכל הדעות, אבל אינם קראנים. קוראים מעט ומשני משפטים מבקשים לייסד תיזה. עסוקים בקידום הקריירה הספרותית שלהם וחוויית הקריאה הבראשיתית, הבתולית, נשכחת. מה חבל.

    • תודה רבה, זה שכרי. מישהו העיר לי שאכתוב כמה פרטים ביוגרפיים על דוד שיץ, אז הנה: נולד בברלין ב-1941, בא לארץ עם עליית הנוער, עבד כשוליה בבית דפוס והשלים את לימודיו בשיעורי ערב. בוגר האוניברסיטה העברית בהיסטוריה ובפילוסופיה. אבל הביוגרפיה האמיתית-הפנימית נמצאת בתוך הפרוזה שלו, הבטנה העלילתית של ילד בודד, גלותי-שקט, המהגר לארץ חדשה, חמה וזרה, ואינו סומך על אף אחד, כמו שכתב נח שטרן "עירום תציגיני מולדת".

  7. יודית שחר

    רני, לא קראתי אותו, אבל בזכותך הסתקרנתי ואחפש בסיפריה, אם אמצא.
    חיפשתי בפרוזה את "מסע דניאל" של יצחק אורפז, וכבר לא מדפיסים אותו יותר.
    אני תוהה אם היה מקסים אותי כפי שהקסים בגיל ההתבגרות.
    בעיקרון קראתי את מה שלא ישראלי, רציתי לברוח מהמציאות הישראלית, לכן אני די חלשה ביוצרים ישראלים וגם בגרות בסיפרות אין לי.
    גם קולנוע ישראלי המעטתי לראות מאותן סיבות אבל בזמן האחרון ראיתי כמה סרטים ישראלים שאהבתי.
    אבל בעיקרון, כשאני קוראת או רואה סרט אני רוצה לברוח מכאן קודם כל, ולפיכך אני מחפשת כל מה שיוציא אותי מכאן.

    • יודית, אני בהחלט מבין את האסקפיזם הזה. יש לי חברים שלא רק שהם מחפשים ספרות מתורגמת, הם גם מתקשים לגור כאן יותר מחודשיים, והם אנשי ספרות אמיתיים ורגישים. מלבד זאת, ספרות העולם פותחת את הראש ומרחיבה את הדעת. לגבי "מסע דניאל", אני מבטיח לך שהוא מקסים כפי שהיה. אורפז אינו סופר-דייטד, נכון לשעתו שנס לחו, ואני יכול לחשוב על כמה סופרים ותיקים די טובים שהם בעיניי בהחלט כאלה. "המסע אל גרגיר החול" בחלק המִצעי של הספר – "רומנסה ופרקי התבוננות" היה ונשאר אחד הדברים המקסימים שקראתי בספרות עברית-ישראלית. אם תרצי, הכינותי מראש, ויש לי כמובן הספר. אגב, הרשימה הבאה שאפרסם תהיה על יצחק אוֶרבוך אורפז. אני כותב עליו מונוגרפיה ואת מילות הפתיחה, הפרולוג, אפרסם כאן כנראה בחודש הבא. שווה באמת לקרוא את "העשב והחול" או את "שושן לבן, שושן אדום" של שיץ. תודה על התגובה הפרטנית ויאללה, בואי ניפגש כבר בנסיך. רני

  8. אסתי ג. חיים

    רני, כמה טוב שהעלית את דוד שיץ מתהומות הנשיה. דוד היה אחד האנשים שפגשתי בדרכי ועודד אותי לכתוב. הוא נתן לי עצה מצויינת: לכתוב כל יום שלושה עמודים. ויהי-מה. הלוואי והייתי עומדת בכך. מלבד זה, צר לי מאוד על-כך שנשכח כך. הוא ראוי להזכר.

    • אסתי, אני שמח שהכרת את שיץ. גם אני פגשתי אותו פעמיים אי שם באמצע שנות התשעים. אגב-אל"ף: העצה שלו אינה רעה בכלל. אגב-בי"ת: ברצף הרשימות שאכתוב כאן, מעבר לרשימה על הרומן האחרון "שלושתם", בלא שום קשר לעניין זה, תמיד רציתי לכתוב משהו על סיפורי הקובץ הראשון שלך "רקדנית שחורה בלהקת יחיד" ובשעתו לא הסתייע. לא הייתה מסגרת. כמה טוב שיש בלוג ויש אינטרנט ואפשר לעשות את זה בחודשים הקרובים מבלי שום מחויבות עיתנואית של דד ליין, וכך ייעשה. להשתמע, רני.

  9. רני, מאמר נהדר ומרתק. ומרגש בעיני שאתה מעלה סופרים מהעבר, זה מפעל חשוב מאוד.
    כשהתחלתי לקרוא היה לי בזיכרון רק את שיץ עצמו שיצא לי לפגשו בשרות הסרטים בירושלים, והוא נראה לי איש מאיים ומפחיד. מצד שני אני הייתי אז בחורונת צעירה ומבוהלת… ותוך כדי קריאת המאמר חשבתי לעצמי שחבל שלא קראתי אותו. אבל בכל זאת משהו בציטוטים נשמע לי מאוד מוכר, זכרון מעורפל.
    אני ממתינה לקרוא על אורפז ומסע דניאל.
    האם תכתוב גם על מגד האב?

    • איה, אני מסכים איתך. פגשתי את שיץ פעמיים בחיי והטיקט שלו לא היה הנחמדות. בפירוש לא. ראיינתי אותו במסגרת ערב של "עמדה" באמצע שנות התשעים. הוא איש יפה המכיר בערך עצמו ובכישרונו. הוא ענה תשובות חביבות עם הומור ציני, מנוסחות היטב, סיפר מעשיות מן העבר באוניברסיטה והותיר מעין מסך בינו ובין המראיין, בינו ובין הקהל שישב באולם. יצאתי מן הערב מאוכזב כי המספר של שיץ, למרות אותה זגוגיות, ברומנים, ממש מניח לך את הלב על שולחן הקצבים באלגנטיות. זה לא קרה בשיחה, אבל הוא נותר סופר-אישי-משפחתי נפלא בעיניי.

  10. היי רני
    מתפעלת מהמסירות שלך, המאמר על דוד מרתק, לא ניראה לי שקראתי אותו, ובזכותך אקרא.
    להתראות טובה

    • טובה, תודה על הטקסט ששלחת לי. אם יורשה לי להמליץ עד הסוף לגבי שיץ, הייתי מתחיל דווקא ב"העשב והחול", הרומן הראשון שלו בשל טריות המספר שם. הוא יצא בכמה מהדורות, האחרונה ב"צד התפר" ב"כתר" של פרופ" יגאל שורץ. כמובן, ניתן להשיג אותו. אפרסם פסקה יפה מתוכו כהערה בקרוב, כאן בפוסט הזה.

  11. אני מוסיף כאן עוד פסקה קצרה מתוך הרומן היפה "העשב והחול" במהדורה הראשונה שלו, סתם כי בא לי, וגם, כמובן כי זו משרתת את הטיעונים במאמר: "מאז אני יושב קבע בפינתי זו, עוקב אחר פניה הנובלים והולכים, שמח על שיופי מפואר זה הולך ודוהה, מסתלק לו, רואה כיצד משא הקללה שירשה מכביד על כתפיה וכיצד הן נלחצות תחתיה, מתכופפות. מחכך אני את כפותיי בחשאי למראה חיוכה הער הנמוג עם השנים, למראה שערותיה הזהובות הנגדשות עשן-מטבחים אפור ומסריחות כמותו. ועדיין אני יושב באותה פינה, כעכביש גדול שעוקציו מלאים רעל, תלוי לו במהופך, רגליו למעלה וראשו למטה, מתבונן בזוועה בתינוקת שנולדה לנו במזל רע, יוהנה, שהגיחה מרחם חתומה בחותם האיסור, מיד ראיתי שהיופי הזר והנתעב כמו נזדכך עוד. ולשיברוני צמחה לידי מפלצת קטנה, יפהפייה, פורחת כשושנה…" זהו, אחרת עוד אקליד את כל הרומן. שיץ אינו סופר נחמד, אינו סופר מתחנף, אבל כל כך כן ואמיתי.

    • זה יפה. תודה. יש בזה משהו נוצרי, ודווקא לא מצד החמלה או הלחי השניה. אלא משהו ברוח הזרה שלא מפה. אתה עושה עבודה חשובה מר יגיל

      • ברקנית, תודה על המחמאה. אכן אצל שיץ יש הרבה מן העולם האירופי-נוצרי שלא נקלט פה; עולם התרבות היקי מערבי אינטלקטואלי; עולם המיוסד על אוניברסיטאות הנושאות את עיניהם אל תרבות יון ואל הלימודים הקלאסיים. אך גם מוטיבים נוצריים פר-אקסלנס יימצאו אצלו – פרי ייסורי היחיד הנושא את צלב הכלל על גבו. כמעט לא טיפלתי בזה כאן במאמרי, כי דיברתי בקווים יותר כלליים אוניברסאליים על מעשה הסיפור וגם כי איני בקיא כל כך ברזי ההרמזים הנוצריים. שוב תודה על התגובה.

  12. יעל ישראל

    כמוני כמוך. לי זה קרה ב-78, כשהייתי נערה בת 18, והתפעלתי מאוד מספרו הראשון.(וכמובן גם מתמונתו על העטיפה…). אני זוכרת שהוא היה ממש משהו מרענן בספרות העברית, ונורא התלהבתי מהספר שלו. אני מודה שברבות השנים קראתי עוד שני ספרים שלו ופחות אהבתי.
    אבל אין ספק שהעשב והחול עשה לי את זה כנערה.

    • "העשה והחול" באמת הופיע בשנת 78" והוא אהוב עליי מאוד. ייתכן שיש צדק בדברייך. במבנה העמוק שלו הרומנים דומים. עם זאת, גם "שבע נשים" וגם "שושן לבן, שושן אדום" הם רומנים טובים מאוד, ואני אוהב גם את "עד עולם אחכה" ואת "אבישג" אם כי פחות. אני חושב שכמו אצל כל סופר, חשוב לא מה הוא כותב ולא איך הוא כותב, אלא מניין הוא כותב, והמקום שממנו כותב שיץ מדבר אליי מאוד. מה עם פגישתנו ההיסטורית אני עדיין מחכה לטלפון: 0522-777289. אייחל עד בוש? רני

  13. רני, תודה על המאמר!
    אתה מציג נקודות מעניינות באשר ליצירתו של שיץ, ואכן נדמה לי (אולי זו רק מין הזיה שלי, אך כבל זאת) שזהו סופר הקשור באופן עמוק אל ההויה האירופית, זו המנוגדת ועל כן האובדת במרחב התרבותי הישראלי העכשוי, הנוטה יותר לרייטינג של ההתבוננות העצמית העקרה (זו הלא מעניינת, האוטו-אירוטית והנרקיסיסטית)שהשטלתה על הספרות העברית בשנים האחרונות. על הסיבות למצב עגום זה אפשר להרחיב את הדיבור עד אין גבול, ונראה שהן ידועות לנו
    ברבגוניותן המכוערת. בשאון הרבע-ספרות והשמינית-אמירות סתמיות על עולם הזוהר של הברים והבילויים המתפרסמים במולדתנו היחפה (חומר שהוצאות הספרים כידוע רבות עליו משום מה) נראה כי קולה של הספרות האמיתית לא נשמע. או כמעט לא נשמע. ונראה כי החברה המייצרת את השאון הזוהר והסתמי הזה חייבת לעבור טלטלה חזקה ביותר כדי להנתק מההתמכרות ל"ספרות תה המנחה".
    לכן אזכור קיומה של הספרות בעלת העומק – למרות וכנגד השאון הריקני והרייטינגי – חשוב כשלעצמו. יום אחד, כשרעש יחסי הצבור של הספרות הקלוקלת ידעך, לא ניוותר בוואקום.

    • ב.ג. – איזו תגובה עם זעם רטורי נפלא. מרשים. אכן דוד שיץ, למרות הצלחתו החלקית בקרב הקוראים בשנות השמונים, הוא סופר אנטי-רייטינגי במהותו, מפני שהוא תמיד חוזר אל פנימיותו של היחיד כנקודת מוצא לחיים ולכתיבה. עניין זה מטריד פחות ופחות את העורכים והמו"לים שלנו והעניינים ידועים ויגעים. שיץ הוא גם לא סופר נחמד של החבר"ה. אין בכלל הפי אנד. המשפחה אצלו מתוארת לרוב כגוש פרוורטי, סבוך, קשה ופוצע. רני

      • ואכן, זה מה שאהובה עליי בין השאר בספרות – זה שאין הפי אנד! יש לחנוק את התרבות האמריקאית שהמציאה את איי הפלאסטיק של ההפי אנד בחיים ובאמנות, היכן שתופעה זו לא מתקיימת כלל.
        וגם עם ההבחנה בעניין המשפחה אני מסכים – בניגוד למאסת הסכרין האמריקאי העוטף את רחובותינו, יש חומר ולהזכיר שוב – בני המשפחה יכולים להיות לא נחמדים בעליל.
        יש להם הזכות (ולרוב הם משתמשים בה ברוחב לב) להיות אנשים קשים ופוצעים.
        מלאי בעיות לא פתורות.
        עצם היותם בני משפחתך אינו פוטר אותם מעמדת הסבל והתסביך האנושית הבסיסית. ואין החמלה יכולה לבוא אם אינך מכיר בזכותם זו. סופר שעוסק בכך – הוא סופר גדול.

        • ב.ג. המסתורי – אמן ואמן. אספר לך בסוד כדי שלא כל אנשי הבלוג יידעו, כי בספרי האחרון העומד לראות אור בחודשים הקרובים, רומן קצר הקרוי "אני ואפסי", על יחסי אב ובת, הציע לי אחד העורכים -איש יקר ומוכשר לכל הדעות אך נוהה אחר האופנות – לכתוב מעין הפי אנד כי הסוף של הרומן עצוב בעיניו; ואילו עורכת אחרת שלא אהבה את כתב היד ניסחה את הכתיבה הטובה בעיניה כך: תעשה סכֶמה, תשחרר את האינפורמציה לאט לאט ותעשה הרבה תפניות בעלילה. אחרת כתב היד אינו שווה. תסכים איתי שזה קצת דוחה, טכני ומתנשא. את הצרות האלה הכניסו באמת אנשים כמו אליל התסריטאים רוברט מקי. אבל אמריקה הביאה לנו גם את מספר הסיפורים הרגיש ג"ון צ"יבר, (הוי עיר של חלומות שבורים) הנפלא ואת הנובליסט הענק הפוסט-מודרני דון דלילו (תת עולם, קוסמופוליס)ואחרים. רני.

          • אין לי יומרות לצאת חוצץ נגד אמריקה כולה ולחצבוע אותה בצבע שחור (למרות שיש פיתוי בריא וזדוני לעשות כן…) משום שגם שם ישנם אנשים מוכשרים ובעלי עומק ולב. אלא שיש לצאת נגד המעטפת של הרדידות המטומטמת, הנתמכת בהתלהבות על ידי הקפיטאל הבולע הכל וההתנאות האימפריאלית האטומה. אצלנו פשוט מתים על זה, כנראה שנשרים אימפריאליים מהווים פטיש מאסיבי עבור הקוראים האבודים שלנו וה"אינטליגנציה" האבודה לא פחות.
            לעניין העורכים – גם לי מתחיל להיות נסיון מר (כדוגמת: "זה מתורגם/כתוב בצורה מליצית מדי, לא מדברים כך היום". אז שהקורא הישראלי יואיל בטובו וילמד את שפתו – העברית! שפה היא לא טבלת תמחור ומבצעים בסופר, הניתנת להחלפות יומיומיות…)
            ככלל, מרבית העורכים בהוצאות הספרים הגדולות משתפים פעולה יפה עם הדרישה הדורסנית לרדידות – המטען התרבותי ורדוד השפה – ויש להתנגד לכך בכל הכוחות! ובינתיים לא תש כוחי….

          • ב.ג. – דברים נכוחים ואף נכונים. אנו שואבים הרבה רע מתרבות הצריכה האמריקנית המסחרית. כל כך צר לי שגם בתחום התרגום זה כך. סבור אני כמוך בדיוק. ילך הקורא וילמד את שפתו ולא יבקש לעצמו תרגומים קלים ונוחים ב"שפה פשוטה" שלא יעבירו שמץ מרוח היצירה. תרגום ממילא זה קריאה עם קביים, אז גם לדרוש שהקביים יהיו שבורים מראש, זה פופוליזם זול ואני מתנגד לכך. לפי דבריך, איש נסתר ויקר, כוחך אכן במותניך. יישר כוח, רני.

          • ב.ג. (בוריס גֶרוּס)

            אהבתי את אלגוריית הקביים! זאת אומרת, מרבית עורכינו הממוסדים ומורידי הרמה גורמים נכות לשונית לקורה העברי, וברוח התקינות הפוליטית – מעודדים אותה, מעצימים אותה, והקורא המסכן יוצא גם נכה ברוחו וגם עילג.
            Benissimo!
            ומעתה אין שום מסתורין – שם המגיב מתנוסס למעלה, בלי בושה, באותיות קידוש לבנה, ואף מנוקד. שכולם ידעו במי לזרוק אבנים

          • אה, בוריס גרוס, חשבתי שזה בן גוריון. נו טוב, בכל אופן לא נזרוק עליך אבנים רק פרחים, מקסימום אורז למען השלום. אני מקווה שניפגש ב"יום רביעי הגדול". אומנם קיץ עכשיו, אבל בלי גלשנים. רני

          • ב.ג. (בוריס גֶרוּס)

            אוי לאותה בושה! ועל שיץ – אף מילה… השיחה התרחקה למחוזות לא נודעים…
            גלשנים?
            רעיון לא רע, למרות הכובד המובן, אפשר לקבלו בצורה אינסטרומנטלית ולפזר בעזרת כלי הגלישה הנכבד גושים עיקשים של ברברים "במילייה התרבותי"

          • בוריס גרוס היקר, חשבתי שדווקא תאהב את הגולשים הצעירים באוגוסט השבים מן הים שזופים וטובי מראה. נדמה לי שלמרדכי גלדמן יש שיר שכזה. אבל אם בשיץ עסקינן. הנה משפט הפתיחה של הרומן המקסים "שושן לבן, שושן אדום": "במקרה פגשתי את לילי ובמקרה רע איבדתיה." יש כאן הרבה במשפט הזה, אבל אין בו שום מקריות. הוא אינו תמים. משהו גורלי צופן סוד עמוק מהדהד בו. במקרה פגשתי בשיץ ב"תיבת האוצרות של לילי" פרק הבנוי פרקונים בכתב העת המיתולוגי "עכשיו" בשנות השמונים המוקדמות בעריכת העורך האגדי גבריאל מוקד, גיליון שהוקדש כולו לפרוזה ובעיקר לפרוזה עברית-ישראלית, ונשביתי בקסמי הסיפורת של שיץ בשל הפרק הזה. רני.

          • ב.ג. (בוריס גֶרוּס)

            אילו גולשים? אילו גלשנים, רני?
            לא הייתי בחוף הים זה שנים, אולי עברתי בסביבה פעם פעמיים, לא יותר. ועכשיו יש שמש לתיירים… 36 מעלות בצל, טיגון עמוק והביתה לאירופה…
            ואנו נשארים לסבול פה…

  14. רן, תודה
    יותר מכל דבר אחר – על ההתייחסות (סוף סוף) לאיש העצוב והנפלא הזה, לסופר שלפני שנתיים עברתי כל חנות ספרים בירושלים בנסיון למצוא עוד פיסה ממה שכתב, שורה, שתיים, עשר – מה שרק אפשר. הרבה אנשים כותבים את עורם המת. לא האיש הזה.

    • נורית, מייד צדתי את תגובתך המרגשת. אף אני אספן כפייתי של כל דבר שדוד שיץ כתב. סופר מאוד אהוב עליי. לא מזמן קניתי את "העשב והחול", שני עותקים ב-36 שקל. אני רואה ספר של האיש הזה בחנות יד שנייה ולא יכול שלא לקנות אותו את "שושן לבן – שושן אדום" יש לי בכריכה קשה וגם רכה ואת "אבישג" במהדורת עם עובד/ספריה לעם וגם במהדורת כתר – הקיצור – שיצי אנוכי עוד משנות השמונים. "עד עולם אחכה" לספר הבא של האיש הזה שכנראה כבר לא יבוא. אפילו את קרוביי ומכריי אני מלעיט בספריו. תודה לך, ריגשת אותי בתגובתך. רן

      • מצחיק מה שאמרת. גם לי יש שני עותקים של העשב והחול, כאילו שבעותק אחד כתוב משהו שלא הופיע בעותק האחר. באיזהו שלב השתגעתי לגמרי והוצאתי את המאסטר שלו מהספריה הלאומית (פרוצדורה לא פשוטה זאת – צריך לג'נגל את תעודת הזהות, את התיק, את הכסף שלא הוצאתי מהתיק כדי לצלם, לחזור לקחת את תעודת הזהות כדי להוציא את התיק כדי להוציא את הכסף.. וכו) וזה היה שווה ולו רק כדי למצוא אוצרות כמו "מהלכים עצבניים בחצר המלכות" על מלך צעיר חולה ששיץ הפך אותו לאסטרטג גותי כלה והולך. נשמע מוכר?
        אגב, לא כתבתי את זה בפעם הקודמת מהתרגשות על שמצאתי משהו ראוי שנכתב עליו – אבל כתבת משהו ראוי. מאד. ולכן שוב, תודה

  15. שמעתי על דוד שיץ רק לאחרונה מפי קרובת משפחה. התחלתי להתעניין וביחד עם המאמר שלך כאן, אני מתכוון לקרוא אחדים מספריו ולעיין במאמרים שנכתבו עליו. אני משוכנע שלא אתאכזב.

  16. חמוטל פרת

    שלום רן,
    חברה שגילתה את דוד שיץ לאחרונה הפנתה את תשומת לבי לבלוג שלך, ומאוד מאוד התרגשתי מהמאמר, מדבריך ומדברי הגולשים האחרים. הייתי בן זוגו של דוד למעלה מ 12 שנים, ולנו בת משותפת בת כמעט 16. דוד אכן חולה מאוד במחלה דמנטית כרונית מזה כמה שנים. מאז מחלתו ננטש ונשכח על ידי כל. זהו סיפור טרגי, במיוחד למי שהביוגרפיה שלו רצופה חוויות נטישה… בביקוריי אני קוראת לו בקול מתוך ספריו, אני לא יודעת מה הוא מבין, אך הוא מקשיב בהתרגשות רבה. שמחתי לגלות שיש מי שזוכר אותו, מעריך ואוהב את עבודתו. אגב, רני (כך הוא קרא לך), אני זוכרת את הערב המשותף שלכם, וידוע לי שהוא מאוד העריך וחיבב אותך. תודה רבה לך על מה שאתה עושה בשבילו. חמוטל

    • גדעון גולדשטיין

      שלום חמוטל זה כשעתיים אני מחפש בגוגל את הסיבה להעלמותו של דוד שיץ. הרצון הזה התעורר אצלי היום כשבעקבות סדר שערכתי בספרייתי מצאתי את ספרו של דוד שיץ "כמו נחל" ונזכרתי עד כמה היו הוא וספריו אהובים עלי. נזכרתי ש"גיליתי" אותו בספריה העירונית כשעוד הייתי נוהג להחליף בה ספרים (היום אני קונה אותם)ולאחר קריאת ספרו הראשון "העשב והחול" לא יכולתי שלא לקרוא את שאר ספריו הנפלאים. ולפתע, לפני שנים רבות נאלם קולו ונעלמו יצירותיו. במהלך החיפוש בגוגל הבנתי שהוא חלה ועקב כך הפסיק לכתוב ומיד עלה ניחוש במוחי לגבי מהותה של המחלה היכולה למנוע מיוצר ענק כמוהו להמשיך וליצור
      מופתים ספרותיים-ניחוש שלמקרא תגובתך התברר כנכון.
      כמי שחווה מחלה דומה אצל אדם הקרוב ללבי, אני מזדהה עם כאבך וכאב כל חובבי הספרות העברית ומקווה שדוד שיץ ויצירתו עוד יזכו למקום המגיע להם בצמרת היצירה הספרותית בארצנו ולי נותר רק לקדם ולו במקצת את המטרה הזו על ידי המלצתי לכל ידיד ומכרי לקרוא את ספריו.
      בברכה
      גידי

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל