סיפור של יום חמישי

 

 

 

(היום יום חמישי בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש: למנצח על הגיתית לאסף. הרנינו לאלוהים עוזנו, הריעו לאלוהי יעקב. שְׂאוּ זמרה ותנו תוף, כינור נעים עם נָבֶל. תִּקעו בַחודש שופר בַּכֵּסֶה ליום חגנו. כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב. עדות ביהוסֵף שָׂמוֹ בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי אשמע… אנכי השם אלוהיך המַעַלְךָ מארץ מצרים, הַרְחֶב פִּיךָ ואמלאהו. תהלים פ"א)

 

 

 

מתן-חיים

 

 

 

אני לא יודע מתי התחלתי לשבת במרפסת על ארגז הצעצועים ולהביט אל קצה הרחוב, מקום שם עומדים העצים המוארים באורות קלושים, כאילו משם תבוא הישועה. זה משהו שזקנים עושים. אני חש נועם פּוֹשֶׂה באיבריי בכל פעם שאני מתיישב שם, בוהה, וחולפת לה חצי שעה. זה קצת מדאיג אותי. בעבודה בעיתון חזרה העורכת שקיבלה אותי לפני שבע שנים לעבודה. "הלכתי, חזרתי, ואתה נשארת במקומך באותו תפקיד ועם אותה משכורת. יפה, אתה מתקדם בחיים," אמרה. בתחילה חשבתי לומר, תראי, אבל יש לי בעצם עולם פנימי עשיר, אני כותב, אני מוציא לאור כתב עת, עורך ספרים של אחרים. אבל נמלכתי. מה אכפת לי. ממילא כמעט הכול מאבד משמעות. אבל בלילה אני ישן ככה ככה.

   לפעמים אני חולם שמתן מדבר. הוא ניגש אליי למיטה, עומד מולי עם השיער הבלונדיני הזה שלו, מקלות כמו של הפסנתרן ריצ'רד קליידרמן ועיניים כחולות כמו שני אגמים, כשמאחוריו דולק האור הצהוב של השירותים, ואומר לי, "אבא, אני צריך פיפי."

   מתן אינו מדבר. הוא נולד שש מאות ושבעים גרם. היום, בן שש, הוא למעלה מעשרים קילו. הוא עבר כמה החייאות בהיותו פג ובאחת מהן נפגע המוח הקטן. הוא גם כְּבַד שמיעה, מרכיב מכשירים ומשקפיים, והתחיל ללכת רק בגיל ארבע. הוא לא יכול ללכת מרחקים גדולים, רק בבית. בחוץ הוא צריך עגלה. כשהיה בסכנת חיים החלטנו לקרוא לו כך – "מתן-חיים". ביומיום אנחנו מתַקשרים בשפת הסימנים, אבל בחלום הזה שאיני יודע בדיוק איך להגדיר אותו, ספק חלום ספק מציאות, כי אני באמת ישן ככה ככה, אנחנו מדברים חופשי.

   דוגמה לדיאלוג חלום 1:

   (אני לוקח אותו לעשות פיפי. הוא עומד, מפשיל מכנסיים, משתין בקשת ומסיים.)

   אבא: "למה אתה לא ישן, מתן?"

   מתן: "אבא, נתנו לי לישון המון בגן בצהריים ואני לא עייף."

   אבא: "אתה צמא?"

   מתן: "לא."

   אבא: "איך היה היום בבריכה," (הוא עושה הידרותרפיה לשיפור מערכת העצב-שריר-עצם.)

   מתן: "מצוין. אני לומד לאט לאט לשחות."

   אבא: "אתה רוצה שנלך למחשב לשמוע קצת מוזיקה ואז תירדם?"

   מתן: "לא."

   אבא: "טוב, תִּראה, אני עייף. אני נורא רוצה לישון. תחזור למיטה ותירדם."

   מתן: "אבל אבא משעמם לי. אני לא יכול לישון. אני לא נרדם."

   ואני ניעור. יובש בפי ואני מתנשף כאילו רצתי עכשיו על החוף מהילטון עד יפו. האור בשירותים שם אותי במקום. אני בדירה שלנו בחובבי ציון. אני קם וניגש לחדר הילדים. אור הקטן ישן, גם התאומה של מתן, אושרת, ישנה. מתן-חיים גם הוא ישן במיטתו, מתהפך קצת מצד לצד. אני ניגש למטבח ומוזג לי כוס מים קרים. שותה אותם לאט לאט, מסדר את הנשימה. אחר כך אני ניגש לסלון, יוצא למרפסת, גורר את חלון הזכוכית ואת התריסים ומתיישב על ארגז הצעצועים.

   שפת הסימנים היא עסק לא פשוט. אני הולך אל המורה נטלי ביחד עם דנה אשתי, ובתום השיעור אני חש שהפנמתי הכול. אבל משיעור לשיעור אני שוכח. מתקדם יפה בחיים. כדי להגיד "תודה" שמים ארבע אצבעות בין הסנטר לפה ומשחררים את היד קדימה. כדי להגיד "בבקשה", מצמידים כף אל כף במין מחוות תפילה מתחננת. אבל מתן-חיים מתעקש שזה הסימן של "עוד". ככה הוא מבקש "עוד" מוזיקה במחשב, "עוד" מוזיקה בטלוויזיה.

   אני יושב לי בשעות הקטנות על ארגז הצעצועים הגדול. מבטי נעוץ בקצה הרחוב ואני מְתַרְגֵּל בשתי ידיי את מה שאני זוכר משפת הסימנים. מדהים אותי כל כך, שלילד שהוא חצי חירש יש שמיעה מוזיקלית כזאת נפלאה ויש לו עניין כה מוחלט בכלים ובתזמור. הוא אוהב את מתי כספי, שלמה גרוניך, אסתר עופרים או שושנה דמארי עם התזמורת הפילהרמונית. הוא אוהב מוזיקה אינסטרומנטלית, סימפוניות. בכל פעם שהוא רוצה לשמוע מוזיקה, הוא מקפל בידו את אוזן שמאל. הוא קצת מגושם בתנועותיו וזה כל כך מתוק ומקסים.

   "לילה" בשפת הסימנים: עושים מין עיגול גדול בידיים ומסיימים אותו בהורדת הזרועות תוך כינוס האצבעות זו אל זו שזה אומר "טוב". לילה טוב. אבל הלילה שלי לא כל כך טוב, אז אני עובר עם עצמי על הצבעים.

   אגודל עובר לאורך הלחי – "לבן"; אצבע עוברת מתחת לשפה התחתונה – "אדום"; אגודל וזרת פשוטים ושלוש האצבעות מקופלות ולנער את כל הקונסטרוקציה הזאת הצִדה – "צהוב"; צורה זו היא תבנית להרבה מילים בלי שום קשר לצהוב: לא תזיז את הקונסטרוקציה הזאת הצִדה ורק תנער אותה – פירושה "כן"; תעגל את הצורה שוב ושוב פירושה – "תמיד"; תעשה אותה בשתי הידיים ותניע אותן מלמעלה למטה פירושה – "עכשיו"; תוציא אותה ביד אחת מן החזה כלפי חוץ פירושה – "לטייל"; תקרב אותה לאוזן פירושה – "שירותים"; תוסיף ניפוח לחי פירושה – "צריך דחוף לשירותים"; לא תנפח ותקרב עוד יותר לאוזן פירושה – "טלפון". טוב, כאן כבר יש היגיון כי זו צורה של שפופרת.

   אחרי שאני עובר על כמה שיותר מילים – תמיד כשאני חוזר למיטה אני נזכר בעוד – אני בוהה עוד כעשרים דקות אל קצה הרחוב כאילו מישהו או משהו צריכים להגיע משם. אבל כל מה שאני יכול לראות באור החולני של פנסי הרחוב, זה את עץ הדקל הענק סמוך לביתנו. כל כך גבוה, יותר מהבית.

   אני מחזיר את הכוס למטבח, שוטף אותה ושם אותה במקומה. גורר כיסא מן הסלון ונכנס לחדר הילדים. הם לא כל כך שלווים בשנתם. לאושרת יש בעיות נשימה ולפעמים היא חורקת מסטרידו. היא לקחה את הבעיות הפיזיות, מתן את הבעיות המנטליות. אורי הקטן עוד לא נפטר מהטיטול בלילה והוא זז קצת באי נוחות, כי רק אחרי שהוא נרדם דנה או אני שמים לו אותו. אני מניח את הכיסא סמוך למיטה של מתן. מסתכל בשעון הזרחני שסמוך למיטה. שתיים ושלושים. אני יושב לידו. יש לי כל הזמן שבעולם. אני ממתין. אני מחכה שמתן יתחיל לדבר.

   דוגמה לדיאלוג חלום 2:

   מתן: "אבא, אני רוצה לשמוע מוזיקה."

   אבא: "מתן, עכשיו שתיים וחצי בלילה. טוב, נו מה תרצה לשמוע?"

   מתן: "שלמה גרוניך."

   (אנחנו הולכים למחשב. אני שם עליו את האוזניות הגדולות והוא כל כך מתוק אִתן. מפעילים את ה"יוטיוב" ובכל פעם שגרוניך מחליף כלי מתן אומר: "אקורדיון", "פסנתר", "חצוצרה", "מפוחית". אחר כך עוברים למתי כספי ובכל פעם שהוא מחליף כלי מתן אומר: "אקורדיון," "פסנתר", "תופים", "גיטרה". אחר כך עוברים לאריאל זילבר ושוב קורה אותו הדבר.)

   (לפתע אני חש עייף מאוד. שמורות עיניי ממש נעצמות. אני קם, מסמן למתן בשפת הסימנים "אני", זה אצבע מופנית אל מפתח הלב; "אוהב", שתי כפות על החזה זו על זו מצולבות; "אותך", אצבע מופנית כלפי מושא האהבה. אחר כך אני מחזיר את הכיסא לסלון. בדרך אני מסתכל בשעון הקיר שהוא גם ארון מפתחות הבית. השעה כמעט ארבע לפנות בוקר.)

   יומיים-שלושה אחרי זה אני ישן כמו תינוק.

 

*

 

"דום נשימה בשינה. זה מה שאתה עושה, חבּיבּי. בגלל זה אתה מתעורר בלי אוויר ומתקשה להירדם," אמר לי הרופא בקופת חולים. אני ישן ככה ככה. "נעשה ניסיון קצר של שלושה חודשים. בנאדם במשקל שלך, מאה שלושים ושבעה קילו, לא יכול לישון טוב. זה מכביד על הלב וזה לא נעצר. רק במוות. הכרתי פעם מישהו בקיבוץ בעמק חפר שהיה כל כך שָׁמֵן שלא היה יכול לישון במיטה שלו ונאלץ לישון בישיבה. אתה שומע אותי, בישיבה על ערסל גינה דקורטיבי מתנדנד במרפסת מול המדשאה. אבל שם זה קיבוץ אז הוא מצא פתרון. בסוף לא עזר, אז עשינו לו ניתוח קיצור קיבה."

   הרופא בקופת חולים הוסיף שאם הערכים הבריאותיים שלי לא היו תקינים, נגיד היה לי סוכר גבוה, אז הוא לא היה מחכה אפילו יום והיה לוקח אותי לעשות טבעת. הוא ממש דיבר אליי בשפת הסימנים, בג'סטות גדולות, כשאמר לי איך יעשו שני חתכים קטנים בצדי הבטן, יכניסו את הטבעת ועם היד הוא עשה מחווה גדולה וציין שזו תעטוף את הקיבה כולה.

   אבל אני יש לי ערכים בריאותיים טובים ואני לא שש לפתוח את עצמי סתם. אמרתי לו ולדנה, שאני אתחיל לעשות ספורט, אלך למכון ההרזיה והרופא רשם לי גם "רדוקטיל", שזה כדור מדכא תיאבון שיכול כמו כל כדור חזק גם לגרום לתופעות לוואי – כאבי ראש, יובש בפה. "במקביל," אמר הרופא, "תתחיל את תהליך הרישום והבדיקות לקבלת הטבעת. במשקל שלך זה עלינו. על הקופה. אנחנו מממנים לך את כל הפרוצדורה. אנחנו רוצים אותך פה, שתחיה, זה גיל מאוד מסוכן הגיל שלך." ממילא כמעט הכול מאבד משמעות מבחינתי, אבל ראיתי מולי את עיניה הירוקות והדאוגות של דנה, והסכמתי.

   בלילה של יום חמישי התעוררתי שוב מזיע כולי. מחר שישי, חשבתי. אחר כך שבת ועוד שבוע מתחיל. נראה שאין מוצא. הכר שלי היה רטוב לגמרי. שלחתי יד אל השולחנון כדי ללגום מכוס המים. פגעתי בה והיא נפלה. המים נשפכו. מזל שהיא מפלסטיק, חשבתי, והתיישבתי במיטה. חם כל כך. זה יתייבש צ'יק צ'ק. ניגשתי להשתין ומשם למסדרון. בקצהו עמד מתן.

   מתן: "בוא אבא, בוא," הוא אומר בקול באופן מאוד ברור, "תקריא לי סיפור."

   על אף שאני עייף מאוד, אני לוקח את הספר של חיה שנהב, "תוכים על העץ", שמתן תמיד מביא כדי שאקריא לו. תמיד אני מניח את הספר על ארגז הצעצועים במרפסת ושנינו יושבים על כיסאות קטנים ואני מספר בקול בליווי שפת הסימנים את הסיפור על החתולה פפריקה (מסמנים שפם מעל השפה עם האצבעות) והכלב נקודות (מרימים שתי ידיים כמו שתי כפות חיה ומוציאים לשון מלחיתה) והתרנגול והתרנגולת (ארבע אצבעות על המצח לסמן כרבולת) והיונים (צבע לבן פלוס ידיים מסמנות תנועת כנפיים) והעורבים (צבע שחור פלוס ידיים מסמנות תנועות כנפיים) וגם את סבא גדי אני מכניס כי יש סבא בסיפור (אגרוף על הסנטר כמו זָקָן) וכמובן את התוכים על העץ (אצבע מעוקלת מוצמדת לאף כמו מקור).

   אבל במקום שאני אספר לו, הוא מתיישב רגל על רגל על ארגז הצעצועים הגדול כמו שהוא עושה תמיד, פותח את הספר ומקריא לי את הסיפור ברהיטוּת. כשהוא מסיים הוא מחייך את החיוך הממזרי שלו. מחכה למחיאות הכפיים ששנינו מוחאים לעצמנו בכל פעם שאנחנו מצליחים לעשות משהו חדש שבעבר התקשינו בו מאוד. מחיאות חזקות שכאלה, יד מכה ביד בכיף, בעוצמה.

   אני ניעור מהרעש. כוס המים מונחת על השולחנון. אני בהווה. אני כאן. החולצה שלי רטובה ממפתח הצווארון ועד לאמצע הגב. "דום נשימה בשינה," מהדהדות באוזניי מילות הרופא, "דום נשימה בשינה. זה מה שאתה עושה." אני קם. ניגש לשירותים. מנסה להשתין, אבל לא הולך. הולך למתקן של "תמי 4" ושותה שתי כוסות מים קרים, ולוקח "נורופן" לכאב ראש ו"רדוקטיל" לדיכוי התיאבון במצוות הרופא. הולך אל הסלון, גורר את חלון הזכוכית הגדול והעבה ומסיט את התריס. אני מתיישב על ארגז הצעצועים ומביט אל קצה הרחוב. אין שם כלום. היו לילות ששמעתי אישה גונחת, או איזה הומלס שיכור צועק בעברית מעורבבת ברוסית. אפילו לילה אחד היה נדמה לי שאני רואה שני צעירים, פְרֶחִים כאלה, מנסים להרים טוסטוס בקצה הרחוב. אבל עכשיו הכול שקט. כמו מוות. כאילו הגעתי לעיירת רפאים במערב הפרוע. אין כאן איש מלבדי. אפילו לא רעש זרימת החשמל של פנסי הרחוב. אני פוחד. יש לי טעם תפל בפה. אני עוד אתמכר לכדורים האלה.

   כדי להתעשת אני חוזר על הפעלים בשפת הסימנים: "הולך" – שתי אצבעות: אצבע ואמה הולכות קדימה כמו שתי רגליים; "רץ" – אצבע ואמה בצורת מספריים בשתי הידיים, זו מול זו, כשהאחת עולה השנייה יורדת וחוזר חלילה במהירות; "לקנות" – אצבע של יד אחת כפופה כמו על הֶדֶק של אקדח, מוחלקת על כף היד האחרת; "למצוא" – אצבע ואגודל נדבקות זו לזו ותוך כדי כך היד נמשכת אחורה כאילו בחרת או תפסת דבר-מה, נגיד מטפחת; "ללמוד" –  אצבעות סגורות צמודות אחת לשנייה ומופנות סמוך לרקה כאילו מחדירות לשם משהו, חומר חשוב; "לתת" – ארבע אצבעות ישרות ואגודל כפוף סמוך אל החזה ומשם יוצאות האצבעות ועושות קשת קדימה במעין מחווה לְאַחֵר; "לחיות" –  אגודל ואצבע בכל יד יוצרים תבנית של אקדח ועולים מן הבטן אל החזה ומשם החוצה אל העולם הגדול, אל הָאַחֵר, בשמחה; "להרביץ" – כפות הידיים חותכות באוויר בתנועות קָרָטֶה.

   כשמתן היה חולה מאוד, אז נפגע לו הצֶרֶבֶּלוּם, הייתי מיואש לגמרי. באנו דנה ואני לפגייה וראינו את הבלון הענק של ה-NO צמוד לאינקובטור, אותו גז חיים שמבשר רעות. כבר אמרו לנו להיפרד ממנו. כבר התחלנו להשלים עם זה ואז מתן אמר לנו עד כאן חברים. פחדנו, רעדנו, היה משקשק ונחמד, אבל עכשיו צריך לחיות את החיים. וכבר למחרת בניגוד לתחזיות הרופאים הוא התייצב והשתפר ומכאן והלאה רק הלך והתחזק.

   אבל באותו יום לא ידעתי מה לעשות. רצתי לבני ברק לדבר עם רב ליטאי מפורסם. אמרו לי שהוא איש אדוק מאוד, אבל גם מאוד רציונלי. הרב הביט בי ואמר שגם הוא היה פג, זִיבָּלֶע, זיבֶּען זה שבע ביידיש, כלומר אחד שנולד בחודש השביעי. מתן-חיים ואושרת נולדו עוד קודם, בחודש השישי. הרב אמר שגם לו יש אח תאום ששרד. "אז לא היו אינקובטורים ולא הייתה טכנולוגיה. שמו את אחי ואותי, כל אחד מאִתנו, בקופסת נעליים מרופדת בצמר גפן והתפללו. דבר אחד אני יכול להגיד לך," הוא אמר, "חבר'ה כאלה כמה שפחות להזיז. אם יציעו לך להעביר אותו או את אחותו מכאן לשם, מפגייה אחת לאחרת, מסיבה כזאת או כזאת, תחשוב טוב, תתייעץ קודם. מתנה כזאת שהשם נותן לנו, צריך לשמור עליה כמו על כלי שביר."

   אחרי שאני יורד מֵרַכֶּבֶת המחשבות הזו, אני קם וניגש למטבח. מוזג לי עוד כוס מים. שותה, שוטף, מחזיר למקום. גורר כיסא מן הסלון ונכנס לחדר הילדים. אוֹרי, תוך כדי שינה, נשכב על אושרת והיא מחרחרת. אני מפריד ביניהם. מתן נרדם רק במיטה שלו, לבד, סולו, כשאימא דנה שוכבת לידו, אחרת הוא יכול להיות ער עשרים וארבע שעות ברציפות עד שיתמוטט. קשים לו שינויי הרגלים. עכשיו הוא ישן בשלווה גמורה.

   כשהוא שוכב ככה לאורך המיטה, אני שם לב כמה הוא גבה בתקופה האחרונה. נהיה לאנגֶר, וגם הרגליים נעשו לפתע שריריות, מסיביות כאלה. אני מקרב את הכיסא סמוך-סמוך למיטה של מתן-חיים. אני יושב לבדי. אני ממתין. אלוהים יודע שיש לי כל הזמן שבעולם. אני מחכה שמתן יתחיל לדבר.