הילד לא זר לי. על ספר השירים של אורי וייס

"אומץ לב". זהו צמד המילים העולה בדעתי למקרא שיריו היפים של אורי וייס בספר הביכורים שלו "הילד הזר" (הוצאת "עמדה חדשה"). אומץ לב על שום מה? על שום שאורי וייס אינו מתחנף לקורא. יש לו אמת והוא שר אותה בכל לבו. הוא מה שהציבור הרחב יכנה שמאלן קיצוני, אבל הוא לא נגד, ממש לא. הוא בעד. הוא רוצה שהדברים ייראו אחרת ובשל כך אינו מהסס כלל להביע מחאה. בזמן שנכתבת שירה אינטרוברטית מאוד, בזמן שאמנים חוששים לומר את דעתם בריש גלי שמא יבולע להם, וייס אינו כזה כלל וכלל. האמת היא שבשיריו הוא מצפצף על המִמסד, יתֵרה מזאת, הוא תוקע לו אצבע ציפורנית בעין על כל התייפייפותו וכוחניותו של זה האחרון.

הילד הזר

לִבִּי מֵפֵר אֶת הַצַּו
חוֹצֶה אֶת הַקַּו
מְבַקֵּר בְּעַזָּה
בָּז לָאַלּוּף.
וְלֹא,
הוּא אֵינוֹ שׁוֹעֶה לַקּוֹלוֹת הַמַּרְעִימִים: "הַיֶּלֶד
הַזֶּה הוּא הַזָּר הוּא הַזֵּד,
אֲנִי הַמּוֹכְרוֹ לְעַבְדוּת אָחִיךָ".
קַיִן,
הַיֶּלֶד הַזָּר הוּא אֲנִי

ומילה נוספת עולה למקרא הספר – "התמדה". התמדה על שום מה? זו ניכרת מליטוש ומשלֵמותם של השירים. כל מילה מצויה במקום. ההתמדה ניכרת אף יותר בשירים האישיים המופיעים ברצף הזה. העברית של אורי וייס אינה שגרתית. זאת לא הלשון החסכנית והדיבורית המאפיינת את השירה בעשורים האחרונים, אותה לשון יומנית המשתרשרת לה לא אחת בשירי הרשתות החברתיות, וזו לא לשון מליצית בהכרח המתבדלת במגדל שֵׁן, אלא זו לשון שקולה וברורה שבוחרת לעצמה את הלקסיקוגרפיה ואת ההרמזים מתוך המחסן הגדול של העברית כשָׂפָה עתיקה מבלי להיות מנותקת ומצליחה להישאר בכאן ובעכשיו. מבחינה הזאת, למרות הביקורת החברתית, וייס הוא משורר אנושי-יהודי מאוד.

רגע אלינורי

הַשְּׁאֵלָה מָה אֲנִי חָשׁ
כְּלַפֵּי אֱלִינוֹר מְזַנֶּבֶת בִּי
זֶה זְמַן, וַאֲנִי רָגִיל לָתֵת
לָהּ תְּשׁוּבוֹת שְׁגוּיוֹת. הַשְּׁאֵלָה
מָה אֱלִינוֹר חָשָׁה כְּלַפַּי נִשְׁאֲלָה
תָּדִיר עַל יָדִי. נִמְעֶנֶת אַחֶרֶת.
כְּבָר אֵין לִי בֶּצַע בְּרֶגֶשׁ אֱלִינוֹרִי
וְגַם אֵינִי שָׂשׂ לְהִפָּטֵר מִמֶּנּוּ.
הָרֶגֶשׁ הַלָּז קָנָה אֶת מְקוֹמוֹ וְהִגִּיעַ
לְיִשּׁוּב עִם שְׁכֵנָיו. גַּם דְּיוֹ אוֹזֵל
בּוֹלֵם אֶת שִׁירִי. אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹּב
וְאַחַר כָּך לִמְחֹק, לִבְרֹר

עֵט שֵׁנִי
עֵץ גָּדוּעַ לְעִפָּרוֹן. סוֹף טֶכְנוֹלוֹגִי
לְבֵרוּר טְיוּטָתִי

דמויות אנטי ממסדיות המבקשות את סוד המוסר והצדק, דמויות של אלטרנטיבה, ממלאות את השירים של אורי וייס. הוא רואה בהן אחים לדרך, מוצא בהן נחמה ומפלט: מישו הנוצרי, דרך המשורר אבות ישורון החריג כל כך על רקע תקופתו, עבור לליבוביץ המתריס, מתגרה ומצליף וְסַיים במקסים גילן, המשורר המהפכן. האחר בחברה, הנונקונפורמיסט, הדעה הלא מקובלת, הפלורליזם הדֵעוֹתִי והדעתני – כל אלה נוגעים בלבו ומפעילים אותו. אבל מקום בלבו גם לאהבת לאה גולדברג וחיים נחמן ביאליק.

למקסים גילן

זְעַק, מַקְסִים.
לֹא עֵת מָוֶת הִיא. חוֹמוֹת
הַכִּבּוּשׁ עוֹדָן עַל צַוָּאר יְלָדִים. הָאָדָם
שֶׁנּוֹלַד בְּשָׁעָה שֶׁעָזַבְתָּ יְדֻכָּא
מִבְּלִי שֶׁתִּמְחֶה אַף לֹא פַּעַם אַחַת.

בסוף הספר תרגום יפה ומקורי משל וייס לשירו הפואמתי האלמותי של ו. ה. אודן "בלוז לפליט". וייס שוב מהדהד מסורת יהודית וקורא לשער הנועל הזה "ואחד תרגום". תריסר שנים עמל המשורר על ספר זה והתוצאה ניכרת. כל שיר במקומו. הסבלנות משתלמת. לפנינו ספר מעורר לפעולה ולרגש. לי, הילד אינו זר.

מ-x אל y

אֲנִי x הוֹלֵך וּמִתְמַעֵט
וַאֲנִי y פּוֹסֵעַ בִּמְקוֹמוֹ
שָׁלוֹם אֲנִי x
אוֹמֵר אֲנִי y,
אַךְ אֲנִי x כְּבַר סָר
אֶל תַּרְדֵּמָתוֹ.
זֶה שֶׁצָּרוּף מִ-x וּמִ-y אֵינוֹ סְכִיזוֹפְרֶן.
הוּא סְתָם הִתְבַּגֵּר,
אַךְ הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי עוֹד לֹא הִסְתַּלֵּק.

פרטים ביוגרפיים:
אורי וייס הוא עמית באקדמיית פלונסקי שבמכון ון ליר, כמו גם מרצה למשפט עסקי באוניברסיטת בר־אילן. את עבודת הדוקטורט על סוגיות במשפט ובתורת המשחקים כתב בהנחיית חתן פרס נובל בכלכלה, ישראל אומן, ופרופ' אהוד גוטל. פרסם מאמרי פובליציסטיקה רבים בעיתונות היומית ושירים במגוון בימות: "עמדה", "עכשיו", "מטעם – שירה", "מאזנים", "אורבניה", "הארץ", "מעריב" ועוד.

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה חדשה/כרמל"