יובל גלעד, על ספר שיריו של מאיר קוזרי: רוחות של מצבי רוח

יובל גלעד

 

"הו, רגע, אתה יפה"

 

מאיר קוזרי: רוחות של מצבי רוח, הוצאת עמדה 2015, 35 עמ'

 

קיים ניגוד בעייתי בין ספר שירה, שהוא חי חרישי מטבעו, לבין הווֹקליות של תביעת משוררים לתשומת לב בכיכר העיר של המדיה, בטח בעידן האגרסיבי של המדיה החברתית. מה גם שלעיתים דווקא העדינים יותר מוחמצים על ידי המערכת הספרותית. אינני טוען שמוחמצים ביאליקים ואצ"גים, כפי שיש משוררים הרוצים לחשוב על עצמם, אלא קולות שאיכותם אינה נופלת מזו של כותבים סבירים זוללי פרסים.

 

ספר שירה אחד כזה שנשכח לו הוא רוחות של מצבי רוח מאת מאיר קוזרי. זהו כנראה ספר ביכורים ואין בו פרטים ביוגרפיים, אבל מדובר במשורר לא צעיר, המנסה, חרף קושי נפשי גדול, להתמודד עם העולם. בשיריו של קוזרי הבחנתי לראשונה בכתב העת 'מִטען' (שהקים מקסים גילן ז"ל, המשיך בעריכתו הסופר יוסי גרנובסקי, וכיום מצוי בהפסקת פעילות, זמנית, כך אני מקווה).

 

כאשר אין למשורר כישרון מתפרץ ויוצא דופן, או קופסת כלים נרחבת של אמצעים ספרותיים, מוטב לו שיכתוב בצניעות, בפשטות, בגובה הרצפה. העברית היא שפה שאוהבת צמצום, רצינות, וישירות. וכך עושה קוזרי בספרו – המכיל רק 35 עמודים (בקושי ניתן לקרוא את שם הספר בשִׁדרית).

 

רזון זה, מרמת השיר היחיד ועד לספר כמכלול, מזכיר עלה נידף ברוח ובו בזמן יוצר אינטימיות. סגנון הכתיבה של קוזרי הזכיר לי את כתיבתו של נועם שדות: שירה ישירה, שהולכת על הגבול הדק בין פשטות לפשטנות. לעיתים השירים גולשים לפשטנות רגשנית, לעיתים הם מצליחים להיות פשוטים כעצי זית.

 

השיר הראשון מציג דובר שמצבו הנפשי התערער עד כדי אשפוז. פתיחה בווידוי הייתה עלולה להקשות על התרחשותה של טרנספורמציה אמנותית, אבל קוזרי בוחר לצייר מעין מפה היסטורית של יפו, כלומר עורך הזרה לפני שהוא מגיע לכאבו הפרטי, שגם הוא נתפס כחלק ממצבו הקיומי של המין האנושי, "הדרך ליפו":

 

"אֲנִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ לְיָפוֹ,/ קֹדֶם הָלְכוּ פֹּה הָעִבְרִים הָרִאשׁוֹנִים,/ וּפְלִשְׁתִּים מֵאַרְצוֹת הַיָּם,/ וַעֲרָבִים הִגִּיעוּ מֵהַמִּדְבָּר,/ וְצַלְבָּנִים דָּהֲרוּ פֹּה לַקֶּבֶר הַקָּדוֹשׁ,/ וְהַבָּרוֹן אוּסְטִינוֹב חִפֵּשׂ פֹּה אַהֲבָה,/ וְהַטֶמְפְּלֶרִים בָּנוּ פֹּה בֶּאֱמוּנָה,/ וְגַם אִמִּי יָרְדָה פֹּה מֵאֳנִיָּה/ בְּתִקְוָה לִרְקֹד 'הוֹרָה' בַּקִּבּוּץ./ וְעַכְשָׁו אֲנִי הוֹלֵךְ פֹּה/ לַתַּחֲנָה/ לִבְרִיאוּת/ הַנֶּפֶשׁ/ כִּי כֻּלָּנוּ מְשֻׁגָּעִים."

 

עוד שיר שמבטא מודעות פוליטית מסכם את המאה ה-20. זוהי כמובן מלאכה בלתי אפשרית לשיר קצרצר, אבל באופן מפתיע הדיבור הישיר מעביר משהו מהטירוף של מאה זו:

 

"בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים/ הַפָּרָנוֹאִיד/ וְהַנַּרְקִיסִיסְט/ שָׁלְטוּ/ עַל הָעַמִּים./ וְהָעַמִּים/ שָׁתְקוּ

מְהֻפְּנָטִים/ וּמְקֻבָּצִים,/ וְהָיוּ שְׂמֵחִים/ לְהִשָּׁאֵר/ בַּצַּד הַבָּטוּחַ/ שֶׁל הַחַיִּים."

 

תיאור פשוט, כמעט במילים של ילד, ועם אותה תמימות של "המלך הוא עירום" מטיח בסוף השיר התרסה לא פשוטה מול הקוראים אשר "שמחים להישאר בצד הבטוח של החיים".

 

כלומר, גם אתה, הקורא, וגם אני, כנראה, לא היינו  עושים הרבה להצלת יהודים, אם היינו גרמנים בתקופת השואה. הצניעות מחייבת תשומת לב לכל רגע, זה שם השיר הבא, "רגע":

 

"כְּשֶׁנּוֹלַדְנוּ,/ לֹא סִפְּרוּ לָנוּ/ שֶׁנָּמוּת./ אִלּוּ יָדַעְנוּ,/ הָיִינוּ חַיִּים/ בִּמְלוֹא/ כֹּחֵנוּ,/ הָיִינוּ נוֹשְׁמִים

כָּל רֶגַע/ בִּמְלוֹא/ רֵאוֹתֵינוּ,/ וְהָיִינוּ אוֹמְרִים,/ הוֹ! רֶגַע,/ אַתָּה יָפֶה."

 

שיר נאה נוסף, "לניטשה", הוא מעין כתב האשמה כלפי הפילוסוף הגאון, אך מרתיע בניהיליזם הגורף שלו:

 

"זֶה נָכוֹן שֶׁאֵין אֱלֹהִים/ אַךְ זֶה לֹא אוֹמֵר,/ שֶׁמֻתָּר/ הַכֹּל./ אִם לֹא נִתְחַשֵּׁב/ אֶחָד בַּשֵּׁנִי,/ נִשָּׂרֵף/ כָּל אֶחָד/ בְּתוֹרוֹ./ וְזֶה/ בְּהֶחְלֵט/ לֹא נָעִים."

 

אולי היה אפשר לוותר על שלוש השורות האחרונות, ובכל זאת, הדיבור הפשוט, הילדי, מסתיר אמירה תיאולוגית כנה.

 

כאמור, יש גם בספרון הדקיק הנ"ל שירים שבהם הצמצום והפשטות נוגעים בפשטנות. למשל בשיר המשתמש באידיום השחוק כבר של ליצן עצוב: "אֲנִי לֵיצָן,/ מְנַסֶּה לְבַדֵּר אֶת כֻּלָּם/ כְּדֵי שֶׁיֹּאהֲבוּ גַּם אוֹתִי./ אַךְ הַחַיִּים אֵינָם תָּמִיד מַצְחִיקִים…". כך גם ב"הִסְתַּכַּלְתִּי בְּעֵינַיִךְ הָאֲפֹרוֹת/ וְלֹא רָאִיתִי שָׁם רַחֲמִים./ רַק תְּחִנָּה אַחַת/ נִשְׁאֲרָה בְּלִבִּי,/ שֶׁלֹּא תַּחְתְּכִי/ אֶת הקוּרִים הַדַּקִּים/ וְהַבִּלְתִּי נִרְאִים…"; נכון, אפשר להזדהות, אבל "תחינה אחת בלִבּי" הוא צירוף משומש מדי, כמו גם: "אֲנִי צָרִיךְ הַרְבֵּה מַפְתְּחוֹת -/ מַפְתֵּחַ לַלֵּב שֶׁלָּךְ,/ מַפְתֵּחַ לַלֵּב שֶׁלִּי,/ וְזֶה לֹא אוֹתוֹ מַפְתֵּחַ…".

 

השירה המינימליסטית, המצמצמת, בעצם חותרת אל הדממה. לכן רק טבעי שהיא תשמש משורר לתיאור של בית קברות:

 

"אֲנִי עוֹמֵד פֹּה לְיַד קֶבֶר אִמִּי,/ שָׁקֵט פֹּה מִסָּבִיב,/ שׁוּרַת עֲצֵי בְּרוֹשִׁים גְּבוֹהִים/ עוֹמֶדֶת בְּמִשְׁמַר כָּבוֹד./ הוֹ, מֵתִים, מֵתִים/ הַיְּקָרִים/ תְּנוּ לִי רֶגַע שֶׁל שַׁלְוָה, /לָנוּחַ מֵהַחַיִּים."

 

שיר פשוט, על גבול הפשטנות אולי, ובכל זאת נוגע. למה? בגלל הצמצום האכזרי והצניעות. כתיבה פשוטה, תוך ויתור כמעט מלא על אמצעים אמנותיים, הנה הימור. זוהי טיסה במטוס קל חד מנועי, שבמידה ויתקלקל – המטוס יתרסק. ולכתוב פשוט, בגובה העשב, איננה מלאכה קלה כלל.

 

 

הרשימה פורסמה לראשונה ב"עתון 77"

בעריכת עמית ישראלי-גלעד ומיכה בסר