רן יגיל סופר ועורך
שירים והערות על הפואטיקה של מירון ח. איזקסון באתר "יקוד"
רַכֶּבֶת
אִשְׁתִּי וִילָדַי מְצוּיִים בְּדֶלֶת הַבַּיִת
וּמִתְפַּזְּרִים בְּשׁוּרוֹת בֶּחָצֵר,
וַאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם:
אִם הֻצְרַכְתִּי לָצֵאת אֵצֵא,
וְהֵם מְשִׁיבִים בְּלִי שֵׁם וּבְלֹא מַלְכוּת:
אִם אַתָּה זָז, כֻּלָּנוּ מִכָּאן,
שֶׁאֵין אֶחָד בָּעוֹלָם הַזָּז לְבַדּוֹ.
בשיר הקצר הזה מיתַמצתת רוב הווייתו השירית של מירון ח. איזקסון. השיר לקוח מתוך הפרויקט "סימנים" של איזקסון עם המלחינות והמעבדות המוזיקליות ורד קלפטר וקרני פוסטל. בפרויקט השתתפו עוד כמה "תותחים" מעולם המוזיקה הישראלי: אפרת בן צור, אביתר בנאי, אלון אולארצ'יק, אריק סיני, יסמין אבן, אלי מגן וכמובן יוני רכטר המדהים, שהלחין את השיר היפה הזה בצורה כל כך מרגשת עד שדמעות עומדות בעיניך למִשמעו. השיר לא הופיע בשום ספר של איזקסון. הוא מתאר במילים חסכניות את חייו של הדובר ואת תפיסת עולמו. מצד אחד המשפחה והרצון להיות שייך לתא, לשבט. מצד שני, הַניעה של האינדיבידואום לבד בעולם, אדם לעצמו. הרכבת היא רכבת אנושית של בני אדם. זהו חלק מתפיסה דתית של אמונה באחד כשהכל בעצם אחד. אין מקריות של חלקיקים שנעים סתם בעולם כאיזה נוירונים או פרוטונים, או קוונטים – אִיךְ וֵייעס. הכל צבת בצבת. אם אחד זז, כולנו מכאן. מירון בוחר להציג את התא המשפחתי האינטימי כרצף של אינדיבידואלים, אבל גם כגוף אורגני. קיים כאן גם המתח בין הפרטים: האב חייב לצאת, הוא עומד על כך, התגובה של המשפחה היא לא נחַכֶּה; זזת – גם אנחנו כבר במָקום אחֵר, הולכים לעיסוקינו. כל רגע הוא שלם יחיד בהוויית האדם ואין הוא מקרי. יש לו בורא והוא שונה. הָא בְּהָא תַּלְיָא. יש כאן בריחה מן המינוחים הרליגיוזיים, מן האלוזיות המובהקות הקיימות בשירה השואבת מן המקורות. אין לא שימוש בשם ולא הזכרת מלכות, ולמרות לשונו היומיומית זהו שיר סוּפּר־דתי, סוּפּר־מאמין.