הכול שפיט, נובלה בהמשכים, קומת קרקע, חניון, 19:00

הכול שפיט

 

 

קומת קרקע, חניון, 19:00

 

אני מתפרנס מן הדעה. קשה כיום להתפרנס ממנה. עליך להמציא עצמך כל יום מחדש.

התחלתי כמבקר ספרים, פרוזה ושירה. כשאני התחלתי לכתוב ביקורות, היה מעמד מרכזי יותר למילה הכתובה. בכל אופן, מאז רחקתי מעולם הספרות, הרפובליקה של המילים החלה להיראות לי, כמו לכל העולם, סוג של תחליף לדבר האמיתי – החיים עצמם. כן, החיים הם עסק רחב מאוד וראוי לביקורת. שפטתי הכול בשל החוש האסתטי שפיתחתי: קולנוע, תיאטרון, מוזיקה. כשנכנסה הטלוויזיה המסחרית הפכתי גם למבקר טלוויזיה. זה היה קל יותר ובעיקר מרתק. פעם ראיתי טלוויזיה עשרים וארבע שעות ברציפות.

הטיעון המרכזי שלי כלפי הטוענים שאני עיתונאי שטחי, פובליציסט ומבקר יחצני, מדלג מנושא לנושא ומקפץ מתחום לתחום – הוא שהדיון הוא על כל הקופה. ואני באמת מאמין בזה. עד הסוף. אני מאמין שצריך להיות ביקורתי ושהחיים שווים ביקורת. איך אמר השופט אהרן ברק – הכול שפיט. אפילו הוא ומערכת המשפט שלו. ומי שמבקר, בא בסוף לידי שיפוט.

מה שכן, אני מאוד גאה שלאורך שנותיי בכתיבת ביקורת לא השתמשתי מעולם במילה "אני". טוב, אולי אני מגזים ותתפסו אותי במילה, אבל תכלס מיעטתי עד לסכום אפס את השימוש המאוס הזה במילה הזו בביקורות, בסיקורות וברשימות שלי, ויש לזה יתרון טכני קר מעבר להיבט האידיאולוגי החשוב לי. זה משווה לטקסט נופך אובייקטיבי, כאילו השיפוט שלי לא תלוי בגורמים אנושיים-חברתיים כאלה ואחרים, זה נותן לו קורטוב של רצינות ותמיד אפשר להזכיר זאת כאנקדוטה בפני סטודנטים לתקשורת או בראיונות לעיתונות. כלומר, אני מבקר אובייקטיבי – אצלי ה"אני" בחוץ.

ובכל זאת, מה זאת דעה אם לא עניין של טעם? ושגיתי לאורך הקריירה שלי לא מעט. עשיתי טעויות. מה שחשוב זה תמיד לקחת אחריות על הטעויות שלך ולהצהיר עליהן בריש גלי, למנף אותן ככלי לשיפוט אובייקטיבי אישי ולקידום הקריירה. יש להודות בטעויותיך קֳבָל עַם וְעֵדָה למען יראו ויירָאו. כמה שאני מחמיר עם עצמי, כך אני מחמיר גם עימכם. אין ברירה. ביקורת תהיה.

גם השתעממתי למוות לא מעט כמבקר. למשל השנים שבהן הייתי מבקר אמנות והלכתי לתערוכות, אלה היו שנות סיוט וחיי גיהינום. לעומת זאת, להיות מבקר מסעדות מאוד אהבתי. האמת היא שאינני אכלן גדול. אימא שלי תמיד אומרת שכילד הייתי אוהב רק אורז לבן וקצפת. לא ביחד. אהבתי להיות מבקר מסעדות לא בגלל האוכל, אלא בגלל הנעימוּת שבטקס. אתה בא למסעדה, הרבה פעמים כבר מזהים אותך, משרתים אותך. זה עושה את האנשים טובים יותר לזולתם, ואתה לא צריך לשבת באיזה ערב ספרותי משמים שלא מעניין איש, או בהצגה משעממת, או הגרוע מכול – לטייל עם כוס משקה ביד ולעבור מציור לציור, בין כל הפלצנים שחושבים שהם מבינים באמנות.

"…הלו, אימא, כן, אני בסדר גמור, אבל אני חייב עכשיו לקצר, פשוט חייב. אני נכנס כאן לחניון ויש לי פגישה חשובה."

"כמה חשובה יכולה להיות הפגישה שלך שלא באת לארוחת יום ג' אצל אימא. כל שבוע אתה בא."

"אוי אימא, באמת, אין לי כוח לזה. כבר קרה הרבה פעמים שלא הגעתי."

"יכול להיות. כנראה הדחקתי את העובדה הזאת. בשבילי אתה עוד הבן יוחיד שבא כל שבוע לאימא. דורון, אני חיכיתי וחיכיתי,"

"כן אימא, ובכיתי ובכיתי."

"מה כל כך חשוב בפגישה הזאת?"

"תאמיני לי, אני בעצמי לא יודע. אבל מה שאני כן יודע זה שלפני עשר שנים, לא הייתי בחיים מסכים לפגישה כזאת. נעשיתי קצת רך עם השנים."

"קשה לי להאמין שדורון בת אומר דבר כזה. תאמין לי, הייתי מקליטה אותך. אחרי הכול, בוא נגיד את האמת, אתה עקשֶׁן גדול כמוני. אתה הרי הבן של אימא שלך. זה לא אני אומרת, זה כולם אומרים."

אני תקוע בכניסה לחניון תת-קרקעי בתוך המיצובישי גאלאנט שלי ואימא חופרת לי באוזן. זה לא שהמכונית תקועה, זה המחסום הלבן שמולי. הוא זה שאכּבּר תקוע. הוא לא עולה. לחצתי על הכפתור ויצאה הפתקית מהמכונה, אבל הזרוע הצירית הארוכה והלבנה הזאת מסרבת לזוז. לא עולה! לעזאזל עם זה, מה יהיה? אם יש דבר שאני באמת שונא זה לאחר. אם אתה מאחר לי, סימן שאתה לא מכבד אותי. אני משתדל לא לאחר לשום מקום. את זה למדתי על בשרי.

כנער הייתי מאחר לכל מקום חצי שעה, שעה, בכיף, עד שאיבדתי חברוּת יקרה ככה, ממש חברה, ומאוד הצטערתי על זה. היא לא רצתה יותר לדבר איתי בגלל האיחורים. חזרנו להיות בקשר רק אחרי הצבא ושנים אחר כך הקשר בכלל נותק. אבל מה שנשאר לי מהקשר עם אותה חברה זה טראומת האיחורים. אימא שלי אומרת שאני לומד רק בדרך הקשה. על הבשר שלי "לְמיישֶׂע," היא אומרת, "לְמיישֶׂע!" והיא צודקת. למרות שאני איש של הכללות, מסקנות, תיאוריות, כל זה לא עוזר לי כשאני בא ללמוד משהו. אני צריך להרגיש אותו בַּמּוּחָשׁ, על בשרי. לחוות אותו.

אני צופר בכוח.

"אחרי שש וחצי אתה לא יכול להיכנס מכאן." צועק אליי השומר מתוך הבודקה ואני יכול לשמוע את שביעות הרצון שבקולו, ואולי גם את העובדה שאני לא המכונית הראשונה שהוא מונע ממנה לעבור. כן, כל ממזר מלך.

"לפני שבוע נכנסתי מפה בדיוק בשמונה בערב והכול היה בסדר. מה קרה?" אני צועק אליו, ואל אימא שעוד בדיבורית אני זורק, "מצטער, אני ממש ממש חייב לנתק."

"צריך לעשות סיבוב," השומר הצעיר מוציא את היד מחלון הבודקה ומתווה חצי עיגול בזרועו, "ולהיכנס דרך שער שש. אתה בטח יודע מה זה שער שש אם היית כאן בשבוע שעבר."

"כן, אני יודע מה זה שער שש," אני צועק לו חסר סבלנות, ולעצמי ממלמל, "רק בשבוע שעבר הייתי כאן? אלף פעמים כבר ביקרתי בקניון המסריח הזה. אני מכיר אותו כמו כף היד שלי. חתיכת גוש בטון פרובינציאלי." מכניס להילוך אחורי, שם את הזרוע על המשענת שלידי, מסתכל אחורה, לוחץ על הגז ונוסע רוורס.

"בוא'נה," נשמע קול מן הצד, "אתה נראה לי מוכר. החלטת לעשות פה חארקות בחניון?" אני מזהה את הפנים הקרֵבות לחלון. יש לי זיכרון לטווח קצר מעולה. אני זוכר אנשים לזמן מה, למֵד עליהם הכול. אחר כך שהם נעלמים מחיי מכל מיני סיבות ובכל מיני נסיבות, אני עושה עליהם ועל האינפורמציה הכרוכה בהם דיליט. אבל את הטיפוס הזה אני זוכר היטב. זה השומר המבוגר יותר שישב כאן בשבוע שעבר, כן, לפני שבוע בדיוק, בַּמקום שהפוץ הקטן שלא נותן לי להיכנס בגלל ספר החוקים האידיוטי שלו, יושב עכשיו. "אתה לא שחקן או משהו כזה?" מתכופף אליי השומר המבוגר, וראשו הגדול מופיע בחלון השמאלי של המכונית שלי. הוא די מכוער, גוצי שכזה.

"ממש לא," אני נוחר בבוז. "אני שוקל להיעלב."

"אבל אתה נראה לי מפורסם."

"מפוסטם, אתה מתכוון. אני באמת לא יודע מאיפה אתה מכיר אותי. אני אכנס בשער שש וזהו."

"לא למה, נעשה לך כבוד. נכניס אותך לפנים משורת הדין. לא לפי החוקים." אומר הראש המבוגר בעל שיער המקלות המכסיף בחלון, ומחייך אליי בנימוס מעושה. בא לי להקיא. אני שונא צביעות ודברי חלקות. "רק בתנאי שתהיה נחמד אלינו ותגיד לנו איך קוראים לך." הוא מוסיף.

"דורון. קוראים לי דורון בת ואני מבקר." אני אומר בקול רם אל עבר החלון הפתוח, מתקן את משקפיי שגלשו על אפי ומציץ בשעון.

"אצל מי אתה בא לבקר?" שואל הצעיר בבודקה. הוא כנראה בהמה, אהבל מוחלט. אוויל משריש.

"אני לא מבקר אצל, אני מבקר את… את התרבות, את החברה." אני צועק לעברו בעצבנות.

"אה, אתה משהו. רגע, אני נזכר," אומר המבוגר יותר שעומד ליד דלת המכונית שלי מהורהר, "אתה היית לאחרונה בכל מיני תוכניות טלוויזיה, טוק-שואו וזה. לא?"

"כן." אני אומר ונועץ את מבטי הרגוז בהגה. נעשה לי חם ויש לי הרגשה שתכף אצטרך לנגב את משקפיי בקצה החולצה. "כן, זה אני."

"אלברט, נשמה, תן לו להיכנס." אומר המבוגר יותר שעוד עומד ליד החלון שלי. "נעים מאוד, אני צבי. אני מנהל החניון כאן." הוא שולח יד קצרה מן החלון אל תוך חלל האוטו ולוחץ את ידי. הזרוע שלו לבנה וכף היד לחה מאוד. זה מעורר בי גועל. "בבקשה," הוא אומר, "תיכנס, תיכנס."

 

אני מתחיל לרדת בַּכְּבָשִׁים המפותלים. בשעה כזאת, אין מקום חניה. מפלצת בטון מחוספסת שבתוכה נחות קופסאות פח בצפיפות נוראה. הכול תפוס. אני יורד עוד קומה ועוד קומה, כשאני מפזם לעצמי בעצבנות את "ליל חניה" של נתן אלתרמן. לא מת על מקומות סגורים, ועוד תת-קרקעיים. זה די מלחיץ אותי המקומות האלה. אפורים או לעתים צבועים בצבעים צעקניים: אדום, ירוק, צהוב; קירות בטון גדולים ומחוספסים, מספרים ענקיים על הקירות, חִצים עבים, מכונות שתייה שנוהמות עליך מהפתחים המובילים למעליות. לא מת על חניונים. זה תמיד מרגיש לי כמו איזו קבוצת כורים שהמכרה התמוטט עליה. התקרה כל כך נמוכה שזה מלחיץ. לא בשביל בני אדם. רק אוטו יכול לגור כאן. רצוי פרייבט, מסחרי כבר יהיה בבעיה. וואלה, אני אומר לעצמי ומחייך אל עצמי, אפילו את החניון כבר התחלתי לבקר. אולי באמת נעשה ביקורת חניונים, טור בעיתון ובאינטרנט על חניונים, זה יכול ללכת טוב. אולי במקומון תל אביב או בירושלים. רצוי לעשות סינדיקציה עם כל העיתונים, כי אנשים עוברים מעיר לעיר, ובערים הגדולות, בעיקר בתל אביב, גם יוצאים לבלות. יהיה לזה רייטינג, אף כי היום הרייטינג מעניין לי ת'תחת, אפילו ממנו נואשתי. כל מה שאני באמת רוצה זה להעביר עוד שבוע קל יחסית בעיתון או בכלי התקשורת האחרים – אינטרנט, טלוויזיה, רדיו – בתפקיד אֶקְרִיבֶן. כך כינה אותי פעם איזה פרופסור נודע לספרות, ומאז אימצתי את ההגדרה הזאת. מילה יפה "אֶקְרִיבֶן", צרפתית, מצטלצלת יפה. אני יורד בַּכְּבָשִׁים.

קיבינימאט! כמה קומות בנו כאן את הקקה הזה מתחת לאדמה? אני בקומה מינוס חמש וזה לא נגמר. קומה מינוס שש. הטלפון מצלצל. איך יש כאן קליטה לעזאזל? זה שוב המִספר של אימא, רק היא יכולה להשיג אותי שש קומות בתוך האדמה. "כן, אימא,"

"לא חזרתָּ אליי,"

"לא אמרתי שאני אחזור ובטח לא כל כך מהר."

"מי זה זה שאתה הולך לפגוש אותו שהוא יותר חשוב לך מהאימא שלך?"

"העורך הראשי של העיתון שלנו שכתב סיפור קצר, הפך אותו לתסריט שבוים לסרט שקטלתי בְּביקורת שלי ובצדק. יצירה מיותרת לגמרי. אני מניח שהוא עומד לכעוס עליי. אולי אפילו יותר מִמֵּךְ. זאת תמצית הפגישה."

"דורון, שְׁמע ממני, תיזהר. מה שלא יהיה, יש לי הרגשה לא טובה בקשר לסיפור הזה ואתה יודע שלאימא שלך יש שְׁמֶעק, כלומר אף מריח צרות צרורות למרחוק. מה שאתה עושה כאן זאת טעות."

"אימא, שמעק דרעק…" לפתע אני בולם בפתאומיות. עוצר בחריקה. מישהו כמעט נכנס בי. רכב אימְתני ניצב מולי. זה משהו ישן שנראה כמו טנדר, סגור ומסוגר, ממש משורין קטן. בְּמה אנשים נוסעים כיום. טירוף! כל מיני המצאות יש כאן במדינת הַדֶּמִיקוּלוּ הזאת. כל אחד ממציא רכב ועורם עליו תוספות. אני לא יכול אפילו לזהות של איזו חברה האוטו הזה. מה זה? מין ואן לבן כזה? באמת קשה להבחין בפירמה בגלל כל התוספות וההלחמות, למרות ששימשתי כמבקר מכוניות בעיתון יומי – הגדרת תפקיד שאני המצאתי. לפניי לא היה אחד כזה – וכן כמבקר רכב במגזין השבועי "מנוע", שהיה בעבר בבעלותו של העיתון היומי שבו אני עובד. היה לי שם, במגזין ההוא, טור בשם "מעלה ת'טורים", אבל זה היה מזמן.

רק עכשיו אני שם לב כי סביב הפנסים שלו יש לו מגיני ברזל מרושתים כמו שיש בצה"ל, צבא הכיבוש הציוני בשטחים, על ג'יפים. בקדמת הרכב, בגובה נמוך, ממש על הפָּגוש העבה – אני שונא את המילה טמבּון, אני תמיד מדמיין טמפון משומש כשאני אומר אותה – עוד שני פנסים קטנים, ובשני הצדדים שני פנסים נוספים. סך הכול שישה פנסים. וואלה! הבנאדם קנה במת תיאטרון עם תאורה ולא מכונית. מה זה פה צוותא? תכף הוא ייצא מהרכב ויבקש ממני לעשות לו סטנד-אפ או איזו מונודרמה. עכשיו הוא גם מסנוור אותי. אני מוציא חצי חלק עליון מהחלון, המשקפיים כמעט נשמטים מאפי, וצועק לעברו: "הֵי, חבר, מה הסיפור שלך? הלו, תזוז קצת ותן לעבור."

הוא מכבה בבת-אחת את כל הפנסים. מפלצת לבנה מביטה בי בחושך. אני צופר לו, מכה במרכז ההגה בכוח, באלימות. לרגע משתרר שקט, ואז הוא צופר חזרה ברעש נורא, מעין צפירת חצוצרה ענקית ומהדהדת, וכל אורות הטנדר המסחרי הלבן נדלקים בבת-אחת. הלב שלי כמעט יוצא מן המקום. אגלי זיעה צצים על מצחי. עכשיו אני שם לב שבקצה גגו של הרכב קבוע פנס שביעי, מעין פרוז'קטור גדול המופנה ישר אליי. לעזאזל, איני יכול לראות דבר. מי זה המשוגע הזה? מזל שיש לי עצבים חזקים. אני עוסק הרבה בספורט, הולך, מבלה בחדר כושר, משחק כדוריד עם חבר'ה צעירים; אבל הכול במידה, כי יש לי בעיה מסוימת בלב ואני נבדק כל שלושה חודשים במאמץ. הִנֵּה עכשיו כמעט היה לי אירוע לבבי מהאיגנורנט הזה. עוד ערס מזדקן שלא יודע איפה להוציא את התסכול שלו כי אין לו מקום חניה פנוי. מה אני אשם! הוא ודאי מאלה שיש להם זין קטן ורוטוויילר גדול. עם זאת צריך להיזהר היום כי במדינה הלבנטינית, הפרובינציאלית והחמה הזאת, בן אדם יכול להרוג אותך רק על מקום חניה, כמו שקרה לפני כמה שנים ביפו.

לפתע הוא חותך אותי בפראות מימין וטס במהירות במעלה הכֶּבֶשׁ.

"הלו, אימא? נו, בגללך כמעט עשיתי תאונה ונכנסתי במישהו פה בחניון. את שומעת? אימא? אימא?"

אני מוצא מקום חניה פנוי בקומה מינוס שש וחונה צפוף מאוד, בין פונטיאק כחולה לסובארו שחורה. אני שוב נזכר בשיר "ליל חניה" של נתן אלתרמן: "ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע. ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים. ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח, בבניינה של ממלכה, ליל נדודים, ניצב פרוש על היחיד והגדודים." אח, איזה שיר. זה משורר. פעם, לפני שנים, כשעוד האמנתי באהבה, פִּרשנתי לבחורה שיצאה איתי, מאז היו עשרות, את השיר הזה וזה הרשים אותה מאוד. היא אהבה את השיר והייתה מורה לספרות, והיא כל כך התרגשה כי שנים היא שמעה אותו בלי לחלוק עם מישהו אינטרפרטציה למילים הסמליות הללו. ופתאום צצתי אני. ועוד אני נזכר, איך פעם בא גדי יגיל, הבדרן, לבסיס שלנו בדרום כשהייתי במילואים, וכולנו היינו מה זה שבו"זים, והוא הצחיק אותנו עד דמעות כששר את השיר, הכל כך רציני והמלא משמעות הזה, במין פרודיה כזאת: אין חניה ואין כניסה מטשרניחובסקי, אין חניה ואין כניסה מדיזנגוף… בקיצור – עשה מזה הִמנון החניונים. שיטח את השיר בשְׁליק כמו פיתה. אח, הכוננות האקספרסיבית והאינטנסיבית לקרב המתרגש בשיר "ליל חניה" לאלתרמן, באמת, כבר לא כותבים שירים כאלה. זאת לא פוזה של נוסטלגיה. השירה כיום תקועה בתוך איזה מין יומן רגשי-אישי, אפור וחסר ברק. אמורפי. היומניוּת הרגה אותה.

על פניי חולף באיטיות אוטו אמריקני ישן וירוק, דוג' דארט מתחילת שנות השבעים, אולי סוף שנות השישים. כיום כבר לא עושים כאלה. תנין חייכני וגדול מפח. שמונה צילינדרים. לפי לוחית הזיהוי באחורי המכונית, זה רכב אספנות. ערס דרום תל אביבי שחושב שיש לו סטייל אישי וטעם טוב, נוהג בו. הוא כנראה מתוסכל הבנאדם כי הוא לא מוצא מקום חניה פנוי. מחפש ומחפש מקום חניה. נוסע לאט. הוא מביט בי במבט מזרה אימה. הקרב על הטריטוריה החל ונגמר מהר. הוא הובס. אני כבר כאן לפניו. מתי יזכה גם הוא בשטח מִרעה דָּשֵׁן? אבל נראה שהוא כבר ויתר. אני רואה אותו עולה בַּכֶּבֶשׁ ונעלם מעיניי.

אישה נאה חוצה את קומת החניון. באמת מעניין איפה הרכב שלה. היא נכנסת או יוצאת? אחת כזאת יש עליה קופצים בין שהיא נכנסת בין שהיא יוצאת. עד לפני שנה היו לי המון חברות. בממוצע, כל שנה, הייתי יוצא עם בחורה אחרת, פחות או יותר בגילי. אבל שנה שאני כבר מתנזר. אין לי חשק. אני עייף. לא רוצה להשקיע, להתייפות עבור מישהי אחרת. מלבד זאת, שנים שאיני מאמין באהבה. אין אהבה בעולם, יש מין, ומעל המין משהו שהוא הרבה יותר גרוע ומלוכלך מהאקט המיני, משהו שלידו כל אקט מיני בהמי הוא טהור שבטהורים – אינטרסים. אנשים מלאים בתככים ואינטרסים.

פעם, לפני שנים אחדות, הייתי מבקר של בתי זונות: נערות ליווי, מכונים. מבחינתי, גם זאת שאלה אסתטית ששווה בדיקה. כאמור – הכול שפיט. צריך לבחון, להמליץ או לפסול. תכלס, לא הרבה יגידו את זה כי זה לא סקסי וזה לא נכון להתבטא כך, אבל אלה החיים. אני ייסדתי את הטור על בתי הזונות בישראל, קראתי לו "אַתְּ פְּתַח לוֹ". כמו בהגדה של פסח, אבל "אַתְּ" במשמעות נקבה ולא במשמעות המקור שזה "אַתָּה" בארמית. כולם קראו את זה. כל הגברים, אני מתכוון, אבל אולי גם נשים. זוכרים לי את הטור הביקורתי הזה עד היום. מי לא רדף אותי, המשטרה, חברי כנסת צַדקנים, בעלי המכונים שפסלתי איימו על חיי ועשו שרירים, ובעיקר כל מיני ערסים ונותני חסויות לזונות שביקשו את נפשי כי נתתי על הבנות שלהם ביקורת. מה לא אמרו לי: "שישנו לי את הפרצוף" ו"ישנו לי את הצורה", אם אני לא אתחיל לכתוב עליהם טוב. משראו שזה לא עזר – אני כאמור עקשֶׁן גדול – תבעו ממני בכוח שלא אתייחס לעסקים שלהם ושאני עושה להם נזק והם בכיף יעשו גם לי. לא פחדתי. יש בי היסוד העיתונאי הבריא שהולך על הסקופ, הסקנדל והגימיק עד הסוף, אבל רק אם אני מריח משהו חזק.

מה שהוריד את הטור בסופו של דבר זה אימא שלי. אבא שלי כבר לא היה בין החיים, אבל אימא שלי הזהירה אותי שהיא לא תוכל להמשיך לשאת זאת לאורך זמן והיא תמות משִׁברון לב אם אמשיך ככה. הפסקתי כעבור שבועיים לכתוב את הטור. מהעיתון באו אליי כעבור שלוש שנים וביקשו לחדש אותו בתנאים עדינים יותר, אולי באמצעות כתיבת טבלה קבועה בְּבּוקסה עם פרטים, שכל מה שנותר לי למלא זה נתונים. אבל סירבתי. באמת בגלל אימא. היא כבר לא ישנה לילות בגלל הטור הזה והיא, כפי שנאמר לי תמיד בילדותי, תנוח כבר בקבר, ואני חסתי על כבודה. לא חזרתי לכתוב את הטור על אף ההפצרות של העורך והקולגות. זה מובן שהם רצו שזה ימשיך. מה זאת אומרת, לא מדובר פה באיזה כתבלב או בלוגר זניח זב חוטם, אלא במבקר מרכזי, פרובוקטור לא קטן, שממציא עצמו כל פעם מחדש. אבל בסוף נמאס ממין, באהבה כאמור איני מאמין, אז כל שנותר הוא להתנזר ולהתנכר. בני אדם – תשעים וחמישה אחוז הם חיות רעות.

אני אוסף את תיק המעטפה הישן שלי, חלק מהגימיק של המבקר הנצחי, אני תמיד מצטלם איתו ביד. החברים שלי אומרים לי שאני נראה כמו פקיד זקן איתו, או מתווך דירות מנומס מן הדור הישן, אבל יש בדרך שבה אני אוחז בו ובעובדה הקבועה שהוא תמיד שם כחפץ-ידיד, משהו מאיים הקובע, אתם תחת מבחן חברים, כולכם, בני אדם, אנשי תרבות לגווניה ולסוגיה, אנשי חברה על כל המשתמע מכך, דיפלומטים, פוליטיקאים, אנשים – אתם תחת שבט הביקורת החבוי בתוך תיק המעטפה הזה.

אני חוצה אלכסונית את קומת החניון. התיק תחת בית השחי. אני נזכר בדרך ששכחתי לנעול את האוטו. בזמן האחרון זה קורה לי לא מעט. אני שוכח דברים. פעם כשהייתי כותב ביקורת, הייתי מאוד מודע מתי אני משתמש בתבניות שכבר השתמשתי בהן קודם, כלומר אני ממחזר חומרים באשר למבוקרים, עושה כאן פרפראזה. הייתי זוכר בדיוק מה כתבתי ומתי. אבל כיום, כתבתי משהו על תופעה ועל מישהו ופתאום פלוני ניגש אליי ואומר, כבר כתבת על כך לפני זמן שם ושם, ואני בשוֹק. זה נכון, ובכלל שכחתי מזה. לא קישרתי. לא זכרתי.

אני מרים את הזרוע הארוכה ובידי השלט של האוטו, ואז לפתע מגיח – איני יודע מניין לעזאזל הוא צץ? – רכב ענק, רגע, זה אותו טנדר לבן שלפני דקות אחדות חסם לי את הדרך, הטנדר שוב צופר כמו משוגע, ממש משפשף אותי, נוגע לי בקצה של המכנסיים והחולצה, מפיל אותי ארצה, חולף על פניי ונעלם במעבה החניון.

מישהו אוחז אותי בכתפי, אני קופץ בבהלה. "מה אתה נבהל? זה רק אני, תירגע. הפאניקה שלך הבהילה אותי." אומר ארנון רוזנצווייג, העורך הראשי של העיתון שכתב סיפור קצר על סחר בנשים שנקרא "סרסור". הסיפור החיווריין הפך לסרט קלוש שקטלתי בביקורת שלי בצדק. יצירה מיותרת לגמרי. עכשיו הוא ודאי הולך לפטר אותי. לא אכפת לי, אני רגיל למתח הזה, הרי קבעתי איתו פגישה בבית הקפה. באתי מוכן לצרות הללו. הוא מתאפק, רואים עליו, ואינו מוכיח אותי בלב החניון. הוא מחכה. הוא דוחה סיפוקים, שולט בעניינים. כנראה תמיד היה כזה. רשע. סטלין קטן. זה מוצא חן בעיניי. הפגישה בינינו כבר הייתה אמורה להתחיל, כלומר אני באיחור. אני שונא נורא לאחר. אני מציץ בשעון. הוא שם לב לזה. "אתה רואה," הוא אומר בלבביות מעושה, "גם אני לא מצאתי חניה. בוא, נעלה לשתות קפה ולאכול איזו עוגה טובה ובאותה הזדמנות אני גם אצלוב אותך. בעצם, אולי אמסמר את לשונך אל חִכְּךָ כמו בימי האינקוויזיציה ואעלה אותך על המוקד."

"ג'ורדנו ברונו," אני אומר לו בלי למצמץ, "אתה רומז אליו. אני רק רוצה להזכיר לך שהאיש עלה על המוקד, אבל צדק."

"אני רק מתלוצץ, מה איתך." הוא חובב היסטוריה, העורך הראשי שלנו. בחג במקום תלושים או חבילה המכילה: שעון, שוקולד, יין ואניצי קש לרוב, הוא קנה לכל עובדי העיתון את הספר המקיף על פרשת דרייפוס. ספר טוב, אבל אני רוצה לראות את מזי מהמודעות או אילנית במלעיל מהמקומונים שוקעות במאות העמודים על גורלו האומלל של הקצין דרייפוס שסבל מאנטישמיות, שהשפיע על הרצל, שחזה את המדינה, שמזל את אילנית מנסות לנהל. רק המחשבה על האבסורד הזה, שהן קוראות את הספר המקיף על פרשת דרייפוס לפני השינה, מעוררת בי צחוק. ולא, באמת לא אכפת לי שיגידו לי אתה סנוב ומזלזל, כי אני יודע, בדוק, עם קבלות, ששמונים עד תשעים אחוז מבני האנוש – גברים ונשים כאחד – זה בהמות עם תבן במוח. איך אמר אצ"ג, הדור אינו ראוי שאפרסם שירים, ואני אומר: האנושות אינה ראויה שנכתוב משהו. למה להתאמץ? באמת כל מה שאני רוצה זה להעביר עוד שבוע קל יחסית בעיתון או בכל כלי תקשורת אחר ולהחזיק מעמד. צריך לשרוד. בכל אופן, למדנו כולנו עובדי העיתון בזכות ארנון רוזנצווייג, העורך חובב ההיסטוריה, שגם דרייפוס שפיט וגם שופטי דרייפוס שפיטים, כפי שכבר אמרתי – הכול שפיט.

"קדימה, בוא נעלה." הוא טופח לי על הכתף ואני הולך אחריו לעבר המעליות.