בננות - בלוגים / / הכול שפיט, נובלה בהמשכים, קומה מינוס חמש, חניון, 23:45
רן יגיל

הכול שפיט, נובלה בהמשכים, קומה מינוס חמש, חניון, 23:45

הכול שפיט

קומה מינוס חמש, חניון, 23:45

רן יגיל

 

לנשום, לנשום אוויר!

אני לא מאמין באהבה. אני לא דוגל בה. דווקא עכשיו נתקעה לי בראש המחשבה הזאת. כאן, סָרוּחַ על הבטון המזוין הזה כשמישהו, מה מישהו, משהו, מנסה להרוג אותי.

שלוש פעמים התאהבתי ותמיד זה נגמר רע. נשים – שק של נחשים. פעם ראשונה זאת הייתה אירית בתיכון. היא לא הייתה יפה במיוחד, אבל כולם אמרו שהיא כזאת אז השתכנעתי. מאז למדתי לעמוד על שלי. פיתחתי טעם. גם בנשים. שעות הייתי יושב מול המזנון בבית הספר, גבי שעון אל קיר אולם ההתעמלות ומביט בה כיצד היא מקפיצה בחינניות כדורי פלאפל לתוך הפיתות של התלמידים. אחרי ההפסקה היא הייתה מתפשטת בקצה המזנון. לא היו רואים הרבה, אך עצם המחשבה שזה קורה ריתקה אותי כל כך וריגשה אותי, ואז היא הייתה יוצאת במכנסי ספורט צמודים ורגליים שריריות לשיעור התעמלות. החזה הענק שלה היה מותח, ממש מורח, את סמל בית הספר המתנוסס על החולצה הכחולה.

אח, כמה נאיבים היינו אז כשרבתי מכות עם אריאל פרישוף מי יותר טוב הביטלס או הרולינג סטונז, ודרור לוקאץ', שגידל שיערו פֶּרַע, התווכח עם המורֶה לתנ"ך ראש בראש ובסוף ניצח והִרצה על פינק פלויד ומוזיקה פסיכדלית באולם קבלת שבת. אסור לי להישאר שרוע כאן. זה מסוכן.

אני קם, מתנדנד מצד לצד, הברכיים רועדות, אבל אני מתחיל ללכת. ככה דידתה אליי פעם הבת של האישה שכמעט נישאתי לה ובסוף הקימה משפחה עם אחר. בדרך כלל אני לא סובל ילדים. אין לי סבלנות אליהם. אבל על הילדה הזאת, סְתָו, ראו מיד שהיא סוּפֶּר-חכמה ולוקחת בכיס הקטן את שני הוריה. גם היא אהבה אותי. פעם ראשונה שהלכה היא באה אליי. אימא ואבא שלה לא האמינו לי, אז העמדתי את הדרדסית שעונה על דלת הכניסה ורצתי אל הסַפָּה. התיישבתי עליה וצעקתי כמו אורי זוהר ב"מציצים" כשהוא גונב את הבגדים: סַפָּה-סַפָּה-סַפָּה, והקטנה פצחה בריצת דידוּי עד אליי. אבא ואימא שלה כמעט התעלפו. משנתעשתו, הבחנתי בקנאה שבעיניהם כי אליי היא הלכה ולא אליהם. ככה זה אנשים, צרי עין. לא נורא, יישפטו ללא רחם! נקשרתי אליה ועד היום, גם כשהיא כבר גדלה ובגרה, אני לפעמים בא לבקר ותמיד חוזר הסיפור הזה עם הספּה-ספּה-ספּה. אוּף, אני מרגיש כאילו הזרועות שלי התארכו כְּשֶׁל קוף, הן מידלדות מצד לצד.

אני פוסע לעבר הכֶּבֶשׁ של קומה מינוס ארבע ומשהו עוקב אחריי. אני מסתובב לאט ורואה מאחוריי את הוואן הלבן, כל פנסיו מאירים ומסנוורים והוא עומד מולי. אני מסב לו את הגב ומתחיל ללכת והוא נוסע בקצב צב אחריי. אני מרגיש את אורותיו הרבים לוטפים את עורפי, חודרים לעורי. צמרמורת עוברת בי, אך אני ממשיך ללכת לכיוון הכבש. סמוך לו אני נעצר, שוב מסתובב ורואה אותו עוצר כמה מטרים ממני וכאילו מביט בי, בוחן אותי. אני מסונוור כולי, "מה הסיפור שלך?" אני קורא לעברו, אך לא נענה.

אני מסתובב בחזרה ומתחיל לעלות במעלה הכבש צעד אחר צעד. הרגליים עוד רועדות מהשוק החשמלי שחטפתי והרכב, גם הוא מתגלגל אחריי אט אט, מלווה אותי מאחור בצורה מאיימת. לא ברור מתי החיה הזאת תתקוף ותדרוס. אני מחליט בלית ברירה לשחק את המשחק ומפסיע עקב בצד אגדול לקצה הכבש. אין טעם לרוץ בפתאומיות. זה עלול לעצבן את הנוהג בוואן והוא יכול להחליט בשנייה שזה הזמן, זה בדיוק הטיימינג – אימא שלי תמיד אמרה שהכול בחיים זה שאלה של תִּזמון. זה כל כך נכון – ללחוץ על דוושת הגז ולמחוץ אותי כחֶרֶק.

אני מגיע למישורת ופוסע כמה צעדים. אני שומע חריקה מאחוריי וגופי מנתר, אבל הרכב האימתני רק עוקף אותי בחצי סיבוב ומתרחק. אני הולך עד הקיר הקרוב שאני רואה, נשען עליו וצונח פְּשוט־רגליים כמו אז בתיכון כשחיכיתי לאירית שתצא מהמזנון. אלוהים אדירים, לא ידעתי עד כמה אני תקוע בחיים. כמה פעמים כבר נשמטתי הערב אפיים ארצה כמו בובת בד? אני חושב שבכל שנותיי מילדות לא נפלתי כל כך הרבה פעמים. אני עייף טיכוֹ. הייתי נרדם וישן על הבטון, אבל אני חייב לצאת מכאן. השמעק שלי אומר שֶׁשֵׁב ואל תעשה זה לא טוב.

מצאתי שירותים פתוחים בקומה מינוס ארבע. הרגליים מתפוצצות מרוב כאב. קילוח מים דק בוקע מן הכיור. אני מנסה להגביר את הזרם, אך לשווא. הברז מסתובב על פריילוף. אני מרטיב ומשפשף את פניי בכוח. מביט במראה. מישהו הצמיד לשוליה תצלום של בחורה עירומה. אני נראה נורא, היא נראית פתיינית. אני נזכר בזונה אחת שגרמה לי פעם להתאהב בה, אז כשכתבתי את הטור ההוא על מכוני הליווי. הייתי שולח לה מכתבים, כותב מתוך דחף עצום תגובות פיוטיות באתרי סקס עליה. היא עשתה ממני צחוק, צינית שכמותה. אין מקום לאהבה בעולם.

השירותים מסריחים נורא. זה לא חרא ושתן, זה ריח של גז. התפוצץ כאן צינור. כן, אבל איפה בדיוק? הסירחון בלתי נסבל. אני מתחיל לדמוע ולכחכח בגרוני. פעם כתבתי סדרת כתבות ביקורתיות על חברות הגז. קרעתי להם את הצורה על השירות הנורא. חברה-חברה עברתי והראיתי את הליקויים שלה. הכול שפיט. כל חסר תודעת שירות במדינה המחורבנת והקרתנית הזאת צריך לתת דין וחשבון.

אני רץ מהשירותים החוצה ורואה על הרצפה את מפתח הברגים שלי. מה הוא עושה כאן? אני אוסף אותו באחת. מרחוק אני רואה את הוואן הלבן על שלל אורותיו עושה סיבוב וקָרֵב. הוא כנראה תר אחריי. אני ממהר לחמוק ולהתחבא מאחורי מיניבוס כחול שעומד בודד בחלל החניון. כעת אני מבחין שחלון המיניבוס נותץ. האורות הקלושים של החניון מאירים את שברי הזכוכיות שעל רצפת הבטון כמצבּור אבנים יקרות. אני מחליק את גופי העייף אל מתחת למיניבוס הכחול, נזהר לא להיפצע מהזכוכיות. על חזי מונח מפתח הברגים. אני משתדל לנשום בשקט. כל השָׁסִי צמוד לפניי. סבך צינורות ברזל חלודים. גועל נפש. את ריח הגז החליף ריח הדלק.

הוואן הלבן נוסע לאט ונעצר לידי, במקביל, קצת אחרי המיניבוס הכחול. אני מבחין בסולם ברזל קטן ורבוע, בצד הימני של אחוריו. אני שומע את הדלת הכבדה נפתחת. הנהג יורד מהרכב. איני יכול לראותו. איני מעז להציץ. אני רואה רק את רגליו, פוסע מַעֲדַנּוֹת לאורך המיניבוס הכחול תחתיו אני שוכב. מכנסי ג'ינס ונעלי ספורט פשוטות חולפות סמוך לפניי. מי הנבל הזה לעזאזל?

מפתח הברגים על חזי עולה ויורד. רק עכשיו אני חש בכובדו. הרקות שלי מתחילות להגיר זיעה. למזלי, הנהג מתרחק, חוזר לאוטו, טורק את הדלת ומתחיל לנסוע. באופן אינסטינקטיבי אני גורר עצמי פְּרַקְדָּן מתחת למיניבוס החוצה, דוחף את הגוף עם הרגליים בכוח. אני חש צריבה נוראה, רוצה לצרוח אבל מתאפק, כנראה זכוכיות ננעצו בגבי. אני חש משהו מנטף ממרכז הגב, ככל הנראה דם. אני נעמד על רגליי, רץ לסולם באחורי הוואן ונתלה על השלב הראשון, מקופל כמו קוף. יא חתיכת בן זונה, אני חושב לעצמי, אתה תוציא אותי מפה אם תרצה או לא תרצה, אתה ולא אף אחד אחר. כואב לי מוות. הזיעה והדם מתערבבים והצריבה נוראה. אני מת לשלוף את הזכוכיות, לגעת בפצע המדמם, לראות את הנזק, אך אני נושך שפתיים ומחכה. הרכב האימתני והלבן מטפס בכבש אל קומה מינוס שלוש, יאללה יאללה, יא כלב מכונם ומפורעש, קדימה למינוס שלוש.

בקומה מינוס שלוש הוואן עוצר באחת. אני כמעט עף מהסולם, מתייצב וחושב לקפוץ ממנו, אבל אז לפתע הרכב האימתני יורד ברוורס מהיר וזיגזגי בכבש לעבר קומה מינוס ארבע בחזרה, מטלטל אותי כלולב ואני עף מהסולם, מפתח הברגים נשמט מידי ברעש מצטלטל. אני מתגלגל על שיפוע הבטון כמה מטרים. כאב נורא מפלח את עמוד השדרה. אלה כנראה שברי הזכוכיות ננעצות וחוגגות שם. הרכב שניער אותי מעכוזו ממהר לדהור במעלֵה הכבש. בקצהו הוא עומד, יוצאת זרוע אנושית מהחלון, מכאן, מרחוק, היא נראית לי גברית, ועושה לי בחוצפה: נו-נו-נו באצבע. אחר כך היא נעלמת ברכב. הוא ידע כל הזמן שאני עליו, הבן-זונה, והוא שיחק איתי, שיטה בי. לעזאזל, שוב אני בקומה מינוס ארבע.

הרכב המאיים ממשיך לעמוד שם בקצה הכבש. אני מפנה לו את הגב, אוסף את מפתח הברגים ופוסע לעומקה של קומה מינוס ארבע. לולא ההליכה הקבועה שלי לחדר הכושר, הייתי כבר נופח את נשמתי מזמן. אני חושב מה היה קורה אילו ארנון רוזנצוויג השמן ומדושן העונג היה מנסה לבצע את סדרת הפעולות, מה סדרת הפעולות, מסכת הייסורים, מה מסכת הייסורים, הווייה דולורוזה של החיים המודרניים שאני עובר פה בגיהינום הפרטי והמבוטן הזה. הוא לא היה עומד בזה, הלווייתן הלבן הזה.

אני שולח זרוע אחת למרכז הגב, אחר כך מנסה עם האחרת. מזל שאני גמיש ונמוך. אני מתאמץ לשלוף משם את שברי הזכוכיות, אך לשווא. זה לא הולך. אני פוסע עוד כמה צעדים פנימה לעומק קומת החניון והכאב הוא ללא נשוא. אני צורח: אהההההההה מעצבּים ומכּאב, אך אין איש שישמע. אני בוחר לוותר על שליפת הזכוכיות בינתיים ומתקדם ברגליי הכושלות לעבר המיניבוס הכחול, אבל אז אני שומע חבטה עמומה כאילו גוף מת נתגלגל ופגע בחפץ דומם.

אני מסתובב ורואה בתחתית הכבש יש משהו, מעין שטיח. אני קָרֵב אליו. אלוהים אדירים. לא להאמין. זאת גופה, מישהו שעטוף במעין לינוליאום או חומר דומה. רק רגליים וראש מציצים מהגוף הגלילי. מאין הגיעה? אני מרים את עיניי ורואה את הוואן הלבן עדיין חונה שם, במעלה הכבש. הוא כנראה גלגל את הדבר הזה לכאן. רגע אחד, זאת אישה. זו לא סתם אישה, זו עורכת התוכן שחִשמלה אותי וברחה לי ברכב שלה. אני כורע לידה, קישות הגב גורם לי מכאוב. אני עומד להתחרט ולהזדקף ואז אני מבחין שהיא נושמת. הוא לא הרג אותה, אני חושב, יש! הוא השאיר אותה בחיים. הוא רק המם אותה שלא תצא ותספר או השד-יודע-למה הוא עשה את זה. היא נושמת. כנראה איבדה את ההכרה והיא מעולפת. ודאי תתעורר לבד. בכל זאת אני תופס אותה בכתפיה ומנער. לא כלום. ישנה. אני חש שוב ושוב את נשיפת אפה הקלה על כף ידי. קיבּינימאט, מה עושים איתה? אי אפשר להשאיר אותה מגולגלת כאן. אני תוחב את מפתח הברגים אל אחורי מכנסיי, פורש את השטיח בעדינות וכשהיא מתגלה במלואה, אני אוסף אותה לאט לשתי זרועותיי ומתרומם. היא רזה מאוד וקלה. זרועי האחת תחת עורפה והאחרת תחת ברכיה. אני פוסע איתה לעבר המיניבוס הכחול שחלונו שבור.

 

הכול שפיט חלק א'

 

הכול שפיט חלק ב'

 

הכול שפיט חלק ג'

 

מתן-חיים מנגן בגיטרה ציור: דנה פלדמן יגיל

מתן-חיים מנגן בגיטרה
ציור: דנה פלדמן יגיל

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל