בננות - בלוגים / רן יגיל / קאמי, נובלה ביוגרפית בעבודה (4,884 מילה)
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

קאמי, נובלה ביוגרפית בעבודה (4,884 מילה)

 

קאמי

 

רן יגיל 

הסופר אלבר קאמי מיד לאחר שהתבשר על כך שזכה בפרס נובל לספרות

הסופר אלבר קאמי מיד לאחר שהתבשר על כך שזכה בפרס נובל לספרות

אבא שלי היה יינן. הוא נאבק באיתני הטבע כדי לייצר משהו אנושי, איכותי, שמשתבח עם השנים. כזה אני. בחום הגדול של אלג'יריה, 38 מעלות בצל, אפילו הציפורים היו נאלמות דום, יש ליין טעם של בִּצה מחוממת; בחורף – אתה צריך להיאבק בכדורי ברד בגודל של ביצי יונה. אחר כך שואלים אותך מה כל כך אבסורדי בקיום הזה? כן, כזה אני. כמו אבי. עירום למול הברד, חשוף חזה, בלי חולצה, חצי גוף נכווה למול השמש הקופחת – רק במילים במקום בענבים. רק במשפטים מהלכי קסם במקום בהֶקְטוֹלִיטְרִים של יין.

רצינו אז, הצרפתים, אולי בעצם אנו רוצים עד היום, קיבוע התרבות תחת הברבריוּת והקנאוּת, כלומר הטמעה, איחוד וצִרפות הגזעים. ככה זה שרוצים את הלא-טבעי, זאת שאלה של זמן עד שהעסק מתפוצץ לך בפרצוף.

אבי לא היה להוט להתגייס. הוא היה איש מקצוע. לא חייל ופטריוט צרפתי. היין היה חשוב מן המולדת הישנה והרחוקה. כשפצע את ידו לאחר שנקרא לשירות מילואים, ביקש מהנהלת המפעל שתתערב אצל הקולונל, מפקד גדוד הרגלים הראשון, כדי שידחו את תקופת השירות שלו עד העונה המתה. אבל גרמניה תקפה, המלחמה פרצה ואבי התגייס.

החיילים אמרו: את השפם נחתוך לו לקייזר. אבל אחרי כמה ימים של שעועית מקולקלת ובשר בקר, אבא התגעגע ליין. אני משוכנע בזה. הוא נפצע. אחר כך מת מפצעיו. את גופתו לא החזירו מעולם הביתה, לאלג'יריה. בסך הכול נפל בתחילת המלחמה האיומה והמיותרת ההיא, והספיק להילחם רק כמה שבועות. בשר תותחים ותו לא. כל זה קרה כשהייתי בן 11 חודש.

שם אחי הגדול כשם אבי, לוסיין, אבל השם ניתן לו כמובן עוד לפני שאבי נהרג. בשִׁרשור הדורות, האנושות אוהבת לחזור על שמות.

אמי. השקט שלה, הסגירוּת שלה – בנו אותי. חירשת למחצה. אינה יודעת קרוא וכתוב. שמה קתרין הלן, אבל כולם קראו לה הלן כדי לא לבלבל אותה עם אִמָּהּ, סבתא שלי, שגם לה קראו קתרין. כאמור, בשרשור הדורות האנושות אוהבת לחזור על שמות.

הן היו השוטר הטוב והשוטר הרע – אמי וסבתי, בסדר הזה. אפשר לומר בקצרה שחיינו על סף העוני. באלג'יריה של אז, זה היה מעט מאוד. אולי בשל כך אני מקפיד לשמור תמיד על מה שיש לי.

בעיקר שנאתי את מנוחות הצהריים הכפייתיות לצד סבתא. ריח החמיצוּת, הריח הֶעָלוּם של זִקנותנו, היה עולה באפי. כבר אז הרגשתי שאנחנו נרקבים מהר. הדודים שלי עבדו קשה. לפועלים האמיתיים אין אף פעם חופשים, והם עובדים במשך שבוע כל יום כעשר שעות. הדוד אטיין, למשל, היה צריך לחתוך לעצמו את היד כדי לצאת לחופשה.

לקולנוע הייתי הולך עם סבתא. גם היא לא ידעה לקרוא. הייתה מעמידה פנים כאילו שכחה את המשקפיים בבית, ואני הייתי צריך להקריא לה את הכתוביות.

בן עשר הייתי כשנכנסתי לבית הספר העממי לנערים. לואי ז'רמן, המורה שלי, היה לי כאב שני, בעצם אם חושבים על זה – ראשון. בחורף, היו התנורים שורקים שם. ילדים אחדים פחדו, אמרו שזה רוחות. אני לא. ז'רמן אמר על אלוהים כי יש כאלה המאמינים בו ואחרים לא. זה לא היה זר לי. אצלנו במשפחה לא היה גן עדן ולא גיהינום. אם מישהו היה מת, סבתא הייתה אומרת: "טוב, יותר הוא לא יפליץ". מה שהכומר אמר בשיעורי קטכיזם איני זוכר ואיני משוכנע שאני רוצה לזכור. הוא נתן לי פעם סטירה כי פטפטתי. את זה אני זוכר היטב.

הצטיינתי בצרפתית. בבית שלי לא היה אף ספר. אהבתי ללמוד וז'רמן הבין זאת. לקראת סוף השנה הוא עצר אותי ואמר: "הנאתך לשבת בכיתה קורנת מכל תווי פניך. שיא האופטימיות. נצנוץ של אושר על כל גילוי של ידע, על כל היסק ומסקנה. ממש רואים את גלגלי המוח שלך בפעולה. ברגע שאימא שלך באה לראות אותי בעניין המִלגה, ידעתי שתתקבל."

"אבל סבתא מתנגדת," אמרתי, "היא רוצה שאלך לעבוד כשליח כמו אח שלי לוסיין."

"היא יותר נובחת מאשר נושכת." סיכם ז'רמן בחיוך.

מקס, חבר שלמד איתי, חשב שאני ממוצא אלזסי. הוא חטף אגרוף בפרצוף. זה טוב מאוד כי הפנס השחור מציג לראווה מי ניצח כאן במערכה. כבר אז בחרתי בצד הנכון. אין לי כל בעיה לכתוב מכתבי ידידות אליהם, אבל שלא ישייכו אותי לשם. אני לא גרמני. עד כאן.

הייתי נוסע עם חברי פּייר פָסינָה לתיכון. לא היה מקום בחשמלית – הרגליים על המדרגה וכל הגוף בחוץ. הנוף חלף ביעף. לקחנו סיכונים בדרך ללימודים.   אהבתי ללמוד. מכיתות מסוימות ראו את הים – ריבוע של חלון מעורר מחשבות.

בשאלונים נאלצתי לסמן שאמי משרתת. ההגדרה עקרת בית לא הייתה קיימת. הִקפתי בעיגול. אחר כך מחקתי. אחר שוב הוספתי בכתב יד. בפעם הראשונה הבנתי מה זו בושה ומה זה להתבייש מהבושה. לקחתי את הטפסים הביתה והחזרתי אותם ריקים ברוּבּריקוֹת של ההורים. בבית לא ידע איש לכתוב מלבדי, ומי שידע, אבי, מת במלחמה הנוראה ההיא. העוני הוא לב הבּערוּת. זאת לא מליצה ולא קלישאה. כשהייתי שקוע בתוך העוני לא הרגשתי כלום. הוא היה כמו אוויר-העולם המקיף אותנו. בבית הספר התיכון כשהכרתי את ילדי הקצינים הצרפתיים, התוודעתי לפְּערים.

בגיל 16-15 התחלתי לבעוט בכדור בְּיֶתֶר שְׂאֵת. אין כמו משחק הכדורגל למזג את המעמדות החברתיים. לקח לי קצת זמן ועברתי כמה וכמה תפקידים עד שמצאתי את מקומי בשער. מעכשיו גם מותר היה לי לתפוס את הכדור ביד. זה בהחלט יתרון. "בֶּבֶּר!" הם קראו לי, "בֶּבֶּר," לא אלבֶּר, "תמסור לכאן, לכאן! אני חופשי." הייתי טוטאלי בעניין הזה כמו בכל מה שמשך אותי באף לאורך החיים. בלמתי בחזי כדור שנבעט והתעלפתי בין עמודי השער. להיות שומר החומות.

הצטיינתי בספרות. שאר המקצועות פחות עניינו אותי. עם הזמן צברתי ביטחון בבית הספר, נפתחתי והפכתי לפרא לא קטן. הייתי עקשן. פעמים רבות נענשתי על כך. היו משאירים אותי בכיתה שעות. אהבתי לצפות בעצי הבננה שנראו מן החלון. הייתה להם צורה מעוררת השראה וחלום. גיליתי את ההנאה שבהזיה. הייתי בעדה. אני בעד ההזיה.

אימא וסבתא באו לטקס חלוקת המְלָגוֹת. האחת בכובע מגוחך, ואילו האחרת בצעיף פתטי. שוב חשתי בושה. עם זאת דווקא סבתא, שבתחילה התנגדה כל כך שאלמד, היא זו שרשמה אותי לספרייה העירונית. ז'רמן צדק, נובחת אבל לא נושכת.

אהבתי לקרוא את ז'וּל וֶרְן ואלכּסנדר דְּיוּמָא, ואהבתי להסביר לעצמי למה אני כל כך אוהב לקרוא אותם. בהתחלה סברתי כי זה הדמיון, הפנטזיה, ההרפתקה; אחר כך הסקתי כי מה שמשך אותי הוא יותר האיך ולא המה – כלומר שניתן להעלות את הדברים שהם כותבים בפרוזה על הבמה. יש בהם יסוד דרמטי. בסוף גיליתי את בַּלְזָק ושם נעצרתי לזמן-מה בגלל רוחב המגרש. עולם ומלואו.

הספרות משכה אותי יותר מהפילוסופיה. אני חושב שזה ניכר בכתביי. אהבת הספרות היא קמאית. הייתי יושב שעות לשולחן האוכל, קורא ומהרהר. וככל שהייתי קורא יותר, הייתה משפחתי הולכת ומתרחקת ממני (לא נעים להודות). זה כמו צילום ישן שהולך ודוהה. הם היו כמו סצינה רומנטית מסרט בתחנת רכבת. אני משעין את מצחי אל זגוגית החלון בקרון והם מתקטנים, הולכים ונעלמים מעיניי. הם היו כאן בתוך חלל החדר הקטן, הקיפו אותי, הם ועָקוֹת היומיום שלהם, בעיות הקיום של כל אחת ואחד, אבל אני כבר רחקתי למחוזות אחרים.

בהיותי בן 17 חליתי בשחפת. מאדם בריא, ספורטאי, שוער ניצב בשער, הפכתי חולה. הגוף קרס. יכול להיות כי ברגעים אלה נולד בי הסופר. אולי. ירקתי דם ורוד לרוב. אימא שתקה כתמיד. אולי ידעה בסתר ליבה שאבריא. הערצתי אותה על כך שלא הפכה טרחנית. קראתי את אֶפִּיקְטֶטוּס. חשתי כעבד המבקש להשתחרר מכבליו. ניסיתי ללא הועיל לחיות עם הכאב באופן סטוֹאי.

ז'אן גְרֶנְיֶה, המורה לפילוסופיה, בא לבקר אותי בבית החולים. בקושי יכולתי להוציא מילה מהפה. זו תחושה איומה. הבטן נשרפת לך מִבִּפנים. כתבתי לו דברים על פתקים והוא ענה לי בעל פה.

בחומי הזיתי נופים סוריאליסטיים. ניטעה בי אהבה לצבע, למופשט: כחולים ואדומים עזים. גם צהוב ולבן בוהקים. אולי היו אלה געגועֵי מוח ועיניים לנוף  האלג'ירי: לים הכחול, לחול הזהוב, ללובן של האור. את עצמי דימיתי כדמות בשחור עטופה באדום – צבע הדם, צבע החיים מחד והשחפת מאידך. אני חושב שברגעי ההזיה הקצרים הללו הושרש בי הזר. בימי פיכחון מצאתי נחמה בקריאת אנדרֶה ז'יד.

משהוטב לי לא החזירו אותי הביתה אל הצפיפות והעוני. שיכנו אותי בחדר נפרד אצל הדוד גוסטב והדודה גבי. הדוד היה קצב טרזן וגרגרן שאהב סיפורים וספרים. אצלו הכרתי את אנטול פראנס, אמיל זולא, ואפילו את ג'יימס ג'ויס. בתוך הספרייה האקלקטית שלו נתפסתי לשאלות האסתטיות של פול ואלרי.

ז'אן גרנייה, מורי לפילוסופיה, גילה עניין בטְרַנְסְצֶנְדֶּנְטִיּוּת. דתות הודו קסמו לו. לי לא. הוא היה אומר: "אפשר ללכת אל העולם רק דרך העולם, ואל האלוהים רק דרך האלוהים." הוא נואש מהאדם. אני לא. בכל זאת לקחתי ממנו לא מעט את ההתבוננות בטבע: שרוע בצל תרזה, צופה בשמיים כמעט נטולי עבים, רואה את הרקיע מתמוטט ונבלע בריק. יש מבעים כאלה במסות שכתבתי, בסיפורי "גלות ומלכוּת" וכמובן בתיאורי אוֹראן ב"דֶּבֶר".

זכיתי בפרסים ומעט מלגות על חיבוריי במסגרת התיכון. אי אפשר לומר שהייתי תלמיד מצטיין, אבל הייתי סקרן. ניטשה שבה אותי עם הכתיבה הדֶמונית והסמלית שלו. קיוויתי ללמוד בפריז. כיום כשאני מסתכל על הדברים הבוסריים שכתבתי, אני מבין עד כמה ז'יד השפיע עליי. אני מתכוון לטקסטים הנסבלים יותר.

פרסמתי דברים ירוקים ב"דרום", ירחון לספרות ולאמנות בעריכת גרנייה. לעזאזל הייאוש הדרמטי הזה, החיקויים לוֶרְלֶן, הכתיבה עם התשוקה. הייתי יומרני. כתבתי מסות: "הפילוסופיה של המאה" – לא פחות – שבה ניתחתי את ברגסון. אחר כך שאפתי לכתוב מסה על אודות המוזיקה. שופנהאואר וניטשה כיכבו. גרפומניה פורייה.

יחסי לז'יד הפך מורכב – שנאה ואהבה. ז'יד בערבוביה. כל כך שנאתי את קוֹקְטוֹ עד שזיהיתי לחלוטין בינו לבין קוֹמְט דֶה פָּסָוָן, אחד מגיבוריו של ז'יד ב"מזייפי המטבעות"; לעומת זאת התמכרתי למרירות של פְּרוּסְט. נטיתי לקטעים חווייתיים ולטון חגיגי שעליו אני מקפיד לשמור עד היום עם כל המידתיות האישית שלי.

היו לי חיים סטודנטיאליים די עשירים. היינו יוצאים לעשות סיבוב בעיר. בכל פעם שהייתי יוצא למתחם העירוני הייתה עולה בי התחושה הרומנטית כי לא אוכל לחיות מחוץ לאלג'יריה. בכל מקום אחר אהיה תמיד בגלות. החשמליות באלג'יר צהלו. באותן שנים קראתי שוב ושוב את "הזר" מאת בודלר. עד היום אני זוכר לדקלמו על פֶּה. הפרק השני ב"הזר" שלי, כשמרסו עומד על המרפסת ומביט בעוברים ושבים ובעננים, הושפע מזה. חיינו בעָרָב וחלמנו על אירופה.

אי אפשר לומר שלא הייתי מבוקש. נערות נשאו אליי מבטים. הייתי תמיר ורציני. נשביתי ברשת אישה. אנחנו המודרנים אוהבים את נשותינו המשוחררות על הקצה, הזוּיות. האפלוֹת כובשות אותנו. האינוונטר שלה היה: עקבים גבוהים וחדים, שמלה ארוכה ושקופה, ולעִתים שמלה שחורה וצרה; עפעפיים בצבע סגול, ריסים מלאכותיים, פומית סיגריה – סימון הייֶה. שם המהלך עליך קֶסֶם-מר.

אִמה הזריקה לה זריקת מורפיום נגד כאבי הווסת שלה והיא הפכה מכורה. היא הייתה בזבזנית כרונית, נסעה רק במוניות והשאירה טיפים שמנים בכל מקום. השיגה במִרמה מרשמים מבתי מרקחת. הייתה הוללת אמיתית והתנהגה בחופשיות יתרה כמו גבר. כל הווייתה אמרה שיבוש-חושים.

היא הייתה אומרת: אם תבחר בהוראה, חיי המורה יחניקו את האמן שבך. הייתי מתרוצץ כעכברוש מורעל כדי להשיג לה קופסאות של אמפולות-סם. הדוד והדודה לא סבלו אותה. הם הפסיקו לי את התמיכה. גיליתי את התשוקה, ההתאהבות והקנאה. חיינו על-פי ז'יד: הקשבנו למוזיקה בווילונות מופשלים. היא הייתה עושה סמים ואני שתיתי. שאפנו אל הקצה, אל המרד, אבל זה היה מרד חסר מודעות, נטול בחירה מושכלת. מרד של אובדן חושים.

באותה תקופה היו לי שני מורים אהובים: גרנייה הוותיק שנתפס לתורות המזרח ולטבע, ורֶנֶה פּוּאַרְיֶה – איש המדעים, דייקן האומר את אשר על לבו – ייקוב הדין את ההר. הוא הראשון שאמר לי כי אצלי הצורה עולה על התוכן, ולכן מן הראוי שאהיה סופר. פוארייה וגרנייה הם הסטמבּריני והנאפטא שלי מ"הר הקסמים" לתומאס מאן. אבל היה עוד מורה ז'אק אֶרגון. הוא לימד ספרות לטינית והיסטוריה רומית. הוא אשר הכיר לי דמות מרתקת אחת – קליגולה. אדם שחווה אובדן והפך מאבּד אחרים.

עדיין לא הייתי בריא כלל. השחפת תקפה ואכלה אותי. הייתי חלש. נטיתי להתקפים. זה נראה אז מאבק שאין לו סוף. השחפת נטלה כוח, אבל העניקה איזו התנשאות ואיזה עידון, כמו המחלה בפרוזה של מאן. סימון באה איתי להרצאות כשומעת חופשית. היינו אומללים-מאושרים. הייתי בן 20, היא בת 19. הזונה והשחפן. החלטנו או להתחתן או להתאבד. נישאנו.

חברי קלוֹד דֶה לָה פוּאָה פְרֶמַנְוִיל, שהיגר לפריז, כתב לי כי הוא דאוג בשל איש אחד – אדולף היטלר. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמו של האיש. הוא, פְרֶמַנְוִיל, הפציר בי שאצטרף לתנועה הקוֹמוּניסטית. כאז כן עתה – אני סבור כי זו טעות להצטרף למפלגה. תמיד תבעתי את זכותו של היוצר לפולחן עצמי. אין זה הולך עם פולחן המנהיג.

כתבתי מסה על אנדרה מאלרו שבה ניסיתי לטעון כי לעולם-לעולם הפילוסופיה של המזרח תהא רחוקה מן המערב כרחוק שמיים מארץ. לא יוכלו השתיים להיפגש על שום גשר. פרמנוויל גם היה הראשון שהמליץ לי לקרוא את "המשפט" של פרנץ קפקא, יצירה שהשפיעה עליי רבות ותפסה לימים בניתוּחה מקום מרכזי בחלק האחרון של "המיתוס של סיזיפוס".

אני בא מעולם של מסה ההופכת לסיפור. פרמנוויל יזם כתב עת מהפכני לענייני חברה וספרות באלג'יריה. אחוז מסוים, סכום נאה מן המשכורת שלי, העברתי לכתב העת. בתקופה ההיא הייתי יותר עורך מכּותב. עשיתי פה ושם ניסויים במשפטים קצרים וארוכים, אבל בעיקר פסלתי וביקרתי אחרים, את חבריי. זה חידד את חושיי. הם ציפו לזה. הם רצו בזה.

בערב הכנתי פקידים לבגרות בפילוסופיה. המגע שלי עם התלמידים המבוגרים היה טוב מן המגע עם תלמידי התיכון. נהניתי ללמד אנשים בוגרים וחושבים, כאלה שכבר יצאו ממלכות הילדות והנערות לַגָּלוּת. זה ודאי היה טוב יותר מהעבודה כפקיד בעירייה, ששם אתה פוגש על בסיס יומיומי את שגרת החיים, אבל נעשה מטומטם ומיטפש.

סימון הפכה אט אט ממקור השראה לנטל. לא יכולתי לנסוע לפריז בגללה. עם כל האהבה – היא הייתה מסוממת וזקוקה להשגחה ולטיפול תמידיים. רציתי לכתוב מחזה על קליגולה, רציתי לכתוב את ספרי על הרובע העני ובית החולים שבו, ולא יכולתי.

ב-1935 נפגעה ריאתי השנייה. חשתי ברע. לא יכולתי לרחוץ בים ולא לעסוק בספורט. הייתי יוצא לטיולים רגליים קצרים לפוש מעט מן הלחץ בבית. אהבתי לעמוד ולהשעין את מצחי על גדר אבן או על רשת ברזל ולחוש את החום של החומר, להביט בזאטוטים המשחקים כדורגל סמרטוטים בחצר. זה עורר בי געגועים, אך לא טרחתי לרחם על עצמי. המרחם על עצמו מתבּלה ומזדקן מהר.

כתבתי בפנקסים. בשבילי פנקס הוא כלי עבודה, לא חלילה יומן מתעד. ספרות אינה תרפיה. יש ללטש את הרעיונות. סביבי היו הרבה פיתויים לפעולה חברתית ופוליטית. חברים שלי התאגדו באגודות, עמדו בראשי ועדים, קראו מָניפֶסְטים. חשתי הזדהות רבה, אבל רציתי להפוך את חיי לקרש קפיצה ליצירתי. בשלב זה, לכל היותר, הייתי מוכן לסייע חברתית בהקמת תיאטרון פוליטי. עולם הבמה ריתק אותי. רציתי לשחק, רציתי להיות מחזאי.

פלפול ופיתול טובים לשיחת רֵעים, לוויכוח פוליטי; בכתיבה צריך ללטש את הנכתב כמו יהלום, לזקק את הדבר. הנאמר פחות מחייב מהנכתב. גיליתי בי בתקופה ההיא משהו לבנטיני-טבעי. הכבוד היה חשוב לי. התעקשתי להזמין את חבריי לשתייה במקום להיות מוזמן. אהבתי מערבונים ובלשים אמריקאיים. על הטוב והרע היה להתבהר ולהתברר לנגד עיניי.

לא יכולתי לשחק כדורגל. אהבָתי השנייה לַכּתיבה. איך שהייתי מתחיל לשחק, אפילו בשער, סבלתי במהירות מקוצר נשימה. זה יצר אצלי תסכול עצום. כאשר הייתי מבחין בקופסת שימורים ברחוב תוך כדי הליכה, עטוי חליפה, הייתי מקפיץ אותה פעם אחת ובועט בה בקשת אל המדרכה השנייה.

לעִתים הייתי נוסע עם סימון טרופת החושים אל החורבות הרומיות של טיפּזה. שם הרוח שורקת. אלה מלאות הוד צחיח. מעוררות שאלות. גורמות להרהר במוות. נותנות פרספקטיבה. אני שהפכתי אָמוּן כל כך על מצבו של האדם, דווקא המגע עם הנוף הזה, הוד קדומים – אם להתבטא במבנים לשוניים קבועים – ולא האדם החי, היה יסוד וראשית הכתיבה שלי.

רוחות השמאל והימין נישבו חזק ולא היה לאן לברוח. אצלי הקומוניזם היה מאוד רגשי. הוא התבטא בדודים שלי: אטיין שנאלץ למכור עצמו פיסות-פיסות כחבתן, או ז'וזף שמכר את נשמתו לחברת הרכבות. כשקראתי אצל מרקס ואנגלס "את עבודות הגברים תופסות הנשים", ראיתי לנגד עיניי את אמי הכובסת שכונתה משרתת.

ובכל זאת הייתי בן תקופתי. זו לא יכלה לפסוח עליי. מי היה מאמין שתהפוך אותי לימים לדוברה. לקחתי חלק בהפגנות רבות מספור. הלב לא היה אף פעם אדום עד הסוף, אבל אני שייך למחנה הזה. משם אני בא. זה מוצאי הרעיוני והחברתי. לבסוף תחת לחץ חבריי, זנחתי את הכתיבה הרומנטית-משהו של "הרובע העני" והצטרפתי למפלגה הקומוניסטית האלג'ירית.

מה אגיד, כינוס פועלים ייגע תמיד ללִבּי יותר מנאום יבש על הקוֹמוּנָה. יש יותר אמת ביחסים של אנשי השמאל והקומוניסטים ביניהם, מאשר בהצהרות "האני מאמין" שלהם שיש בהן מידה רבה של דוגמטיות. הייתי פעיל מאוד, אבל מהר מאוד גיליתי כי אין סוציאליזם ללא דיכוי.

הפשיזם אוהב אומנם למכור מילים פשוטות וברורות שהתוכן שלהן עשוי להיות מפוקפק ולעִתים בלתי נסבל כגון: "מולדת", "תהילה", "כבוד", "מלחמה"; אבל מהר מאוד ראיתי כי גם לסוציאליזם חוסרים רבים. כן כן, בעצם אין סוציאליזם בלי דיכוי.

גיליתי את תורת הנאום. דבריי התקבלו במחיאות כפיים סוערות בפני 120 הפעילים. הדבר נעם לי, נסך בי כוח. שוטרים מקומיים עקבו אחריי, כתבו עליי דוחות. זה נתן לי ביטחון שאני עושה משהו חשוב, אחֵר, מועיל ומורד. היה לי אפוא מעמד במפלגה הקומוניסטית האלג'ירית של קאדר תרבותי נייד. חלמתי כאמור לעשות תיאטרון עממי, לכתוב מחזות פרולטריים, לשחק. זה היה אמור להיות "תיאטרון-עבודה". בינתיים נאמתי בדרמטיות.

מה יש בו בתיאטרון שקסם לי כל כך? יש מן האמת ומן האשליה, וגם מן האמנות החד פעמית והבלתי חוזרת. אי אפשר לשחק את אותה ההצגה פעמיים, באותו אופן; כשם שאין אפשרות להיכנס לאותו הנהר פעמיים כמאמר הֵרַקְלֵיטוֹס. תִּראה את אותה ההצגה עשר פעמים, זה תמיד שונה.

עולם שלם של כאילו, מודע מאוד, קם ועומד לנגד עיניך: עשוי קורות ומסכּים (קוּליסוֹת, פּדוגות ורגלי בד), קופסאות דֶּבֶק, מסמרים, מגעים חשמליים, פנסים יוצרי אווירה, תלבושות קורמות דמויות וחיים. להאמין באשליה שכנגד, המצביעה על החיים האבסורדיים, למוטט אותה מיד כתיאוריה מנופחת לעיני הצופה, לבוז לאניני הטעם "התרבותיים".

אותו אחד שמשחק את המלט, יטאטא את האולם בסוף הערב, יספור ספחי ביקורות ויעשה חשבונות בקופה. מצדי – לעיני הצופים. אמנות כעשייה ותעשייה. תיאטרון מתועש, תיאטרון פועלים, קואופּרטיב-קולקטיב אמנותי של סטודיה דרמטית.

אבל בקומוניזם עצמו ראיתי יותר הרפתקה או הימור מאשר ודאות של שותפות לדרך. ככל שכתבתי יותר נאומים חברתיים התגנבה ללִבּי תחושת האבסורד שכללה גם את שאלת התועלת והאף-על-פי-כן המתבקש. בתוככי, ממש בתוככי החיים של כולנו, יש רק אבסורדיות, ושוב אבסורד.

הפכתי אט אט כותב וחושב חברתי יותר. מאלרו עם "חיי אנוש" שלו כבש את לִבּי; ז'יד והכוחות האינדיבידואליים, האקסצנטריים, הדֶמוניים שלו נדחקו לאחור. התאהבתי בספרות הפוליטית של אנדרה מאלרו ובפוליטיקה הספרותית שלו. סופר כותב ועושה. עם זאת, צריך להיזהר מזה. חיי המעשה עלולים לבלוע אותך.

כך או כך הרווחה והאמצעים הצטמצמו. עברתי לדירה קטנה יותר ועקב מריבה עם הדוד אקו הוא לא השאיל לי יותר את מכוניתו. קניתי אפוא קטנוע יד שנייה. סימון הנסיכה עיקמה את האף. האמת, יותר משהוא נשא אותי על גלגליו, דחפתי אני אותו בשתי ידיי.

חשבתי, אין ברירה. אהיה מורה. זו פרנסה יחסית טובה. אגש לבחינות ההסמכה. בינתיים התקיימתי מהלוואה אוניברסיטאית, משיעורים פרטיים ומתמיכתה  של חמותי. עם זאת, הטמעתי במוחי כל הזמן את המחשבה שגם אם אהיה מורה לא אשכח לנצל את חופשות בית הספר: שלושה חודשים בקיץ, שבועיים בראש השנה ואותו משך זמן בפסחא כדי לכתוב-לכתוב-לכתוב, למחוק-למחוק-למחוק.

כדי לקבל את ההסמכה, היה עליי להכין עבודת גְּמר, מעין מיני דוקטורט. בחרתי בנושא שאפתני: "מטאפיזיקה נוצרית וניאו-אפלטונית – פְּלוֹטִינוּס ואוֹגוּסְטִינוּס הקדוש". על אף השם המחייב, מה שהטריד אותי היו הקשרים שבין אמונה לבין ספקנות, שבין הרציונלי לחושני.

להבדיל מפול ניזן, שאת מאמרו "כלבי השמירה" קראתי, שם הוא נושך כרוטוויילר את האקדמיה הצרפתית העוסקת בפילוסופיה, אני העדפתי להתגנב לשורותיה בחשאי ולבצע בחיים דיכוטומיה בין מרקס ואנגלס מחד ופלוטינוס ואוגוסטינוס מאידך. בכל מקרה, נראה לי שיצאתי נשכר מניזן בסופו של דבר אשר סיים את חייו כמו אבי. בסופו של דבר אם אלוהים שווה מרקסיזם, איני חסיד לא של אלוהים ולא של המרקסיזם. למהפכה אכן ייחלתי, אבל כנראה מסוג אחר, קיומי יותר.

קשה. קשה היה מאוד עם סימון. היא יצאה מהמוסד לגמילה, חזרה אל אמהּ וסירבה בתוקף לנסוע לפריז. אני אוויתי לזה, עם או בלי סימון. שמתי לב כי בלכתי ברחוב בחורות רבות מביטות בי, מחייכות אליי; אך אם אלוהים אינו קיים, זה לא אומר שהכול מותר. דווקא ברובד החברתי הייתה התעוררות של שמחה. השמאל זכה בבחירות בצרפת ובאלג'יר, ופרח. לפתע צצו העלאה במשכורת, שבוע העבודה הצטמצם ל-40 שעות והרשות לקחת חופשה בתשלום בלא הפחתה בשכר. דוד אטיין המסכן כבר לא יצטרך יותר לפצוע את עצמו כדי לצאת לחופשה. אבל כל השמחה הזאת עברה קצת לידי בשל מצבי המשפחתי הרעוע, ההתלבטויות האישיות, החיפוש.

פעם ראשונה שעזבתי את אלג'יר ונסעתי למולדת הישנה, לאירופה, היה זה לטיול קָיאקים מאינסברוק לבודפּשט. הייתי נרגש. יצאנו ידידי, המורה לאנגלית איב בּורז'ואה, סימון ואני ונחתנו בְּליוֹן. סימון בִּלבּלה את המוח כל הדרך באונייה שהיא רוצה לפצוח בקריירה של רקדנית קלאסית. איב התעקש ובצדק, שקריירה מסוג זה מתחילים בגיל חמש ולא בשנות העשרים לחיי אישה. אני כבר ויתרתי למשׁוּגותיה של סימון. האמנתי כי המסע יחלץ אותה מהסמים ומהספקים של אלג'יר, וזה שימח אותי. סימון-סימון, תמיד במצב רוח של מעליות – פעם עולָה ופעם יורדת – כשחצי חיוך חידתי ומתנמנם נסוך על פניה.

מה אגיד לכם, לא הצלחתי לחתור בקָיאק. נראה כי השחפת לא הניחה לי. התחלתי ולא היה לי אוויר. אני, שעצרתי כנער כדורים בגופי בעומדי בשער – מזנק לימין ולשמאל – חשתי כעת כאבים בכתפיים. עברתי במקום טיפול להחדרת אוויר בשל המאמץ. את הטיול לאורך הנהרות המשיכו איב וסימון בלעדיי. חשבתי שאיב תלותית וחלשה ונתבדיתי. היה לה כוח של שור. היא הייתה בעלת סְבֹלֶת. אולי היו אלה הסמים שנתנו לה מרץ. זה העציב אותי שנאלצתי לוותר על החתירה ולעשות מסלולים מקבילים באוטובוס וברכבת. כאשר פגשתי אותם שוב, סיפר לי איב שהיא לוותה ממנו כסף לגרידה – כמובן סתם תירוץ – וחזרה לסירה עם סמים. דבר לא השתנה.

נסענו שלושתנו לזלצבורג. שם גיליתי בדואר השמור מכתב המיועד לסימון מרופא אלג'ירי, מכתב אהבה. הרופא הזה שסיפק לה סמים היה גם המאהב שלה. היא שכבה איתו. אולי בכל זאת מדובר היה בגרידה? הייתה לי הרגשה שהיא רצתה שאמצא את המכתב. להכאיב לי ביקשה. קשה להיות נבגד. באתי לאיב ואמרתי לו שאני רוצה להיפרד מסימון. לה עוד לא אמרתי דבר, אבל המתח בינינו הורגש.

לאחר המסע התחלתי לכתוב רומן. "מיתת אושר" היה טקסט עירום, רגיש ולא מושלם על גבר נבגד שהופך רוצח ומבקש להיות אך מאושר. הייתי קרוב מדי למרסו, הגיבור, זאת בעצם הייתה טיוטה-אישית סנטימנטלית ל"הזר" וחיקוי נעורים ראשוני ונלהב למדי ל"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. גנזתי את הספר.

סימון אהבה להביך אותנו במסעדות. היא הייתה מטרטרת מלצרים מקצועית. הייתה מתעקשת למצוא איזה מסכן שיתרגם לה את כל התפריט לצרפתית, ואם זה לא היה בְּנמצא, הייתה מבקשת שיתרגמו לה לאנגלית או לגרמנית, אף כי לא שלטה היטב בשפות הללו. לבסוף הייתה מתעקשת להזמין מה שאין בתפריט. כל הזמן הזה היינו איב ואני רעבים ומחוסרי כסף – חישבתי כל הזמן בראש באופן אובססיבי לאורך הטיול איזה סכום נותר לנו – אבל לה לא היה אִכפת. היא לא ספרה כסף ולא ספרה אותנו. בסופו של דבר הייתה מעבירה אצבע מטופחת על פני המֶנְיוּ ובוחרת את המנה הראשונה בתפריט.

כמה שנאתי להיות סמוך לשולחנה של מרת סוגלר, חמותי, אמה של סימון. היא שלחה לנו כסף וכתבה "תיהנו!", עם סימן קריאה גדול. חשבתי שהגיע הזמן. היה עליי לתרגל אי תלות כלכלית, ובכלל.

בפראג סבלתי כל כך. הרגשתי שהעיר סוגרת עליי. אני יכול להגיד שחשתי על בשרי את הקפקאיות עוד לפני שנתוודעתי עמוקות לקפקא. ככלל, אצל הסלאבים חשתי חֶנֶק ובגרמניה הכול הִדיף ריח של שנאה. כל הזמן חיפשתי עיתונות יומית בצרפתית כדי לראות מה המצב במלחמת האזרחים בספרד. אמי ממוצא ספרדי, אחרי אלג'יר וצרפת זאת המולדת השלישית שלי. אסור היה לרפּובּליקנים להפסיד. אז עוד האמנתי בכל לבי שינצחו. רק בוונציה נולדתי מחדש, ובאיטליה הרגשתי בן בית. אני כנראה לטיני בדמי לעד. חשתי לפתע כאילו אני בגן עדן, לבד, אדם הראשון עוד לפני שפגש בחוָה. כשחזרתי לאלג'יר נפרדתי מסימון. אני הלכתי לגור אצל אחי והיא חזרה לאִמָּהּ.

פיתחתי מאוד את "תיאטרון-עבודה". כזה אני. איני יכול לדון רק במופשט הפילוסופי, אני צריך למשש את הדברים במוחש. חומר ורוח, רפרטואר ומֶצֶנָט. היו כרטיסים זולים ומוזלים וכניסה חופשית למובטלים הרשומים בלשכת העבודה. על פי המשטרה שעקבה ותיעדה את התיאטרון הקומוניסטי, אחוז גדול מן הנשים בקהל היו "זונות", נגיד.

העלינו את "עידן הבוז" של אנדרה מאלרו. אני עיבדתי את הנובלה. הוא אפילו נתן לי את ברכתו וכתב מבוא למחזה. זה היה מרגש. אך כשניסינו להעלות משהו משלי שהקולקטיב כתב איתי – "מרידה באסטוריה" – ראש העיר הימני, איש ארגון "צְלב אש", עמד על רגליו האחוריות ואמר לא יקום ולא יהיה בבלקור מחזה מעין זה. הצנזור הגדול שבו נכנס לפעולה.

לעזאזל! פעם אחר פעם יעלו הבורגנים את "כרמן". תיאטרון נִסיוני, אוונגרדי-קומוניסטי – זה לא! נאלצתי להעלות שוב את "בשפל" של גורקי. את זה השלטון השמרני עוד יכול היה לעכל. בכל זאת – מקסים גורקי. עלובי החיים שמוצאם בבית יתומים – זה כן; כורים מורדים ושביתה – זה מוגזם. המחזה מעולם לא הועלה במלואו, אבל לפחות הודפס ויצא לאור במספר מצומצם של עותקים.

זו הייתה תקופה סוערת. התערבבנו זה בזה – בנים ובנות. נרקמו אהבות וגם נפרמו. יש משהו כל כך חושני ואֶרוטי בעבודת התיאטרון כלהקה. רק אנסמבּל של ריקוד עולה על כך בפיזיות האנושית שלו.

זאת הייתה תקופה משוגעת גם מבחינת הכתיבה. הרשיתי לעצמי. עבדתי מתוך דחפים ועם ביקורת עצמית מועטה. כתבתי במקביל את הרומן "מיתת אושר" ואת ספרי המסות "פנים וחוץ" ו"כלולות". אולי היה זה גם השִׁחרור מסימון. פתאום חשתי קל יותר ובאה האמנות.

באותה תקופה שנטשתי את סימון, היו לי שתי ידידות נפש כתחליף – ז'אן ומרגריט. הן לקחו חלק ב"תיאטרון-עבודה". כתבתי להן מכתבים שבעצם היו מכוונים אל עצמי. הו! בנות הסוד הקטנות שלי כנגד הפרידה מסימון. נשים, הן מעוררות בנו את התשוקה ליצור יצירות מופת, ותמיד מונעות מאיתנו להגיע לכלל שלֵמותן.

לא להאמין עד כמה קשה למצוא דירה באלג'יר. ראיתי כוכים רבים. לתור אחר האושר שלך בדמות 25 מ"ר. מה שנחרת בי מן החיפוש הוא טפט בצבע אדום של בשר. לבסוף נואשתי. הבנתי שלא אוכל לעמוד בהוצאות. נשארתי אפוא לגור אצל אחי. זה היה או הדירה או החירות; או שמונה שעות עבודה או להיות סופר. בחרתי באפשרות השנייה.

לחברות ולחברים מסביב מצאתי משרות ומשרות חלקיות. הם שאלו אותי ומה איתך? מי ידאג לך? עניתי, אני כבר יש לי מקצוע. אני סופר. בכל זאת סרקתי את מודעות הדרושים, אולי אמצא נסיך הודי המחפש מזכיר לתרבות מערבית. לא היה לי סוּ על הנשמה. אחי לוסיין היה משגר עבורי את הדואר.

שתי חברותיי הטובות, מרגריט וז'אן, הכירו לי את כריסטיאן גלנדו. היא הייתה יפה, שחומה ושזופה. מהר מאוד התאהבנו. היא הייתה 180 מעלות מסימון האפֵלה והמסתורית. אישה עניינית. פקידה עם פוטנציאל למנהלת לשכה. האמינה בכישרוני באופן מעשי. היא לא ניהלה שיחות עומק לתוך הלילה, אך הייתה מדפיסה את יצירותיי במכונת כתיבה במהירות הבָּזָק. היה בה משהו משוחרר. כמו בת שבע הייתה משתזפת עירומה על המרפסת.

שרצנו אז ארבעתנו במעון הנקרא "בית פישו", וחברים נוספים היו באים לבקר ונשארים ללון. היינו מעין קומונה אלג'ירית-אינטלקטואלית. אימצנו חתולים וכלבים. האכלנו יונים. המפלגה הקומוניסטית תמכה בנו. כיום מרבים לדבר על מגרעות הקומוניסטים ועל שלטונם האכזר. זה נכון. אבל היו להם גם צדדים טובים. למשל, הם תמכו בתרבות. אולי במטרה לשלוט באינטלקטואלים מובילי הדֵעה, אבל בשורה התחתונה זה עזר לנו אז מבחינה קיומית.

בכל זאת, עם כל הרצון התמים הזה לשוויון, מתחת לאפנו הייתה דיכוטומיה ברורה. בחוג שלנו, למשל, לא היו כמעט ערבים. עשינו ערב של מוזיקה ערבית איכותית. איש מן המוסלמים לא בא. זאת הייתה שאלה של זמן עד שנאבד את אלג'יריה. אני תמיד האמנתי שדווקא בני הקולוניות כמותי הם חוליה בשרשרת האנושית שיכולה לקשר בין אפריקה לאירופה, אבל כנראה אי אפשר היה לפתור את הבעיות של אלג'יריה תוך צפייה בסרטים של סרגיי אייזנשטיין בבית התרבות.

ב-1936 ז'יד ירק על ברית המועצות אחרי שחזר משם. כסופר משפיע כל כך זה זעזע אותי ועורר בי מחשבה. תמיד הייתי עיקש, גם למול הקומוניסטים הנוקשים. מצד אחד, כנציג בית התרבות והמְנהל האמנותי של "תיאטרון-עבודה" לא יישרתי קו עם המפלגה שראתה במאבק בפשיזם גורם מרכזי וקודם לאנטי-קולוניאליזם, אך אני לִבִּי היה עם תושביה המוסלמים של אלג'יר, אם כי לא העזתי להעלות על דל שפתיי את המילה עצמאות.

מן הצד האחר, משפחות שמרניות אסרו על הילדים שלהן לקחת אצלי שיעורים פרטיים כי אני קומוניסט מלוכלך. אומנם יצאתי קירח מכאן ומכאן, אבל עוררתי כבוד. כבר אז חשתי מה זה כשיש לך עמדה בעולם ועד כמה הדבר חשוב. נראה כי למדתי דבר או שניים מז'יד.

על הדֵעה הזאת כי ברצוני להישאר צמוד לילידים, נשפטתי וסולקתי מן המפלגה הקומוניסטית האלג'ירית. נמצאתי אשם בטרוצקיזם, נו באמת. אולי עשו לי טובה, כי מיד אחר כך נסעתי לפריז.

הגירושין מסימון והסילוק מן המפלגה לא יכלו לקלקל את השמחה הגדולה. אחזתי בידיי את ספרי הראשון "פנים וחוץ", חמש מסות-נובלות שלי בהן היה האני האישי דומיננטי מדי, אבל הניסוח – להבדיל מ'מיתת אושר' – היה שלם ולרוּחי. הספר הופיע ב-350 עותקים.

הקובץ התקבל בביקורות דלות וקרירות. ציינו שאני מושפע מגרנייה ולא יספו. הרגשתי שלא הבינו אותי, אבל לקחתי את האשמה על עצמי. כנראה לא היטבתי להסביר את עצמי. כך או כך, על הספרות להיות בת זמנה, אבל להתעלות מעל לפוליטיקה. זה נשמע קל, אך אין זה פשוט. במקום לבקש נקודתית את תיקון החֶסֶר, צריך לשוב ולדבר על חירות.

נסעתי אפוא לפריז, אבל רק לשהות קצרה, טיול. שהיתי בה שבוע. הרהרתי בכך שאם אחיה בה קרוב לוודאי ארגיש אומלל, אך היא עוררה בי רצון לכתוב, ליצור. בכל פעם שהסֶן היה מציץ אליי מבין הרחובות, ירקרק-אפרפר שכזה – הייתי נזכר משום מה במִפתח החוף הרחב של הים באלג'יר. דווקא הגשם והדֶלֶף הזכירו לי את השמש היוקדת. בפריז באתי לראשונה למסקנה כי אני איש של שִׁכתוב יותר מאשר איש של כתיבה.

ביקרתי גם באיטליה. ארץ זו עושה אותי מאושר, ממש, באופן פיזי. אני הופך לפתע חייכן, שמח ועצל. איזו עליצות שורה עליי כשאני חוצה את גבולה ונכנס לשטחה. אפילו הפָשיסטים שנראו בעת ההיא בכל מקום, לא הצליחו לקלקל לי את מצב הרוח.

כשחזרתי כרגיל סבלתי מחֶסרון כיס. הגשתי בקשה להיות עוזר הוראה, מורה לדקדוק בסידי בל עבאס, עיר מכוערת למדי. חור. באתי לשם ברכבת בבוקר וחזרתי למחרת הביתה עם הזנב בין הרגליים כעכברוש מוכּה דֶּבֶר. מצב רוחי היה רע. זה לא היה בשבילי. כעסתי על עצמי שלא שיערתי זאת מראש.

מצאתי משׂרה צנועה באמצעות ידידים כעוזר זמני במחלקה למטאורולוגיה במכון הפיזיקה של כדור הארץ באלג'יר. לא פחות ולא יותר. מה לי ולמזג האוויר מבחינה מדעית אֶמְפִּירִית? איני יודע. לא זנחתי את מעשה האמנות ובאותה תקופה שיחקתי בעיבוד ל"האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי הנערץ את איוון – הוא התבונה בלא אלוהים ובלא אהבה אשר אינה עומדת במשימת החיים ויוצאת מדעתה – אבל בחיי נהניתי ללבוש חלוק לבן ולהשתעשע גרפית במדע האקלים.

כשנה עשיתי זאת. המִדּוּעַ הזה עשה לי רק טוב. להתעסק בטקסטים נקודתיים, יובשניים. זה הרחיק אותי קצת מתחושת הכישלון בכתיבת הרומן שלי. אין אמיתית יותר לסופר מן התחושה שכתב משהו שהוא עצמו כשופט שלו יודע ידוֹעַ היטב כי נכשל בו, אחרי שהשקיע שעות מחייו בעיבודו ובליטושו. הגעתי למסקנה נוספת באותה תקופה. למרות הכישלון האישי שחשתי בכתיבת הרומן "מיתת אושר", ידעתי כי עליי לשים את הדגש יותר על היותי סופר מאשר על היותי איש תיאטרון. הגיע הזמן לבחור דומיננטה.

יצאתי עם בנות אחדות. כשאני מפלרטט עם נשים והן איתי – זה קורה לא מעט – יש הרבה עבודה באמצעות העיניים, מבּטים. אבל איך אני יודע שאני מתאהב? לפתע אני מדבר בלי סוף, מפטפט עצמי לדעת. זה מה שקרה לי עם פרנסין פור, פסנתרנית שאוהבת את בּאך ומתמטיקאית, אישה-חתול-פרסי בעלת אף פחוס ורגלי רקדנית. היא אהבה להעמיד פני שמרנית-ביישנית וזה קסם לי מאוד. הטריק הפשוט והצפוי הזה קנה אותי. לך תסביר דברים כאלה.

 

אלבר קאמי, 1957

אלבר קאמי, 1957

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל