רק בשביל לקבל חיוך…… מלמדת קולנוע וטלוויזיה, מצלמת, עוסקת קצת בתיאטרון, ליצנות רפואית והמון כתיבה
ניב ואני נפגשנו לראשונה ביציאה מחדר המורים.
אני הייתי "המורה" החדשה לקולנוע.
תמיד שנאתי שקוראים לי "המורה".
אחרי הכל לא שיערתי מעולם שאתגלגל למערכת החינוך הפורמלית.
אחרי שנים בתעשייה, אני?
מה לעזאזל אני עושה שם?
ניב היה עוד אחד מהתלמידים שלי.
הוא היה מטורף על קולנוע.
לכן בצלצול הוא כבר חיכה לי.
"המורה", הוא קרא לי. "אני ניב. את נכנסת לכיתה שלי עכשיו.
אפשר לסחוב לך את המצלמה?".
ואני, לא יכולתי לסרב.
זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.
ניב ואני הפכנו לחברים הכי טובים.
הוא היה העוזר שלי.
בכיתה לא ממש אהבו אותו, אבל לא הציקו לו,
כי ידעו שקרין "המורה לקולנוע" לא תתן שיירדו לחייו.
ואני, התגלגלתי למקצוע הזה ממש במקרה,
קצת אחרי שגיליתי את העולם המופלא של הילדים.
אפשר היה רק להאשים את הליצנות הרפואית שעשתה לי הסבה מקצועית.
ניב ידע עליי הכל, כמעט.
אני ידעתי עליו יותר מההורים שלו, יותר מהחברים הכי קרובים.
אני חושבת שהתחברנו בעיקר בגלל שזיהיתי אצלו את האהבה שלי.
האהבה שהתחילה אצלי בגיל צעיר מאד.
ניב חלם להיות במאי קולנוע מפורסם.
מגיל שש, החל לעשות סרטים עם אחיו הגדול.
גם אני חלמתי.
למרות שלמדתי קולנוע, החלום לא התממש לחלוטין.
ניב אומר שלכן החלטתי שאם כבר ללמד, אז רק קולנוע.
שאחרים יגשימו את החלום לחלוטין.
שלא ישכחו אותי.
ותמיד כשהוא אמר את זה, נדהמתי.
איך צעיר כזה יודע יותר ממני?
איך הוא צודק, הייתי אומרת לעצמי.
איזה ילד נהדר.
הוא היה מביא את המצלמה שלו לשיעורים, למרות שלא הסכמתי.
היה מראה לי דברים שהיה מצלם.
ופתאום באמצע השנה שעברה, ניב נעלם.
המחנכת שלו אמרה שהוא לא מרגיש טוב.
שבועות אחרי שבועות ואין סימן מניב.
לי היה חסר עוזר.
קצת פחדתי להתקשר.
לא ידעתי אם זה בסדר או לא.
בסוף התקשרתי.
מגמגמת.
"שלום, מדברת קרין, המורה לקולנוע, רציתי לדעת מה שלום ניב?
הבנתי שהוא חולה".
זה היה אח שלו.
"ניב בביה"ח. הוא מאושפז."
"מה יש לו?", שאלתי.
"לוקמיה", אמר.
ובאותה שנייה, כאילו חרב עליי עולמי.
בחצי נשימה עוד הספקתי לשאול איפה הוא מאושפז וניתקתי.
כעבור שבוע, בלי שאף אחד שם לב, הגעתי למחלקה שלו.
כולם כ"כ שמחו שהגעתי.
"הנה הליצנית", אמרו.
זו לא הייתה המחלקה שלי, אבל במחלקה האונקולוגית כשרואים ליצנית,
העיניים נפקחות.
ולי, לא היה אומץ להגיע לא מחופשת.
התחבאתי מאחורי התחפושת.
פחדתי שיראה שזו אני.
חיפשתי בחדרים ובסוף מצאתי.
הוא שכב במיטה.
ישן.
כ"כ שלו.
כמעט קירח לגמרי מהטיפולים.
בקושי אפשר היה לזהות שזה הוא.
על השולחן ליד המיטה, הייתה מונחת המצלמה שלו.
לא יכולתי שלא לחייך ופתאום החיוך התחלף בבכי קורע לב.
רגע.
מה את עושה?
אסור לך לבכות.
את הדבר הכי אופטימי כרגע במחלקה.
תפסתי את עצמי וברחתי לשירותים.
כבר לא הייתי ליצן שמח.
ובעצם ליצן הוא בד"כ בתחפושת. לא באמת שמח אחרי הכל.
בלילה, ניב הופיע בחלום.
הוא אמר לי " את זוכרת שאמרת לי ללכת עם החלומות שלי עד הסוף?".
ואני הנהנתי בראשי כמתוך חלום.
" אני רוצה שתנסי לעשות את זה גם את.
לכי אחרי החלומות שלך, נסי להגשים אותם.
זה יהיה קשה, אבל אם לא תנסי לא תדעי".
ואני מחייכת אליו בחלום והוא לאט לאט נעלם.
נשאר רק החיוך שלו.
ניב דעך מהר מאד.
יותר מהר ממה ששיערו.
בלי הודעה מוקדמת, הגעתי יום אחד לביה"ס
ובכניסה חיכתה לי מודעת האבל.
אין יותר ניב.
זו הייתה השנה האחרונה שלימדתי במערכת החינוך.
החלטתי לנסות להגשים חלום.
לקדם את עצמי ולנסות לעשות מה שאני באמת רוצה.
בזכותו.
אני עדיין מלמדת קולנוע.
במסגרת החינוך הלא פורמלי.
לא בכיתה. לא בבי"ס.
ובכל מקום, ניב נמצא שם.
משקיף מהצד ומחייך.
מנצלת את הבמה להזכיר:
ביום ד" 21.11.07 כולנו באים לתת דגימת דם.
ביום ההתרמה של עמותת "עזר מציון".
תחשבו שזה היה הילד שלכם.
1-800-236-236
פורסם גם בבלוג שלי בדה מרקר קפה.
את נהדרת קרין. עברה אותי צמרמורת.
תודה לך יעל
כואב הלב על הנער. תלמיד שלי חלה בלוקמיה, הארורה שבמחלות, וגם חטף פטריה קשה בעצם, הלכתי לבקרו בבית החולים, שימחתי אותו בספריי, התעניינתי בו. למרבה המזל, הוא יצא מזה אחרי שנתיים וחצי, במאבק קשה. היום הוא ילד בריא, אני פוגשת אותו במסדרון, יש תקווה! צר לי עליו, ועלייך.
תודה ל".
כמו בכל דבר בחיים, יש סיפורים אופטימיים ויש כאלה שפחות.
מאד חזק ושתצליחי