הספר שלי ובכלל

שני חתולים חדשים. אחד מהם אסטמטי. הספר של אלכס יצא והוא מלא במין קריאות קרב שכדאי להקשיב להן. לפני שאומר משהו קצר על הספר שלי אני רוצה להגיד משהו על אפלה. פילוסופיה קטנה לעניים במיוחד. ויטגנשטיין כותב בקשר לפרויד, לגבי כל הסבר לגבי קיום רובד תת מודע הניתן לפירוש כוללני "אנו מוכנים להאמין בהרבה דברים משום שהם אפלים". מניעים אפלים בעיניו הם כוח המשיכה הגדול בפסיכואנליזה. ההסברים לא היו מתקבלים בצורה רחבה כל כך על ידי אנשים אם הם לא היו זקוקים להאמין בחושך מניעים. אך ויטגנשטיין אינו מסביר אפילה, רק רומז ליכולת השכנוע הקיים בה כאילו וספק ממלא משהו מהמקום בו שוכן כביכול התת מודע. דבר שני הוא הלשון או ההוכחה של ספק. "אהוב את אביך ואימך" למשל כציווי. לכל מילה יש ריבויי משמעות (כל מגדל הטקסטים שיש באתר הזה בלבד מהמם ומטיל מורא. גופי ידע ענקיים גורמים לי צמרמורת וריגשה) לכבד הוא לא רק מיקום של להוקיר מעמדת המאזין או הילד ולתת מין ייראה וכפי שאנו יודעים להוקיר את ההורים שלך זו משימה בלתי אפשרית בפעמים רבות. לכבד הוא גם העמדה של לראות אותם בחולשותיהם, להתבוסס בתסכול על האנושיות הסופית מאוד הנשקפת ממה שאינו בהכרח מרגיש גבוה ולהיות מוכנה למין מימד של לא רחמים אך מבט ישיר על המגרעות מתוך הכרה. גם זה לכבד. כן, לכל מילה יש ריבוי משמעויות חוץ ממוות. כי מי שמת כבר אינו יכול לבטא את המשפט "אני מת" ולכן המוות הוא סופי. לא רק כתיאור אלא גם כמקרה דוגמא. לחתולה קוראים אפילה .החתול מכונה לרוב "אסמה".

אנשים מצפים לדברים מהחתולים שלהם. אנשים פבלוביים. כולנו נשקע בבינוניות נוראית שלוש עשרה פעמים לפני שלחתול יהיה משהו דומה לכלי התפירה שלנו בהם אנו תופרים אותם אלינו. בגדים של חתולים.

אנשים מאכזבים אותי הרבה אך לעולם לא שאני יושבת ליד הבאר (מה שלא קורה המון)

הספר שלי, השירה השני יקר. הוא לא מאנפף ולא בנוי לכתר את הקוראת ומשם להכיש ולהמם ואז לטרוף. הוא בנוי חרבות חרבות.  לפני שהקמתי את ההוצאה כולם אמרו לי על ספרי הקודם שהוא נפלא אך צריך לעשות בו כך או אחרת כדי שיהיה פוליטי / נשי / עכשווי יותר או כל תואר טיפשי שיהלום כאבן יקרה את הגרון הקר של ברוני ההוצאה לאור צמאי זמן/כסף. אינני חושבת שכולם מסתכמים בזה, אך שיש מקום ליותר. הספר השני שלי שונה מהראשון. הוא נושק למקומות אחרים ושופך דם ממקורות שונים הוא יפה ומלוכלך ואיני הולכת לדבר עליו יותר. לפחות לא הפעם. אולי לא לפני סוף החורף, אולי בכלל לא. אך ממקום מושבי המשונה זה אני יכולה עדיין להמליץ לכן אהבותיי לקרוא אותו. לכרוך אותו דרך מפרקי הידיים ולהתנקז איתו באחר צהריים פנוי והרי השמיים משובחים כל כך בעונה זו, בשעות אלו.