'עט, עפרון ורעל' פרק שלישי

עסקי שלי משעממים אותי עד מוות

אני מעדיף

עסקיהם של אנשים אחרים

עד כה ביססתי את מעמדי כאמן מן השורה. למדתי צרפתית כדי להוסיף נופך רומנטי לתמונה הכללית וטרחתי להתעדכן באינפורמציה חיונית. הלכתי לתערוכות, נכחתי בפתיחות של אירועים הנוגעים לספרות וקולנוע, פקדתי תכופות הרצאות הזויות באוניברסיטה כשומע חופשי, רכשתי מנויים חיוניים למגזיני תרבות, לסינמטק ולספריית הוידאו השכונתית, סיפקתי אייטמים למקומונים קונספירטיביים, הסתובבתי בשעות לא קונבנציונליות בחנויות אלכוהול סיטונאיות, אספתי גזרי עיתונות על מיטב הסופרים והמשוררים והזדהיתי, אם כי לא הבעתי תמיכה פיזית, עם זרמים אופנתיים שונים. אך עדיין לא עלה בידי להתמקם כיאות. הסיבה לכך היא שלא גיליתי התלהבות יתרה, לא פיתחתי גנים זולים של ידוענים. רציתי והאמנתי שיש אפשרות לזכות באותו המשחק דרך כללים חדשים אותם אני אמציא. איני אוהב לכלול את עצמי עם שאר האדם. סלחו לי, אני מתרגש מהיכולת להיות כן.

מסתבר כי כמו לכל כוכב בהתהוות גם לי היתה תוכנית ידועה מראש וחסרת תועלת. תיאורטית הדברים נראים פשוטים, אך בשטח הם אינם מוכיחים עצמם. כיבוש הפסגה במערכה אחת דורש יותר מרצון טוב ופריזורה נכונה, כך שתוכנית העל ירדה מהפרק ובמקומה נרקמה אחת אחרת תוך התחשבות בזמן, במקום, ביכולות הכספיות שלי ובעיקר תוך ניצול תכונותי היחודיות, או ליתר דיוק מגבלותיהן. כן, אין מקום לגאונים בדורנו, אולי בפסגות אחרות. על ההר עליו אני בחרתי לטפס כלי העזר היו שונים. לכן נאלצתי לדכא את האישיות שלי ולהניח לה לפרוץ רק לאחר שאשיג את מבוקשי. הדבר עלה בידי בחריקת שיניים. קשה לדחוף פנימה את מה שחלחל החוצה עד כה, אולם שיננתי את המשפט הנדוש: המטרה מקדשת את האמצעים.

הדימוי המעורפל שיצרתי לעצמי אפשר לי לאמץ אישיות שתשתלב בחברה בהתאם לנורמות המקובלות. יכולתי לשווק את עצמי כמוצר מבוקש בשוק הבשר המקומי; זה היה החלק הפשוט והתמודדתי ללא קושי עם הדרישות. המכשול היחיד שעמד לפני היה אמצעים, מאחר שהכסף המועט שעמד לרשותי הלך ואזל. הייתי חייב למצוא מקור פרנסה.

יכולתי להציע עצמי למשרות מכובדות ששכרן בצדן, אך סוג זה של עיסוק על יתרונותיו הרבים לא קסם לי. סירבתי להתחייב לדבר פרט למטרה הראשונית שהצבתי לעצמי. האפשרות השניה והרלוונטית היתה השתלבות באחד המקומות המרכזיים בעיר. הכוונה לבר, מועדון או כל מקום המאפשר התפתחות בהיררכיה הסוציאלית ואשר בו שעות העבודה אינן מצריכות התעוררות מלאכותית. מאז ומתמיד דגלתי ביקיצה טבעית. היו אינספור מקומות מעין אלה, ואני התעניינתי במעט מהם.

 ה"מחתרת"- הבר השכונתי. האוכלוסיה הפוקדת אותו היא ברובה אמנים מאותגרים הישגית, טיפוסים משונים ומעין אינטלקטואלים מיוסרים המקוננים על מר גורלם. האנשים אשר ביקרו בו היו קונספט, אידאה; להלן – לוזרים עם אידיאולוגיה. אהבתי את האווירה והקהל הביתי, כך שהעדפתי לשמור את מעמדי ב"מחתרת" כלקוח.

 ה"אלפאנד" היה מקום קיצוני לכל הדעות. "מועצה אזורית" כינו אותו יושביו העליזים (תרתי משמע). השולחנות בו היו ענקיים במטרה ליצור קרבה בין הלקוחות הקבועים שהיו חבורות של עילית המעצבים והפורמים, מאפרים בעלי יומרות מקצועיות של ציירי אקריליק שסיימו תואר בינלאומי בהתכתבות, צלמי אופנה אפילפטיים של מגזיני נשים המוניים, נערים נשיים המתפרנסים מיתרונותיהם הויזואליים וסוטים מבוגרים בעלי אמצעים. מאורה זו היתה פתוחה עשרים וארבע שעות ואפשרה לסהרוריים למיניהם, גם אם אינם עונים לתיאור הממוצע של יושבי המקום, להתחיל את היום ובעיקר לסיים אותו באווירה פלילית ואלכוהולית. עבודה במקום מעין זה מעייפת, אך מכניסה כסף רב. אנשים שמחים מדכאים אצלי כל התלהבות, אך למרות זאת נהגתי ככולם לפקוד את ה"אלפאנד" בסוף הלילה.

ה"אינטרזון"- מועדון חברים, אשר אינו מאמץ אליו בהתלהבות פרצופים חדשים. בכל זאת קיימת אפשרות להיכנס לכתובת הנואשת אם אתה מסוגל להתמודד עם האווירה המלנכולית, המוסיקה הרועשת, הריח והעיניים החשדניות. לא, לא חשבתי ולו לרגע לנסות ולהשתלב שם. אני מזכיר את המקום משום שהוא מתקשר בשלב כלשהו לסיפור. ה"אינטרזון" שייך לקבוצה של מוסיקאים פסיכוטיים, המנותקים לחלוטין מהמציאות.

אחרון המקומות המתוקשרים היה ה"משולש", אשר נכבדי המקומות הנ"ל ואחרים היו מתרכזים בו. אגב, בכל המקומות לעיל אין גישה לנכים.

סדר. אחד החוקים הבסיסיים בכתיבה. נשמע פשוט, אך למעשה כמעט בלתי אפשרי. הכלים הדרושים לסופר מתחיל הם נושא הכולל עלילה עיקרית, אשר במקביל אליה מתפתחת עלילת משנה, רצוי יותר מאחת, גיבור שניתן יהיה להזדהות אתו, דמויות מעניינות, חוט המקשר את כולם אל הסיפור, זכרון פנומנלי לפרטים הנראים חסרי חשיבות, כושר ביטוי, יכולת ליצור דרמה, שמירה על אחידות הסגנון, וסדר. בעיקר סדר.

כאן בעצם מתחילה הבעיה שלי. מאגרי האינפורמציה העומדים לרשותי הם אינסופיים. כל מהלך, חוויה, פגישה אקראית או הגיג סתמי ראויים לתיעוד. אין עדיפות, כולם מעניינים, רלוונטיים ומתחברים לעלילה בדרך זו או אחרת. אני סבור שאוכל לכתוב את המשפט הבא תוך שאני מסתכן ביוהרה, למרות שלא הייתי רוצה ליצור את הרושם שאני מזלזל ביוהרה: כתיבת ביוגרפיה של אישיות כמוני היא כמעט בלתי אפשרית.

הערכה עצמית מופרזת? יכול להיות. בואו נבהיר את העניין – המטרה איננה התעסקות באופי הבסיסי שלי, אם כי הוא בא לידי ביטוי בכל דרך אפשרית. אחרי הכל אני הוא הכותב אליכם. אין לי כל כוונה לעדן, ליפות או להקצין. לא עכשיו, אולי לפני מספר שנים. היום הייתי רוצה לשמר את הסיפור כפי שהיה.