'עט, עפרון ורעל' פרק שני

לא לעשות דבר

הוא הדבר הקשה ביותר בעולם

הקשה והאינטלקטואלי ביותר

הברנז"ה המקומית מכילה ברובה טיפוסים חשדניים, אשר חוששים בצדק למקומם. צפוף בצמרת. כל כוכב חדש דוחק הצדה אחד ישן, ומסופרסטאר סלבריטי שכל הזרקורים מופנים אל מיטב מחלצותיו, שפרנסו מעצבים צעירים המוכרים העתקים זולים במחירים שערורייתיים המסבסדים אנשי טלוויזיה המפיקים תוכניות אירוח ופרסומות משמימות שנרכשו מנוכלים ותיקים המפעילים סדנאות למשחק מול מצלמה, שתנועותיו מבוימות והבעותיו מושאלות, זוכה המנושל על פמלייתו בתואר הבזוי "לא רלוונטי". אי לכך אין הם ממהרים לאמץ לשורותיהם זרים. לא חששתי. ידעתי כי את דרכי לצמרת תסלולנה הנשים והשמועות, והן, ככבשים, הלכו אחר מנגינת חלילי. יכולתי לסיים כל לילה עם קורבן אחר, וקל להתפתות. אחרי הכל היו ביניהן יפות כאלות, אך למרות כל זאת סירבתי בנימוס לרוב ההצעות. גם לאלה שאספתי באגביות לא הענקתי את חסדי. לא עבר זמן רב והשמועה כי ג"ק ווייט אינו מתמסר התפשטה ברבים.

לקחתי בחשבון שסיפורים אחרים בהקשר לנושא זה מסתובבים בעיר, הרי טבע האדם לפרוק את כשלונותיו ברכילות בדויה ומרושעת, אך מאז ומתמיד האמנתי כי זו לא בהכרח גורעת. ועל זה כבר נאמר: "כי אם יש רע מהיות לשיחה בפי כל, הרי זה לא להיות לשיחה בפי איש".

מכל מקום השמועות לסוגיהן מילאו את תפקידן, כצפוי מרכילות זולה ואינטנסיבית. הביקוש הלך וגדל והגיע לממדים עצומים. יש שעלו לרגל מהערים הסמוכות כדי לנסות ולהידחות. גם גברים לא מעטים ניסו את מזלם. אלה שיערו שמכיוון שאינני מתמסר לנשים אני נוטה לחבב את המין הגברי. חלקם אף טרחו להעלות זאת בפני, ולא חסכו את דעתם בנושא. ככל הנראה חשבו שסוג זה של גילוי לב ייצור קרבה. אני חייב להודות שמתוכם היו כאלה שיופיים עלה על זה של המין הנשי. לא מצאתי בכך כל יתרון.

כמי שבאמתחתו תואר באמנות הפלרטוט, אהבתי לדבר עם אנשים. אני מה שנקרא שילוב פושע בן יומינו של מפתה (סדרתי), יסורי ורתר הצעיר ומורביז"ן. ידעתי להוציא את המיטב מכל אחד, נברתי בתכולת המוח של כל הנקלעים בדרכי, תכננתי מחדש מערכות חשיבה, מוטטתי שנים של עבודה בשיחת סרק. האירוני הוא שאני עצמי לא האמנתי לתיאוריות המופרכות שהעליתי.

עשיתי זאת למטרת שעשוע והסטתי אינספור אנשים ממסלולם, מאמונתם ומעצמם. ערערתי כל דבר יציב, הנחתי מלכודות סביב הטריטוריה שלי. המעז להיכנס לא עוזב, לפחות לא כשם שנכנס.

אחרי שביקרתי בכל מקום אפשרי ולמדתי כיצד המערכת פועלת המשכתי לשלב הבא, תהליך הכשרת הקרקע לבואי. את יומי העברתי בישיבה בבתי קפה מרכזיים בחברת אורחים מזדמנים, בעיקר אמנים מתוסכלים, אנטי ממסדיים ודלי אמצעים הבטוחים, כל אחד בדרכו, כי כשרונם האדיר לא יכול לבוא לידי ביטוי במאה הנוכחית. כן, כולם הקדימו את זמנם והחברה מוקיעה אותם על היותם גאונים, מתוחכמים ושנויים במחלוקת. זוהי מלחמתם של האמנים כנגד האנושות.

בלב מלחמה זו ניצבתי אני כחלקה מפורזת, עוסק בהתבוננות שיטתית בעוברים ושבים ובהעברת ביקורות נוקבות עליהם. שיחותינו התפרסו על אינספור נושאים. מבעיות קיומיות, והיו כאלה, דרך ספרות קלאסית ושירה דרמטית וכלה בפילוסופיה לקאניאנית. אני תמיד טענתי כי הבעיה העיקרית והיחידה היא שאנו עסוקים בטרדות הקיום ולכן איננו חיים. כמובן שהיו מתחכמים שחלקו על דעתי וטענו כי דרך הבעיות הקיומיות הם יוצרים חיים ראויים. פילוסופיה של עניים, טענתי.

בקרב ידידי הסופרים נהגתי להפנים את יצר ההרס הטבוע בי, מאחר שהייתי זקוק למסגרת חברתית כלשהי. אלה היו הרגעים החביבים עלי במיוחד. בין הלא כלום אתה הכל יכול. זוהי ממלכתי.

הייתי מבלה שעות על שעות בשיחות סרק, שרבוטים, בהיה וקריאה לסירוגין, שיטוטים ברחובות המרכזיים, הנהוני ראש לכל דכפין. אכן, בטלה מהמשובחות שידעה העיר. זה המקום לציין שבטלה מסוג זה משקלה כעבודת כפיים. מחויבות ההולך בטל היא ראשית כל לחפות על חוסר המעש. לא להיות שבוי בדימוי החברתי של אוכלוסיה המזוהה בדרך כלל עם המעמד הנמוך, וגרוע מכך, להיראות טרוד אך לא ליפול לידי השגרה והשממון. ללכת אך לא להרחיק. יתרונותיה אינסופיים אך קשים מנשוא, וככזה לקחתי על כתפי הנהגה של דור שלם ההולך בדרכי. בחוגים מסוימים עולה אף אנחת רווחה לשמע שמי.

כן, הייתי לפילוסוף של בתי קפה כסארטר בשעתו, להוציא את רקע הגדה השמאלית בבולוואר סן ז"רמן ואת החזיון, המקורי, יש להודות, על איש בדמות לובסטר כתום הרץ אחרי ברחובות.

בהתנהלות שגרתית ופסיבית משהו במרכזם של ההמולה, הרעש והעמדות הפנים משך את תשומת לבי יתר על המידה. בחור כבן גילי, בעל חזות רגילה, או יותר נכון סתמית. עיני נתקלו בו בכל מקום, ולאן שלא הלכתי הוא היה שם לפני. הוא היה מנותק מהסביבה לחלוטין, ונראה תמיד כאילו נקלע לאזור בטעות. ולאדימיר, זה היה שמו. אני כיניתי אותו המשקיף. ולאדימיר זה הסתכל על כולם בדרך שונה משנהגתי אני. נראה היה כאילו הוא יודע הכל, כאילו הוא קיים רק כדי לוודא שהדברים מתנהלים כשורה.

הצטלבות של שני קוים יוצרת נקודה. במקום המפגש ביניהם נוצרת מסילה. לפעמים היא מובילה אותך למסע קצר ומהנה, לפעמים למסע ארוך ומייגע, ובמקרה שלי אל הקץ. אתה נמצא תמיד בשליטה מלאה על הקו שלך, יכול לחתוך אותו ולחסוך מעצמך את הסוף. כמובן שקיימות אינספור הצטלבויות על קו אחד ואפשרויות בלתי מוגבלות של תנועות. כל הכרות עם אדם שיש לו השפעה כלשהי עליך, בין אם לטוב ובין אם לרע, יוצרת השפעה על התודעה שלך וגורמת לסטיה מן המסלול. המפגש שלי עם ולאדימיר גרר אותי לאותה נקודה אליה נמנעתי מלהגיע כל חיי.