אני מתפללת עם העברינים

בננות ובננים יקרות מפז,

יום כיפור מתקרב ואני ממרקת ת"עצמי – חלונות, תריסים, חטאים, ארונות… שאני לא לוקחת צ"אנסים עם ההוא למעלה שכל הזמן משבּש לי את התוכניות. שאולי פעם אחת בחיים יזרוק לי עצם, חולירע. שבינתיים אני משפשפת, מנערת, מאווררת, מה לא… עומדת לי בשטריך אצלנו, ומתפעלת מנמיכותו של העולם. והעולם – מטומטם. זה יוצא מהארון, וזה שקוע עמוק בארון, וההוא שולף דילדו מהמגירה, וההיא מגדלת זקן וחתכה את השדיים. נו… אנשים קטנים. ואלוהים יושב בשמים וצוחק צוחק. או שהוא לא קיים בכלל. או שהוא לא מבין עברית. לא יודעת.

אתמול בלילה כמעט שהחלפתי מקצוע, אההה. התייבּשתי שעתיים על הפינה הקבועה שלי, וקליינטורה – נאדה. שכולם נבהלים לפני יום הכיפורים, רצים לחותנת עם געפילטעפיש ופרחים. חמורים, שתכף אחרי התפילת נעילה הם תוקעים עוגת דבש, מחרטטים לגברת איזה תירוץ ורצים לחפש אותי. זונות! חרא יאכלו אצלי, שככה שוכחים אותי ואת השדיים שלי.

נו, אני עשיתי לי אחת ועוד אחת וסגרתי הבּסטה. לא רוצים אותי – לא צריך. היידה, לקחתי השולחן המתקפל, אמרתי צ"אוּ  לקולגות ושמתי פעמעמי העירה. דקה, שתיים ועצר לי ארבע-על-ארבע מודל הכי הכי: תעלי, גברת. נו, מי אני שאתווכח עם הבעלבית – היידה, עליתי. ההוא היה מאוד נונשלנט, חליפת פסים אופנת סגל, שעון אלף קארט פדאני, צלקת מעוצבת על המצח. שתכף שלחתי את היד שלי למוט הילוכים שלו. אבל ההוא הרים גבּה והסיט ת"יד שלי בחזרה למקום הטבעי שלה. חולירע, ההוא מפחד על הריפוד או מה? נו, אני הייתי נונשלנטית בעצמי והיבלגתי – לא רוצה שארד לו, לא צריך. ככה נסענו על נמיר וחתכנו ת"עיר. אני, מרוב שנפלתי בקסמים של איש המיסתורין, שכחתי לרדת בתחנה שלי, והאדון פני צלקת דהר לכיוון דרום העיר. קיבינימט, הפרופיל שלו גמר אותי – אף של אליל יווני, שפתיים של אליל יווני ומצח של אליל יווני. אפולו בֶּלוֶודֶרֶה ממש. מי צריכה יותר, בננות יקרות שלי. נהייתי מאהבת אפלטונית מרוב החינניות שלו. ברדיו ניגנה מוזיקה קלאסית, שופן או שופנהאור, לא זוכרת, והאווירה היתה כמו בסרט פילמ-נוּאַר.

נסענו ככה איזה עשרים דקות ונכנסנו בסימטאות של התחנה המרכזית הישנה. והאליל – פסל של אבן. לא מגיב על החישקוקים שלי במראה הקדמית. הללו הללו, תזרוק לי עצם, מותק, תגיד משהו, תקלל. אבל ההוא אפילו לא מחייך. מין הון להון עצרנו לפני איזה חור שנראה כמו בית זונות של רוסיות נרקומניות יתומות, וההוא החנה ת"ארבע-על-ארבע על המדרכה: תחנה סופית, גולדה! קיבינימט, מאיפה הוא מכיר ת"שם שלי?

היידֶה, פתח לי את הדלת כאילו הייתי מלכת אנגליה, לקח אותי אנגָזֶ"ה תחת זרועו ושמנו פעמינו דוּרְך ישר לתוך מאורת הכּוּסים. עברנו בפרוזדור חשוך, ומשם נכנסנו לחדר האחורי. אני הייתי בטוחה שההוא מחפש מיטה להשכיב אותי והייתי חרמנית, אבל תכף שנכנסנו לחדר צנח לי הדגדגן…

אלוהים אדירים, בחדר ישבו מהצד האחד גברים ומהצד האחר נשים. בכותל המזרח עמדה קומודה עקומה עם וילון קטיפה, ולפניה התכופף איזה אחד צילֵייגֶר עם כיפה בוכרית ענקית. אני זיהיתי שמה כמה זונות וקוקְסים מהמחזור שלי, ואיזה סרסורון שפעם הרביץ לי מכות רצח. חוץ מזה היו שמה כמה פרצופים מהשוק האפור ומהשוק האדום, והכוונה לאדום על הידיים. אני כבר הצטערתי על שנתתי לאליל המצולק שלי להביא אותי להנה ומשכתי לכיוון היציאה. אבל ההוא משך אותי בחזרה ולחש לי בעגילי-שושנה-דמארי שלי: גולדה, דחילק, זה יום כיפור היום. נו, אני לא התאפקתי ותיקנתי אותו, בובה"לה, יום כיפור זה מחר. אבל ההוא היה מאוד אסרטיבי ואכל לי ת"תנוך של האוזן: אבל היום זה היום כיפור שלנו, גולדי! שלנו! נו, אני לא התווכחתי איתו והלכתי והתיישבתי עם הבננות העבריניות בעזרת הנשים. מה לא עושים בשביל זיון עם אפולו?… האליל הפריח לי נשקוקית והתיישב ליד האקס-סרסורון שלי.

ואז הצילייגר מול הקומודה התיישר והסיט את הפרוכת קטיפה, שלף ספר תורה מהמגירה העליונה והתחיל ליילל: בישיבה של מטה ובישיבה של מעלה אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים… יופי, עכשיו גם אני עבריינית. ככה גנח איזה שלוש פעמים ובסוף התחיל לסלסל "כל נדרֵי". שתכף זלגו לי דמעות מַאמֶע-לוּשֶן, אוהו, לא יודעת מה קרה לי. ואז הגברים עמדו לתפילת שמונה עשרה, והנשים החליפו ביניהם רֶצֶפּטים לעוגות דבש וקַנדונים בטעם פינַקולדה.

נו, אחרי שכולם דפקו בחזה אשמנו בגדנו גזלנו וכו", אני תפסתי פיקוד וצעקתי לאדון האליל שאני כבר ממורקת, תודה לאל, ושמבחינתי אפשר להתחיל לחטוא, בגדול. הפני-צלקת סימן לי שאלך לחכות לו ליד הארבע-על-ארבע, ותחב לחזן-עבריין הבוכרי איזה סטיפה לכיס.

את הליל כיפורים הזה אני כבר לא אשכח, בננות יקרות מפז שלי. ההוא עשה לי אהבה כזאת, אמא"לה… תכך שעלינו על הג"יפ אני העברתי להילוך קדמי: התיישבתי לו על המוט-הילוכים ודחפתי לרוֶורס. ההוא לא הספיק להגיד טרנטינו ומצאנו ת"עצמנו בתוך הבית-כנסת המאולתר של העבריינים. חולירע, כמה חבר"ה מהשוק האפור נהפכו לאדום בהיר. אני הייתי ברקיע השביעי, וצעקתי כמו משוגעת. אבל הצעקות שלי נבלעו חת-שתיים בתוך סירנות של משטרת ישראל.

לפנות-בוקר שיחררו אותי, אבל אפולו היפה שלי נעצר עד תום ההליכים. גם את האדון החזן הם לקחו, לא לפני שגירדו את השוק האפור שהיה מרוח לפני הארון קודש מתחת לארבע-על ארבע של האליל. את בית הכנסת סגרו בינתיים, מפני שאלוהים, לדעת משטרת ישראל, לא אוהב רוסיות. או שהוא הומו בכלל… חתיכת גזענים.