בננות - בלוגים / / מארועי שבוע הספר האחרון.
עין החתול
  • שהרה בלאו

מארועי שבוע הספר האחרון.

עוד בילדותי נהגתי להסתובב בין דוכני שבוע הספר בכיכר "אורדע" ברמת גן, כשעיני עוקבות ברעבתנות אחר הסופרים הניצבים מעברו השני של הדוכן. כבני אלים נדמו הם בעיני, פניהם נוצצות מזיעה וימינם מושטת שוב ושוב אל העט כדי לחתום על ספרם החדש שאך זה נרכש בידי ההמון צמא-התרבות. "הסופר כך וכך חותם עכשיו על ספרו בדוכן הוצאת זה וזה" הרעים הכרוז ואני הייתי מרטטת כולי, נדחפת קדימה, מנסה לקרוא את הבעתו האטומה של הסופר המותש, כשבליבי אני יודעת שיום יבוא ואני אהיה זו הניצבת מעברו השני של הדוכן, יום יבוא ואני אהיה זו היוצאת למסעות ברחבי המדינה בעקבות חנויות הספרים הפזורות בה, יום יבוא ואף אנוכי אהיה סופרת עבריה החוגגת בכיכרות את שבוע הספר, זו שידה מאיימת לנשור מרוב הקדשות.
ובכן, השנה היא 2007, ספרי החדש אך זה ראה אור ושבוע-הספר המיוחל אכן הגיע. ברוכה הבאה לעולם המציאות גיברת-סופרת.
 
יום ב", אבן-יהודה, 18:00
 
אורלי קראוס ויינר ואני עומדות בפתחה של הספריה העירונית באבן יהודה, בחוץ מתרחש מעין הפנינג בזעיר אנפין: שתי שורות של דוכנים עמוסים בספרים, צופים חדורי מוטיבציה נעים בין הקהל הדליל בנסיונות להתרים למטרה נעלה כלשהי ולא הרחק מאיתנו נטועה בימת בידור ענקית לילדים שלמעשה מהווים את החלק הארי של הקהל.
אורלי נינוחה ומשועשעת לידי, מציתה סיגריה. "זה כיף" היא מסבירה לי. "אני עושה את המסלולים האלו בכל שנה בשבוע הספר, ואת הולכת ליהנות מזה, עוד תראי" בגלל החביבות הטבועה באופייה איני נוטרת לה על הערימות הענקיות של "דיוקן הונגרי" שלה הניצבות על השולחן, אבל איפה הספר שלי, איפה?
אחת המוכרות נחפזת לעברינו "אהלן", היא אומרת "הנה הספר שלך והנה שלך" ומיד אצה לעזור לאם זועפת שמתקשה במציאת "טרופותי הבת".
אני עומדת ליד ספרי וממתינה. כמה פגיע הוא נראה שם על הדוכן. העטיפה היפה שכה התגאיתי בה נראית כעת כטובעת בין ים העטיפות הבוהקות בצבעי אדום ושחור. אני עוקבת אחר הקונים המעטים בעיני נץ, רוצה ולא רוצה שיושיטו ידם. והנה זה קורה, אחד מהם נעמד מולי, מושיט ידו אל הספר, מרים אותו מעל הדוכן ומתחיל לעלעל בו. אל תנשמי שהרה! לא לנשום! אם תנשמי הוא יניח את הספר בחזרה, עשי הכל רק אל תנשמי! לא לנשום. איני נושמת.
וברגע הזה העדין מכל, מגיחה מאחור המוכרת, "זו היא שכתבה את זה" היא מודיעה בחגיגיות. הקונה נראה כארנב הנלכד באורות מכונית. עינינו צמודות כעת זו לזו, אני רואה שריר קטן מפרכס בלחיו הימנית, ברור לי שהמחשבה היחידה המשתקשקת במוחו היא "אני לא רוצה את הספר הזה, לארוצהלארוצהלא!" ואני מולו מחייכת חיוך מאולץ כשהמחשבה היחידה במוחי היא "אתה לא חייב לקנות את הספר הזה, לאחייבלאחייבלא!" והדינמיקה הזו, שאלמד להכיר היטב במהלך השבוע הקרוב ממשיכה על חוקיה המוכרים. הקונה, מעלעל בספר בעצלתיים "מעניין, מאוד מעניין" הוא פולט תוך שהוא מניח אט אט את הספר על הדוכן, "אני עוד אסתובב קצת ואחזור" הוא מבטיח ונמלט מהמקום. אם אינני טועה, השעטה המבוהלת שלו תעצר רק בצומת ביל"ו (לשם אגיע מחר).
"תהיי אסרטיבית!" נוזפת בי המוכרת. היא צודקת כמובן, אבל איך אוכל? האין אני פרח-ספרות ענוג? קצת קשה עלי הפער הזה בין ההסתגרות המוחלטת שכפיתי על עצמי במהלך כתיבת הספר לבין ההתחככות הבלתי פוסקת הזו של שבוע הספר, אבל מי אמר שבאנו ליהנות, אה? אני מחליטה להיכנס לספריה ולהמתין עד שם תום הארוע.
היה כדאי, אני מגלה שאחת הספרניות היא קרובת משפחה רחוקה של לאה גולדברג.
 
יום ג", בדרך לאוניברסיטה העברית בירושלים, 18:30
 
נהג המונית דווקא נחמד "אז על מה את הולכת לתת את ההרצאה שלך?" הוא שואל, בקולו נימת עניין אמיתית. "על ספר שכתבתי" אני עונה וחשה גאווה מוזרה. הלוואי שיהיו שם הרבה סטודנטים, אני חושבת, הלוואי שהם יתרשמו ממני כל כך, שלכשאסיים את הרצאתי, הם יזנקו מהכיתה לחנות הספרים הקרובה וישלחו ידם אל ספרי, סוף סוף, האין זאת מטרתו של שבוע הספר?
במושב שליד הנהג יושב מאור כהן, גם הוא בדרכו לאוניברסיטה העברית, אני מחמיאה לו על הפרוייקטים האחרונים בהם נטל חלק עד שאני נזכרת לשאול "ובאיזה שעה אתה מופיע?"
"שמונה" הוא עונה.
השיחה ברכב גוועת. גם אני אמורה לתת את שיחת הספרות הקטנה שלי בשעה שמונה. משום מה אני מתחילה לחוש עצבנות קלה.
 
השעה שמונה ואני ישובה אל מול עשרה סטודנטים. עשרה.
בדרכנו למעלה פגשנו מספר צעירים צוהלים "לאן אתם?" ניסו המארגנים "לשיחה עם שהרה?"
"לא!" הם שאגו "אנחנו להופעה של ברלד!" יופי להם ויופי לברלד.
 
אגב, השיחה בסופו של דבר היתה מצויינת, למרבה ההתרגשות התברר לי שהם אמנם היו עשרה אך כולם קראו את הספר, התפתחו שם דיונים סוערים אודות אופיה והשקפת עולמה הקיצונית של הגיבורה. לא יכולתי להניח להם. לולי רמזו לי המארגנים בעדינות, הייתי מאריכה בשיחתנו עד שבוע הספר הבא. מה יש, כלום אסור לה לסופרת עמלה לחוות רגעי נחת?
 
יום ד", צומת ביל"ו 15:30
 
חנות צומת-ספרים ענקית וממוזגת היטב. אני כושלת פנימה סמוקה ומזיעה מנסיעת-סיוט בשלושה אוטובוסים שונים.
כמלאך גואל מרפרפת לעברי ליה, המוכרת, אותה ליה שכבר בשיחת הטלפון המקדימה ציינה עד כמה אהבה את ספרי. מבטי חולף באימה על פני החנות עד שאני נוכחת לדעת שלא סידרו לי "פינת החתמה". רבות שמעתי על אותה "פינת החתמה", בה אמור הסופר לשבת מאחורי ערימת-ענק של ספריו ולהמתין לחותמים הממאנים לרוב להגיע. 
"רק לא פינת החתמה" שיננו לי שוב ושוב לי חברי הסופרים המנוסים "את צריכה להיות בסבבה שלך ולדבר עם המוכרים וזהו, רק לא פינת החתמה". אני מסכימה איתם. הרעיון להיות כלואה מאחורי ערימה מספריי אינו קוסם לי כלל. לערימות מסוג זה יש נטיה להצטמח מעלה במקום להתכווץ ולהעלם. מה טוב איפה, שאני יכולה לשוטט בחנות המרווחת עם ליה המקסימה ויודעת הספר כשמדי פעם קוראות לי מיכל או זקסי לבוא לאיזור הקופה ולחתום על ספרי.
וכל עניין ההקדשה, בל יהא הדבר קל בעיניכם כלל וכלל, וכי מה כותבים לו לזר מוחלט שבזה הרגע רכש את ספרך? הנטיה הראשונית שלי אגב, היא לקוד לפניו ולהצמיד מצחי המיוזע לכפות רגליו, מסיבות מעשיות איני מיישמת זאת אולם אני שוקדת על הקדשות אישיות ומפורטות המתבצעות על רקע השיחה הקצרצרה שאנו מנהלים בעודו שולף את כרטיס האשראי. גיליתי ששאלות אודות גיל, מצב משפחתי או התהיה מדוע בחר לקנות את הספר, יכולות להניב תשובות נאות שיובילו להקדשה האישית המבוקשת.
רוכש ספרים! אם ברצונך בהקדשה הנראית כאילו נכתבה על ידי אחיך האובד והנרגש, גש נא לסופר שזהו לו ספר הביכורים שלו וראה איזו הקדשה תקבל. לחיי סומקות עתה למחשבה שבחנויות יד שניה יסתובבו בעתיד עותקים עם אותן הקדשות משתפכות. מצד שני, אין מהנה מחתימה על ספר. הדבר היחיד המשתווה לכך הוא חתימה על ספר נוסף.
 
הנסיעה מצומת ביל"ו לבני ברק ארכה שלוש שעות. רק אלוהים יודע איך זה קרה ואיפה בדיוק טעיתי במסלול האוטובוסים. לעזאזל! הנסיעה הזו ארכה יותר מנסיעה לנהריה (שמצפה לי בעוד יומיים)
 
יום ה", תחנת הרכבת הישנה, ירושלים. 21:00
 
ישמור אותי האל מירושלמים! סליחה על ההכללה הגורפת, יותר נכון ישמור אותי האל מרוכשי ספרים ירושלמים, או עוד יותר נכון מחוסר רוכשי ספרים ירושלמים.  או אם נרד לשורש העניין, ישמרני האלוהים מירושלמים שלא העניקו לשהרה הקטנה את תשומת הלב בה היא חפצה.  
הריטואל היה מוכר עד כאב, שוב העמידה המביכה ליד הדוכן, שוב הקונה המזדמן המרים את הספר ומתבשר בחגיגיות על ידי המוכרת ש"היא כתבה אותו!", שוב ההתפתלות (הרי היא כתבה אותו), החיוך המאולץ (ואני לא אקנה אותו), העפעוף הקצר, היד הנשלחת מטה ושומטת את הספר כאילו היה תפוד מורעל.
"למה אתה לא קונה?" זו מיכל היפה, המוכרת בדוכן של זמורה. מיכל, מיכל, אני חושבת. למה לפתח סימפוזיון על הנושא? למה לשמוע עלבונות בשידור חי? לא רוצה אז לא רוצה.
"זה לא נראה לי" מלעלע הבחור "מצטער"
אתה ועוד איך תצטער שמנדריק, חכה חכה ש—
"אמרת משהו?" זו מיכל.
"כלום" אני אומרת, אני רוצה הביתה.
 
עם בני זה היה אחרת. "חיפשתי אותך" הוא מחייך לעברי "את בחורה פקחית" כן. פקחית עד כדי כך שלא מכרתי הערב ולו עותק אחד. גם בני בחור פיקח. הוא פורש לפני ניתוח פסיכולוגי מקיף של אישיותי לאור מה שקרא אודותי בראיונות עיתונאיים. את הספר, כך נראה, אין לו כל כוונה לרכוש. אני מחליטה שזהו הרגע הנכון לעבור ללוחמה בשטח בנוי. "אתה יודע מה?" אני לוחשת לעברו "האמת היא שהספר הוא אוטוביוגרפי לגמרי, הגיבורה היא ממש אני, באמת, אבל אל תספר לאף אחד"
והנה מתבצעת לה הרכישה הראשונה. אני נשענת על הדוכן מותשת. משמאלי מחליקה מיכל לשקית עותק נוסף של "קרוב להפליא ורועש להחריד", איני יכולה שלא לתהות מהן שיטות המכירה האישיות של ספרן פוייר.
 
מוצאי שבת, גני יהושע, 21:00
 
אין כמו בבית! הום סוויט הום! הדוכן של זמורה-ביתן מואר כבנשף מחולות. כולם נמצאים כאן: גבריאלה אביגור רותם, מיכל שלו, רון לשם, אגור שיף, עמליה רוזנבלום, צביקה טריגר וליעד שוהם. גם אנשי ההוצאה כולם מתרוצצים בינינו ודואגים לנו כפגים באינקובטור "קחי!" תוחב לידי עידו פרוסת עוגה מאפה ידיו "שתי!" תוקעת לידי נועה העורכת האהובה שלי, כוס קפה רותח, "קדימה" מעודד אותי ספי, "כל הכבוד!" מדרבנים אותי יורם וערן. הדוכן כולו מכוסה בעשרות מספרי ומשהו מהאנרגיות המבעבעות דבק גם בי. הפעם לא תהיה עמידה מבויישת מאחורי הדוכן, הו לא!
ואכן ספר רודף ספר, ידי מתחילה לכאוב מרוב חתימות לרוכשים, עוד עותק ועוד עותק, בדיוק כפי שחלמתי בילדותי. אולם מסתבר שישנם דברים שאפילו חלומות אינם מסוגלים לבטא. לדוכן מתקרב יורם קניוק, זה שספרו "אדם בן כלב" ניסח את תפישת השואה שלי והוא נעמד מולי, מושיט ידו אל ספרי ורוכש אותו. כאן אעצור ואומר שקניוק היה יכול לקבל את הספר בטלפון אחד לשרה, יחצ"נית ההוצאה. אבל כפי שהסביר לי "אני קונה אותו במיוחד ואני גם רוצה הקדשה ממך".
מזמן לא הייתי כל כך מאושרת.
בקושי רב אני נפרדת מאנשי ההוצאה, שוב ושוב אני נקראת לחתום על עותקים נוספים, המחשבה היחידה שעולה במוחי בעודי מנופפת לדב אלפון ולאבי שומר לשלום היא שאיכשהו חייבים לשלם על כל האושר הזה.
 
שעתיים לאחר מכן, בית חולים וולפסון
 
ההחלקה מהאופנוע התרחשה בסיבוב כך שהנזק לא היה נורא כל כך, רק כמה חבלות יבשות ושפשופים. גם זריקת הטטנוס לא מאוד כאבה, והגב יהיה בסדר. אולם כששכבתי שם על הכביש הלומה כולי ומחכה לאמבולנס שיבוא לא יכולתי שלא לתהות מה היה עולה בגורל הספר לו הייתי ניזוקה בצורה חמורה יותר. האין זו ההוכחה הניצחת שאכן סופרת הנני בכל רמ"ח איברי הכואבים? ועל כן, אשנס מותני וגבי החבולים ואמשיך במסע בכל רחבי הארץ שכן, אחרי הכל זהו שבוע הספר, ודבר לא יעצור את המפגש בין סופרת עבריה לבין קהל רוכשי הספרים בארץ ישראל. 

הטור פורסם לראשונה בעיתון העיר

 

9 תגובות

  1. רונית בר-לביא

    הצחקת אותי בקול.

    למעט הסוף כמובן….
    ודרך אגב, לא על כל פיסת אושר צריך לשלם בכאב, לא ולא !!

    את מוכשרת ומדהימה, ואני מאחלת לך בהצלחה.

    ובואי לבלוגי כאן, תראי שיש עוד כמה טיפוסים בירושלים, שלא חלמת בסיוטים…

  2. מצחיק עד דמעות.
    הערב האחרון נשמע כמו חוויה ששווה לחטוף בעדה כמה חבטות.
    אני מקווה שאת כבר מרגישה טוב יותר.

  3. שהרה מתוקה, ברוכה הבאה.
    נהניתי מאוד לקרוא את הטור. מצפה לקרוא עוד.

  4. מזמן לא קראתי משהו שלך… (לא באשמתי) מקווה שטוב לך איפה שאת נמצאת

  5. ברכות שהרה ותודה על הטכסט והכנות.
    בריאות ויצירה. בריאות בשביל שאפשר יהיה ליצור ויצירה שתביא בריאות!

  6. משעשע וכתוב לעילא. תודה.

  7. כפרה, הרוזנת של סגיר? אחותי קנתה לי כמה מתעלוליה של סופי ליום ההולדת. אוח, איזו הנאה. לא נותנת לאף אחד להציץ.

  8. זה כתוב מאוד מאוד יפה. הלואי שיום אחד גם אוכל לחוות זאת

© כל הזכויות שמורות לשהרה בלאו