מפה להליכה לאיבוד
  • אורי אלחייני

    בת 32, נשואה על פי התעודות, אמא לעלמה, שבקרוב ימלאו לה חמש. ביקרתי עד כה בתחנות הבאות: ילדות רוויית שמש ודת בנתיבות, התבגרות בפנימיית אבן בירושלים, שירות צבאי כאזובת קיר, לימודי פילוסופיה בתל אביב, נישואים ואמהות. ומקווה שכברת הדרך הראשונה במסע לא מבשרת את המשכו. בשנים האחרונות השלמתי כתיבת שלושה ספרי נוער, שאף הוצאה לא מוכנה להסתכן ולפרסם. גם בן זוגי הסתבך במילותיו כשהכרחתי אותו לקרוא את כתבי היד. אבל מה הוא מבין. הוא איש מחשבים.

גלגוליה של אורי / שמעון אדף

    אורי אלחייני נולדה לאחר שסיימתי לכתוב את הרומן הראשון שלי "קילומטר ויומיים לפני השקיעה". בשאריות האנרגיה שנותרו לי שרטטתי פרק פרוזה שבו ילדה בנתיבות שומעת באישון לילה את קריאתו של האל. כוונתי המקורית היתה שאורי – אז פלורה אלחייני – תיעשה בבגרותה לאישה שיש לה כשרון כמעט על טבעי להיקלע לתסבוכות, וכך היא הופכת מעין בלשית המוטלת בעל ...

קרא עוד »

ועל עצמי, ידעתי לספר?

נסענו בשתיקה לתל אביב. אבל קודם היו לי ארבע מאות שקלים לשרוף ורציתי לראות את השלג בירושלים. סופה התחוללה בימים ההם, לפני שבועיים. עצרתי מונית. אמרתי לנהג. בדרך לשם הוא דיבר על צרותיה ומצוקותיה של ישראל. שום דבר מיוחד. והשלג היה ענני וקשה, חסר צורה וצרור. המעטה הלבן של האשליה התקלף ומבעד לו ניבטה המהות המלוכלכת. עקבות האפר של המכונה ...

קרא עוד »

כשאן קרסון תרגמה למעני את אריפידס

          טוב, לא למעני היא תרגמה. הרי איננו מכירות. ובכל זאת, כשאדם נעשה לקורא של יוצר מסוים, מה זה מחייב את היוצר? האם לא להתכוון אליו, להיות ערוך לקלוט את נימי נפשו של הקורא, הגם שאינו מכירו, אף את שמעו לא שמע? אז כזה היה המקרה: ואני קראתי את אן קרסון כל השנים. מה זה קראתי, ...

קרא עוד »

אני רציתי לחיות את זה

    אני רציתי לחיות את זה. היו שעות אחרות של אנשים אחרים, והלכתי בינן, שיערתי מה יהיה מראן של שלי, חרוכות כפטמות, וחומן חוף הגוף, ומורא הבשר בתוכן, אבל לי, לא היה לי אכפת, הסתובבתי, והיו מכשולים, נניח, פרחים ממין הסחלב, לועות לועתניים, אפילו ההמוניות של צמח השומר, היתה תבהלה.  כמובן שלא הבחנתי בין אחד לאחיו, תגיות השם שהדביקו ...

קרא עוד »

בתשובה לשאלה: לאן נעלמה משוררת הפרוזה אורי אלחייני?

  לֵילהּ זרח, והיא שקעה. מעבר לסופה היתה סופה שניה, שוברת חלונות, הורסת דעת, מַגלה מן הבתים. לרחוב גם היא יצאה. בחוץ – מטר נושם. שוטר קרא: הי, את. היא נבהלה. כן, את, במה את מאמינה? בכל מה שישנו, אמרה. ובאלים העתיקים, באלה הצנופים כמו קיסוס על העצים, באלה השמורים בחתיכות הצל שבפתחים, באלה הבורחים בזינוקים של אור מתוך שברי ...

קרא עוד »

אל המעמקים

      הטעות שלי היתה, כמובן, שניסיתי לצפות בסדרה הזו דרך עיניה של ביתי. מאז שהיא בת ארבע עיניה מתמסמרות למסך ברגע שמופיע עליו הספוג הצהוב. והיא לא היחידה, ראיתי את זה קורה לילדים אחרים. הם הולכים בעולם, והשעון הביולוגי מתקתק בתוכם. פתאום הוא מצלצל, והם נדרכים, ניגשים לטלוויזיה ובוהים בבובספוג מכנסמרובע: אתם מוכנים, ילדים? כן, כן, כן. בתוך ...

קרא עוד »

בא הפחד

בכל פעם בא הפחד והוא שונה במקצת, כמו עיר המתגלה בחלום, זיכרון חיוור של מבנים שהכרתי, רחובות וצללים שהנפש משתוקקת להם ואל לה להגיע לשם לעולם. דימוי יפה, לא, אני שואלת. אבל הדימוי הוא לא המציאות. עוד לא סיפרתי את האמת שהוא מכסה עליה. ההשתנקות בחזה, ההתכווצות של הלב, הפה היבש. אם רק אוכל לקום ולזכור: זאת הילדה שלי, זה ...

קרא עוד »

האישה הזו, בארמון הגולגלות שלה

  הדברים נוטים להיטשטש. זה היה סיפור שתכננתי לכתוב או חלום שחמק מתחת לסף ההכרה לפני שאחזתי בכולו. כך או כך נותר ממנו זיכרון עשן, מפוגג. אישה אחת, לא אני. כלומר, אישה שנראית אחרת, עם תכונות שונות: אישה שטרודה למשל בעובדה שמתים סביבה כל הזמן, אנשים שהיא לא מכירה, שלא שמעה עליהם, ביפן או בערבות מונגוליה – אבל קורה שבני ...

קרא עוד »

© כל הזכויות שמורות לאורי אלחייני