בננות - בלוגים / / ההזמנה – סיפור קצר ליום כיפור.
עין החתול
  • שהרה בלאו

ההזמנה – סיפור קצר ליום כיפור.

                                     ההזמנה

 

זו הזמנה משונה, היא בהחלט מודעת לזה, ועדיין, אין לה כל כוונה לסרב.

"אז חשבנו, מרדכי ואני, למה שלא תבואי אלינו קצת?" קולה של מלכה וויליס חורק מבעד לשפופרת. "גולדרס גרין כל כך נחמדה בסתיו, ואנחנו נשמח לראות אותך אחרי כל השנים".

היא מקשיבה בזהירות גדולה להמשך המשפט, מחכה לתנאי או לבקשה מסובכת. היא כבר רגילה שהאושר מגיע כשהוא עטוף בגדרות תיל. אבל מתברר שמאחורי ההזמנה הזו לא מסתתר דבר, מלבד שבוע חופשה מפתיע אצל קרובים רחוקים אמידים. קול קטן מזהיר אותה שאין ארוחות חינם, אין ארוחות חינם, אין א… אבל היא משתיקה אותו בכוח. יותר מדי פעמים הקשיבה לו ונשארה רעבה. הפעם אין לה שום כוונה לוותר על ארוחות החינם, שיוגשו לה על השולחן האריסטוקרטי של הוויליסים בלונדון.

"אז בשבוע שאחרי ראש השנה" היא אומרת, מניחה את השפופרת ונשטפת בגל ציפייה זוהר.


ההזמנה הזו היא עבורה הצלה של ממש.

הקיץ היה ארוך מדי ורצוף אכזבות. כל הפרויקטים בוטלו בזה אחר זה. האחרון שבהם, זה שציפתה לו יותר מכל, בוטל לפני שבוע. מילות ההתנצלות של חברתה הנבוכה עוד הולמות באוזניה, "את יודעת כמה רציתי שנעבוד ביחד, אבל המצב… בסוף החלטנו לבטל הכל". נדמה היה לה שהיאוש מציף כל תא בגופה. כמה חיכתה לפרויקט הזה, כמה רצתה בו. כמו תמיד היו אלו התקוות הרבות מדי שהכריעו את הכף לרעתה. והרי אלף פעמים שיננה לעצמה: אל תקווי ליותר מדי, אל תצפי לשום דבר, אך לשווא. היא הייתה אחת מהמקוות. לפעמים הייתה פונה לשמיים, מבטיחה צרור הבטחות ענקי תמורת שיפור קל במצב, אבל האב הגדול שריחף שם לא ענה, והיא ניחמה עצמה שמוטב כך. עדיף להיות מחוסרת עבודה מאשר אחת שמדמיינת שהיא שומעת קולות.

תקופת האבטלה הארוכה הולידה בה ענווה. היומיום כפה עליה סדרת השפלות קטנות שהחלישו את החציפות הטבעית שלה, והיא מצאה עצמה נוהגת בשפלות רוח בפני חברים בעלי ממון. היא חשה היטב את השינויים האלה ושנאה אותם. ההזמנה ללונדון נראתה לה כמתנה משמיים.

 

* * *

"איזה יופי לראות אותך! בפעם האחרונה הגעת לי עד המותניים!"

אם מלכה וויליס מאוכזבת ממנה, היא לא חושפת את זה. רגע של התלבטות מהירה — להתחבק או לא? שתיהן מגיעות יחד לאותה המסקנה, חיבוק כבר לא יהיה כאן. במקום זה הן נכנסות פנימה, אל תוך סלון גדול ומוצף אור. מבעד לחלון ענקי היא רואה עצי תפוח ושני סנאים מתרוצצים בחצר.

גם מלכה עצמה נראית כסנאי מהודר, חבוש פאה, ובעלה מרדכי הוא אוגר בריטי חיוור במגבעת, שקט וחיישני. "אז מה קורה אצלך?" נוגסת מלכה ברקיק ושוב מביטה בה באותו מבט ספק־חוקר ספק־מאוכזב. היא מנסה לענות אבל אין לה ספק שכל מה שתאמר לא יספק את מלכה, שדוחקת בה להציץ בתצלומי בנותיה שנישאו כולן "בנישואים מוצלחים ביותר, יקירה". ניכר שהתצלומים נבחרו בקפידה. הבנות, יפהפיות קפואות למראה, דומות זו לזו, ובאופן מפתיע, גם לסדרת הבעלים שבתמונות. כולם חולפים תחת מבטה המאשר של מלכה, מלבד הנכדים, שחלקם חורגים מהתבנית המטופחת. פה תלתל פרוע, שם עין פזלנית או מכשיר ליישור שיניים. ישנו גם אחד קטן שנראה כמפלצת. מלכה מעבירה דף במהירות.

"תראי את הבכורה שלי פה, חודש אחרי הלידה וכבר חזרה לגזרה", היא מצביעה על תצלום אחר בדיוק ברגע שבו בעלה שולח יד זהירה אל צלחת הרקיקים. "מרדכי!" — זו גערה של ממש והיד נשמטת בבהלה. "שכחת מה הרופא אמר?" היא מזיזה את הצלחת אל מעבר להישג ידו, "חשוב מאוד לשמור על המשקל. גם את תסכימי איתי, נכון?" היא מחייכת אליה בשיני נברן ממתיקות סוד. "גם כשצעירים זה חשוב, בשביל הבחורים". אחר כך, כשתעלה עם מלכה לראות את חדרה, היא תתהה לשם מה הובאה לכאן.

 

* * *

החדר, על וילונותיו הלבנים, רהיטיו הכבדים ונוף עצי התפוח הנשקף מהחלון, אמנם נראה כאילו יצא מאחד מספרי ילדותה, אבל הביקור כולו הוא אכזבה. לונדון אינה מה שקיוותה לו, או שהיא עצמה לא יודעת כיצד להתנהל. למוזיאון השעווה, היא מגלה באיחור, צריך להזמין כרטיסים מראש, והאמפטון קורט מצריכה נסיעה מחוץ לעיר, כך שכל שנותר לה הוא לשוטט הלומה באוקספורד סטריט. חוויית הקניות לפחות מוכרת ומרגיעה, אם כי בכל פעם שהיא נתקלת בדמותה הנשקפת מחלונות הראווה, היא מביטה בה מבצעת את אותה הפעולה: סופרת בקדחתנות כסף קטן. בלבה היא עוד מבכה את הפרויקט ההוא, האבוד, וכשמלכה שואלת בחביבות "ואיך הפרנסה?" — היא לא מסוגלת לענות לה. 

 

רגעי ההנאה היחידים, הם הערבים שבהם מלכה ומרדכי הולכים לבית הכנסת, לאמירת סליחות, והיא נשארת לבדה בבית היפה והדומם. מלכה מנסה עדיין לשכנע אותה להצטרף, דוחקת בה, "זה יביא לך ברכה. מי יודע, אולי עוד השנה נרקוד בחתונה שלך" — כאילו ישנו סיכוי שתסכים לרכון מעל מחזור התפילה, כשמלכה עוקבת אחר תנועות שפתיה.

כמה שהיא מייחלת לסיומו של השבוע! כמה שהיא רוצה הביתה! די לה מארוחת החינם הלונדונית התפלה הזו, היא חושבת. אין ארוחות חינם, מזכיר הקול הקטן, ובליבה היא יודעת שמועד התשלום הולך וקרב.

 

* * *

בערב שלפני הנסיעה הביתה, כשההצעה מגיעה, היא לא מופתעת.

ההפתעה היחידה היא זהותו של המציע: זהו מרדכי, אותו מרדכי חששני שלא החליף איתה יותר ממשפט בודד לאורך השבוע כולו, וגם זה תחת עינה הפקוחה תמיד של מלכה.

עכשיו הוא משתהה בסלון, מחכה עד שאשתו תעלה לחדר השינה ואז פונה אליה. "אני רוצה להציע לך משהו", הוא אומר, קולו שקט מאוד.

לרגע היא חושדת שמדובר בהצעה הרגילה, הצפויה מראש, ונסוגה כמה צעדים לאחור. דומה שהוא קורא את מחשבותיה, עיניו מצטמצמות.

"מחר, לפני שתסעי", הוא לוחש, "היא מתכוונת לבקש ממך סליחה. בגלל זה היא הזמינה אותך לפני יום כיפור".

"סליחה? ממני? על מה?" ההפתעה שלה מוחלטת.

"לפני שנה בערך, רצו להכיר לך בחור בריטי, בן של חברה שלה. היא חשבה שאת לא מספיק טובה בשבילו וטירפדה את כל העסק". עיניו נוצצות מולה.

"לא היה לי מושג", היא עונה. "בחור בריטי? בכל מקרה זה לא היה מתאים".

"אז את מתכוונת לסלוח לה?"

"בטח".

הוא מתקרב אליה, נראה יותר מתמיד כמכרסם גדול. "אני אתן לך אלף פאונד כדי שלא תסלחי", הוא אומר.

פיה נפער. התמונות התלויות על הקירות מסתחררות סביבה. בזווית העין היא מבחינה בסנאי קטן, נוקש על אדן החלון.

"אלף פאונד", הוא חוזר והיא נזכרת שקראה פעם שסנאי הוא בסך הכל עכבר עם זנב גדול. "ואת לא תסלחי לה, גם אם היא תבכה". העיניים שלו בורקות כמו חרוזים, נוצצות כל כך שהוא נראה בוכה.

היא מביטה בו וחושבת על השבוע שחלף, על חלונות הראווה באוקספורד סטריט, על המטבעות שנמנו ללא הרף. היא חושבת על הפרויקט ההוא שבוטל ועל הבעת פניה של מלכה המדפדפת באלבום.

"טוב", היא אומרת, "לא אסלח לה".

 

* * *

כל הדרך לשדה התעופה בוערים בכיסה אלף פאונד, והיא חוששת שתקרה לה תאונה. שוב ושוב היא משחזרת את הסצנה ההיא בסלון, את הבעות פניה של מלכה. בתחילה הפתעה, אפילו קורטוב של כעס, ואז ההבנה האיטית הזו, שהיא לא עתידה לזכות למחילה. "בבקשה תסלחי לי", חזרה וגימגמה. "בסך הכל עשיתי טעות". ואז הגיע תור התחנונים, "זה יום כיפור! לא תסלחי בכיפור?" וכל אותה העת אורב מרדכי בחשכת הסלון, עיניו מתנוצצות והבעת פניו לא ניתנת לפענוח.

 

יום הכיפורים הזה קשה לה מאי פעם. 

לראשונה בחייה היא לא חשה ברעב או בצמא. היא בקושי מסוגלת לומר את התפילות. הפחד מהפורענות העתידה לבוא עליה ממלא את מוחה. היא עוללה דבר נורא ולכן יהיה עליה לשלם.

בסוף הצום, כשהטלפון מצלצל, היא לא מופתעת. היא מושיטה ידה לשפופרת, מצפה לשמוע את הצליל המרוחק של שיחת החוץ, אך במקומו בוקע מבעד לאפרכסת קולה העליז של חברתה. "כנראה שהתפללת טוב", היא אומרת. "כי החלטנו שלמרות הכל נלך על הפרויקט. את תראי, זו תהיה שנה נהדרת".

                              
(
(פורסם לראשונה במוסף החג של ידיעות אחרונות

 

6 תגובות

  1. סיפור מצחיק. לכאורה מסר אנטי חרדי, בניגוד לכל הסיפורים החרדים בהם האדם עושה מעשה טוב וטוב לו וההפך המוסריות יתר חוגגת והחיים לא בדיוק משתקפים בסיפורים. אם כי גם זה לא מדויק.. כן. לפעמים כך התנהלו דברים בחחיי לא יאמן. נדיר אבל קורה. בעיקר מאז התשובה.

    אבל כאן הגיבורה לא סולחת. גם כי בקשו ממנה ושיחדו אותה יפה וגם… כי זה מעלה מחשבות בליבנו בדבר הסליחה שקצת נקנת בקלות רבה מידיי. הרי קרה שאמרנו שסלחנו, חמש דקות הרגנו את הרגש, לא אנחנו לא בדיוק סלחנים ורכים, ושעה אחר כך הלב מיאן לממש.

    יש את רגש האשמה. מישהו משפיל עצמו עד עפר ואתה מתקשח? ואם זה היה הפוך? ולמה לא לסלוח בעצם. בקיצור הומור מתוחכם.
    כי כאן עליה לסלוח על משהו שנעשה בלי ידיעתה. על פספוס שהיה או לא היה.
    גם הסוף, בו הגיבורה בכלל לא משלמת על מעשיה, כאילו רומז לנו שזו הדרך הנכונה.

    מצד שני, מי שחושב שהוא מבין במשהו חשבונות שמיים וזמן פרעונם טיפש קצת כמו המרדכי הזה.

    שנה טובה. בקיצור סיפור רב פנים.

    • ודבר נוסף שחשבתי זה שבסופו של דבר הנסיעה הייתה מיותרת כמו הכסף שלקחה מתוך מצוקה כספית.

      דבר שיביא להרהורים מוסרים מסוג אחר, עבור סוג הגיבורה שהיא.

      מעניין.

    • ודבר נוסף שחשבתי שבסופו של דבר הנסיעה הייתה מיותרת, כמו לקיחת הכסף, כי בסופו של דבר תזכה ליותר.

      מה שיביא לחרטה מצפונית חדשה, כנראה. כי כך מתוארת הגיבורה.
      כלומר המסר המוסרי חבוי ויפה.

    • מה שמעניין הוא שבסוף זכתה בפרויקט והנסיעה הייתה מיותרת עבורה, מה שיביא לחרטה חדשה.

      מסר מוסרי מוצפן.

      מה שכן מאד מקוה שהתגובה תעלה, שירלי מה קורה?

  2. אהבתי את הסיפור, על המפתיע שבו ועל כך שעד הסוף לא ברור מהם המניעים של מרדכי. זה לא ממש חשוב, כי נפש האדם היא נפש האדם, וקדושה – לא גרה בה…
    שנה טובה
    נורית

© כל הזכויות שמורות לשהרה בלאו