כרוניקה של משפחה יהודית במאה ה-21

 

 1.                                                                                                                              
משפחתנו קטנה עד לגיחוך.

מעולם לא היו לי בני דודים, ולא את כל הסבים שלי זכיתי להכיר. מדי פעם פונה אלי מישהו בשאלה "את קשורה לבלאו של ירושלים?", לא, אדוני, אין קשר. גם לא לבלאו של רחובות, גם לא לאורי בלאו.

אנחנו שישה בלאו'ים שמשייטים לבדם בעולם, כמו לוויינים שניתקו מחללית האם.

 

2.

סבי וסבתי מצד אמי, מביטים אלי מתוך אלבום התמונות הכרוך, סבי מישיר אלי את מבטו. למרות שהתמונה נטולת צבעים – עיניו זוהרות בכחול היפהפה הזה שלהן. "יפה כמו פול ניומן" נהגה סבתי לומר בגאווה. מה חבל שאיש מאיתנו לא ירש את הכחול שבעיניו. אבל את חטמה היפה של סבתי ירשה אחותי הצעירה.

לפני שפגש בסבתי, היה סבי נשוי ואב לשני ילדים. במשפחה מספרים שכאשר הגיעו אשתו וילדיו לאושוויץ, פנתה הילדה בת החמש לאמה בטרוניה: "ממושקה, לאיזה מקום מחורבן הבאת אותי!". לעיתים אני חושבת על הטון הנרגן הזה של זו שהיתה אמורה לגדול ולהפוך לדודתי,  לעיתים אני מזהה בעצמי את הנרגנות הזו, אני לא רוצה לנסות ולדמיין אפילו את תשובתה של האם.

דלת התנור נסגרה מאחוריהן ושרידי האפר שלהן מפכים בנהרות, מעולם לא שמעתי את סבי מזכיר אותן, אבל לבתו השניה מסבתי (זו שתהפוך בעתיד לדודתי) הוא קרא על שם אשתו הראשונה. כמה שסבתא התרגזה! ההונגריה הקטנה והנמרצת, זו שמצב רוחה הטוב לא עזב  אותה מעולם, לא הסכינה עם המעשה הזה, אבל סבא לא ויתר ודודתי נקראה איפה בשני שמות,  היא בגרה ולעולם לא נישאה לאיש. נדמה לי שבליבה היא כורכת זאת בשמה השני המקולל, שניתן בכאב ורוגז. ואני תוהה כיצד נראתה אשתו הראשונה של סבי ומה שם היה לביתו הקטנה, אך כשרציתי לשאול את סבי, לא הייתי מסוגלת.

 

 

3.

סבי וסבתי מצד אבי, מביטים אלי מתוך תמונה ישנה, אלבום – אין. פניה של סבתי זהות לפני, "אשה יפה" אומרים עליה, אני אמנם דומה לה אך איני יפה כמותה, כנראה שלא די בתווי הפנים.

אבא מספר לי בגאווה שסבת סבתו נמנתה על משפחת כהנים, הוא נאחז בעובדה הזו וחוזר עליה ללא הרף, כמו מוצא בכך פיצוי על כך שלא זכה להכיר את אביו שנרצח בבוכנוואלד, כשסבתי היתה בחדשי הריונה האחרונים. היא כרעה ללדת באורווה, בזמן שהסתתרה מהנאצים ואבי נולד שם באותה אורווה ללא אב, "כמו ישו", אמרה לי פעם אמא.

סבתי התחתנה עם בעלה השני כשהיתה במחנות העקורים, יחדיו גידלו את אבי, שלא ידע שמדובר באב-מאמץ, כשהיה בן חמש עשרה, במהלך ריב עם אחותו הגדולה כשאמר לה "אני אגיד אותך לאבא!", היא זרקה לעברו "הוא בכלל לא אבא שלך" ושילחה אותו עם הפצע הזה לעולם. לבנו קרא על שמו של אביו האמיתי, נועם-פרץ.

 

4.

דודה אינדו מחייכת אלי מתוך האלבום. אני בת חמש, ישובה על ברכיה ומביטה בזעף לעבר המצלמה. דודה אינדו ואחותה עמדו קשורות ידיים על גדות הדנובה, הן התירו זו את קשריה של זו ותכננו לקפוץ אל הנהר ולהציל את חייהן, ברגע האחרון התחרטה אחותה של דודה אינדו. היא נשארה לעמוד שם  ואינדו קפצה אל הנהר, הם ירו בעקבותיה, אך היא שחתה הלאה משם וניצלה. כמזכרת מאחותה נותרו לה שני חורי יריות במעיל שלבשה.

בוקר יום זיווני, אני מפורכסת כולי ועומדת לצאת לפגישה, הטלפון מצלצל "בוקר טוב" אומר הקול הזקן אך הנמרץ "את יודעת שהם היו יורים בצרורות? לא כדורים בודדים!" אני מנתקת את הטלפון. אחר כך הייתי מנתקת את הטלפון רק למשמע קולה. אבל היא זו שדאגה שאבא יקבל רנטה של אלף שקל בחודש, נראה לי שאמא היתה מוותרת על הרנטה הזו ששולמה במחיר אלפי שיחות טלפוניות, אבל היא נשכה שפתיים. יום לפני מותה של אינדו, הגיע אמא לבקר אותה "היא היתה נפוחה כולה" סיפרה לנו אחר כך, "בקושי זיהיתי אותה".  אחי חגי דומה לה, באותו מראה קופי מעט, אבל אחי יפה תואר. שניהם בעלי גוון עור כהה, "הונגרים שחורים", קוראים להם, מצחיק, תמיד חשבתי שיש רק "אירים שחורים", ולמה זה הצבע חשוב כל כך? אולי כי הצבע משמעו חיים? עיניים חומות או כחולות, עור כהה או בהיר – זה המפתח.

 

5.

כשאחי נועם, נפטר בהיותו בן ארבע עשרה, ההלוויה נערכה בלילה, וזה כל מה שאני זוכרת ממנה. לבית החולים הגעתי עשרים דקות מאוחר מדי. בדרך לשם פגשתי את אחת השכנות שהופיעה משום מקום, ולמרות שידעה מה קורה, לא אמרה לי מילה ונתנה לי להתמהמה ולפטפט ולקנות במכולת את אחד מאותם שלגונים בהם התפטמתי במהלך חדשי המשמרות ליד מיטתו. כשהגעתי אליו –  הוא כבר היה מכוסה בסדין – ופתאום שנאתי אותה. למה? אולי כי האמנתי שלו הייתי ממהרת יותר – הייתי מספיקה? אולי. אותה שכנה עתידה להיות המטפלת של אחינייתי שתיוולד כשמונה שנים לאחר מכן, אבל אני עדיין נוטרת לה. לעיתים היא מגיעה בערבים לראות טלויזיה בבית הורי, אבל אם אני פותחת את הדלת, אני אומרת לה "אמא ישנה" ומצפה שתסתלק.

 

6.

ועדיין, הרמתי את הסדין. ראיתי אותו, קטן וקפוא, עם עורק סגול שהכחיל ליד האף ושפתיים כהות יותר. והוא היה קר. אבל לא באופן לא-טבעי, נניח, קר כאילו הלך אל מול רוח חזקה.

ואמא מספרת  שלילה אחד,  כמה ימים לפני מותו, כשהיו יחדיו בבית החולים, הוא הביט בה במבט ערמומי "אני לא נועם האמיתי" אמר לה "אני נועם המזוייף  ואת לא האמא האמיתית שלי, את אמא מזוייפת" אמא נבעתה, שכן שפתו הרגילה היתה ילדותית יותר ומעולם לא היה שם המבט הערמומי הזה. "אז איפה נועם האמיתי?" הצליחה לשאול והוא ענה "בארון".

אחר כך יסביר לנו הרב המקובל שדודתי התייעצה עימו, שלעיתים לפני המוות, הנשמה רואה חזיונות מגלגולים קודמים, וכנראה שהוא לא ידע איך לפרש את המראות הללו.

אני תוהה מדוע אני כותבת עליו, אנחנו כמעט ולא מזכירים אותו, כאילו מעולם לא היה קיים, אבל בשבת האחרונה אמא אמרה פתאום על בנה התינוק של אחותי "הוא דומה לנועם" ודומה שכולם כעסו. ואחר כך שלפתי את התמונה הגדולה, בה נועם היה תינוק והדמיון היה ברור פתאום.

אמא אמרה פעם: אם הנשמה חוזרת למקורה, כלומר לבעל או לאשה הראשונים, האם זה אומר שסבא יחזור לאשתו הראשונה? ומה יהא על  סבתא?

 

7.

סבתי מצד אימי, נפטרה שלושה שבועות לאחר מותו של  אחי, סבתא הטובה והחייכנית, זו שתמיד רצתה "לרקוד בחתונתי". כמה הייתי מעדיפה שזה יהיה ההיפך, שהיא זו שתמות שלושה שבועות לפני נכדה, שלא תצטרך להתאבל עליו. ושוב, בפעם השניה באותו החודש נערכת הלוויה, וכל בני משפחתינו הקטנה, אלו שנותרו, נפגשים בשנית, "חודש קשה", אמרה דודה ציפורה, אחותו למחצה של סבי.

היא כבר אינה בין החיים, אבל היא היחידה שהותירה אחריה עדות מפורטת מאוד ב"יד ושם", אמא ואני מתכננות לצפות בקלטות הללו.

ואידה, חברה ותיקה של סבתא כתבה עליה הספד בעיתון ההונגרי "אוי קלט", העיתון ההונגרי. ואמא שמרה אותו.

 

8.

כשהייתי קטנה ידעתי מספר מילים בהונגרית, רובן מהתחום הקולינרי: מיים-ויז, בשר-הוש, תפוחי אדמה-קרומפלי, לא רוצה לאכול-ניים אקרוק אני. בכיתה ה', רקדתי את הצ'רדש בחגיגת סיום השנה – עיניה של סבתה זהרו כשביקשתי ממנה ללמד אותי את מילות השיר. ידעתי שיום אחד אבקר בהונגריה. כשהגשתי בקשה לדרכון הונגרי – אבא כעס, ראה זאת כבגידה, "זה ליתר ביטחון", הסברתי לו "והונגריה שייכת לאיחוד האירופי", אבל הוא לא הבין איך ארץ המרצחים שגזלו ממנו את אביו, יכולה להעניק ביטחון לבתו. בביקור היחידי שלי בבודפשט – לא יצאתי מחדר המלון בגלל כאב שיניים. מוזר שאלו הזיכרונות היחידים שלי מהונגריה, חדר עצוב במלון ורופא שיניים עילג שמנופף מעלי עם צבת בידו. אבל לשאר בני המשפחה ישנם זיכרונות גרועים יותר.

 

9.

כשעברתי להתגורר ביפו ואבא סיפר לי ששנותיו הראשונות עברו עליו באותה עיר, הופתעתי מאוד. אחר כך נודע לי שדירתי החדשה ממוקמת לא הרחק מביתו הישן. "יום אחד הגיע אלינו הביתה, הערבי שגר שם לפנינו", הוא סיפר "וההורים שלי אמרו לו שיפנה לאפוטרופוס הכללי, מאז לא ראינו אותו". באותה הזדמנות סיפר שניתנה לאימו האפשרות לבחור בין ישראל לבין אמריקה, "אבל היא היתה ציונית", אמר. לא הצלחתי לפענח את הטון שבו אמר את הדברים.

 

10.

לאחר מותה של סבתי מצד אמי, אספה אמא את סבא לביתנו "הוא לא ילך לבית זקנים", פסקה. סבא שכל חייו סיפר בהומור על חוויותיו במחנה העבודה, הלך ונעשה שקט, דומה שהתקשה להתמודד עם אבדנה של אשתו ועם אבדן הזיכרון שלו. אבל כששאלתי אותו איך קראו לביתו הקטנה, שנספתה עם אמה, ענה מיד, "קראנו לה שרה אבל כולם קראו לה לילי". כמה שבועות לאחר מכן הוא נפטר.

 

 11.

כשבוערת אש במקום אחד שבע שנים בלא הפסק, יוצאת מתוכה בריה ושמה סלמנדרה. הסלמנדרה בעלת כושר הישרדות יוצא מגדר הרגיל ואוחזת במגוון תכונות מופלאות, מלבד אחת: היא אינה שוכחת דבר.