הם בחרו בי לתפקיד החזנית

 

1.

האגדה מספרת על אותו רועה התמים (ואני הוספתי בליבי, ורפה שכל), שלא ידע לקרוא ולכן שרק בבית הכנסת שריקה גדולה וצורמנית. כשנזעקו המתפללים ודרשו לגרש את הריקא החצוף הזה, יצא הרב להגנתו והסביר שדווקא השריקה הזו, חדרה את ציפוי השמיים והגיע עד לכסא הכבוד במרומים. "השריקה הזו היא שפילסה את הדרך לכל תפילותיכם", הסביר הרב לחבורה הקונפורמיסטית.

וישנה גם האגדה ההיא על ההלך התמים שעמד בלב היער וצעק בכוונה גדולה את כל אותיות האל"ף-בי"ת בזו אחר זו, "איני יודע לומר את התפילות", בכה בלב שבור לבורא עולם, "בבקשה קבל את כל האותיות וחבר מהן תפילה כרצונך".

בילדותי בזתי בליבי לשני רועי הצאן חסרי ההשכלה הללו, בילדותי הייתי משוכנעת שאלוהים מעדיף את התפילות התקניות והנכונות שנדפסו בסידורים הקטנים שקיבלנו במתנה עם הגיענו לכיתה בי"ת.

ולא, לא האמנתי שאת תפילות הילדים שבוכים לאף אחד, אלוהים שומר בתיבה מיוחדת, אלוהים הנוקשה והפרוטסטנטי מעט של ילדותי, דרש את התפילות שלו על פי התקנון.

 

2.

הם בחרו בי לתפקיד החזנית.

למרות שבית הספר היה מלא בבנות יראות שמיים ומאמינות גדולות ממני, הם בחרו בי לתפקיד בגלל קולי היפה ויכולת ההטעמה הדרמטית שלי, אם נדמה לכם שהכישורים הללו עומדים בסתירה גמורה ליראת שמיים דמומה וצייתנית –  אתם צודקים בהחלט.

בימים בהם שימשתי כחזנית והקראתי את תחילתם וסופם של קטעי התפילה, לא הצלחתי כלל להתפלל, התרכזתי כל כולי בהצגת חזות כשל מתפללת, כשפחדי הגדול ביותר היה שלא אעמוד בקצב התפילות אותן אמורות היו הבנות לקרוא לעצמן בלחש. כמה זמן יהיה עלי להמתין עד שאחזור להקריא בקול מן הסידור? כמה זמן אמורה לקחת קריאת ארבעה דפים של פסוקי דזימרה? הייתי בוהה בבנות ובודקת מתי הן מרימות ראשן מהסידור, תק-תק-תק-תק, הן היו עושות זאת אחת אחרי השניה, כסדרת בובות נחום תקום, ורק אז הייתי מרגישה בטוחה דיי כדי להמשיך הלאה בקריאה. כמובן הקפדתי שמשך כל זמן ההמתנה ינועו שפתי כבתפילה.

חברה טובה נתנה לי פעם עצה מועילה: "למה שלא תתפללי וזהו?  במקום לנסות לרדוף אחרי הקצב, פשוט תחווי אותו"

"איך אני יכולה בכלל להתפלל?" תהיתי "אני הרי החזנית".

 

3.

לא פעם שאלתי עצמי, לשם מה נזקק אלוהים לתפילות, מה מוצא חן בעיניו כל כך במלמולים החרישיים האלו שלנו? בבית הספר היסודי לימדו אותנו שהאמהות שרה, רבקה ורחל היו עקרות מאחר ו"אלוהים מתאווה לתפילתן של נשים צדקניות".

המילה 'מתאווה', הפחידה אותי. אלוהים אינו אמור להתאוות לדבר. הוא אמור לשכון בשמיים, קר, צלול, מרוחק ובקורתי, אלוהים אמור להימצא כל העת בשליטה מלאה  ולא להתאוות לדבר.

אני חושבת שאלוהים די נהדר בסופו של דבר, אבל עדיין לא בטוחה שהוא מקשיב לכל התפילות שלי, ועל אחת כמה וכמה 'מתאווה' אליהן.

 

4.

הסעיף הזה הוא בלתי נמנע, (אם תרצו, אתם רשאים לדלג עליו) שהרי לא ניתן לכתוב על תפילות לאל, בלי להתייחס לתפילות שנישאו אליו בין השנים 1939-1945, אלה שלפחות שישה מליון מהן נותרו ללא מענה.

בעולם החרדי יקראו לזה "הסתר פנים", ויטענו שאין לנסות ולהבין מה ארע, מאחר והדבר חורג מיכולת התפישה האנושית. אני תמיד התלבטתי בין שני הסברים אפשריים: או שהשואה היא סוג של כישלון אלוהי, תכנית שהשתבשה עד כדי כך שיצאה משליטתו – הסבר שמציג אותו כחלש, או שמדובר היה בתכנית מדוקדקת שהוא הגה, תכנן וביצע מתחילתה ועד סופה– הסבר שמציג אותו כאכזר. ובבחירה בין שתי האפשרויות הללו, האלוהים החלש או האלוהים האכזר – העדפתי תמיד את האלוהים האכזרי.

כי אין דבר מפחיד יותר מאלוהים חלש.

 

4.

אז למה להתפלל לאלוהים אכזר?

קול פנימי: הוא לא אכזר.

קול פנימי ב': הוא כן אכזר,  אל תשכחי מה הוא עולל לך בי"א  בשבט, לפני שנים.

קול פנימי: הוא מורכב, בדיוק כמוך.

אם אנדוד למישור הפסיכואנליטי, התפילה היא סוג של התמזגות עם האב או האם הגדולים שבשמיים, שהרי בדמיונו של כל פעוט הוריו הם ישויות כל יכולות. כל תינוק תופס את אימו כישות גחמנית שלפעמים תימצא לצידו ותעטוף אותו בחום, ולעיתים תשאיר אותו מצווח במיטה, ומאחר ותינוק אינו יכול לשאת את המורכבות הזו, אמו הטובה – שאינה ניגשת אליו – יפצל אותה לשתי ישויות נפרדות, הטובה והרעה.

התפילה היא תמיד לאל הטוב, הנעתר, הנענה והעוטף, לעולם אינך מפקפקת בטוב ליבו של האלוהים אליו את מתפללת ולא משנה כמה גופות מוטלות בשטח.

 

5.

תפילה אמיתית מאפשרת לך לצאת מבדידות. היא מעין מקפצה לסוג של חוויה רוחנית, לתחושת התעלות, לאיבוד של ה'אני'. הרבה שנים יחלפו עד שאבין שהריטואל עליו גדלתי בתור 'תפילה', אינו תפילה כלל.

שנים של ניתוק רגשי וקיום מצוות טכני ומעוקר, שנים בהם תפקדתי כ"דתיה טובה", אבל התפילה האמיתית היתה ממני והלאה, התפילה התקנית הסתכמה בפתיחת הסידור האוטומטית ובסריקת מילים שכבר איבדו ממשמעותן. מתי הבנתי שזו אינה תפילה? אולי כשהפסקתי לראות באלוהים פנקסן שיושב בשמיים וסופר מצוות, אולי כשהבנתי שהלב, הרוח וההתכווננות הם העיקר ואילו הטכניקה – תיפח רוחה של הטכניקה!

חסידי ברסלב והתפילה הרגשית והפראית שלהם, נחשבים כיום כסוג של חידוש, אבל הם לא המציאו כלום, שהרי התפילה הראשונה בקעה ישירות מהלב, היא לא היתה כתובה בשום סידור, היא לא נזקקה לכתלים המגינים של בית הכנסת, היא לא חלמה שיצטרכו לומר אותה במניין של עשרה. היא היתה פראית, היא הזדהרה מבפנים.

 

6.

בסרט 'היט', מסביר רוברט דה נירו, את חוק הברזל הגנגסטרי: "עליך להיות מסוגל לעזוב כל מקום תוך שתי דקות".

ככה קיבלנו את התפילות הממוסדות שלנו. לאחר חורבן בית המקדש והיציאה לגלות, התחלפו הקרבנות בתפילות, ובמקום המרכז הגיאוגרפי שהתפוגג, קמו בתי כנסת, מניינים וסידורים, שאותם ניתן לקחת לכל מקום. תוך שתי דקות.

ועדיין, עם כל הביקורת שיש לי על התפילות הארוזות בסידורים, שאינן בוקעות מהלב, איני יכולה שלא לחוש בכח שיש למילים הללו שמכילות את העוצמה של הדורות. יש משמעות לעובדה ששפתי ממללות את אותן המילים שאמרה סבת סבתי אי שם באירופה, יש לכך כח מאגי, כמו לחש קסמים, כמו כישוף יהודי  עתיק.

ואולי כוחה האמיתי של התפילה בכך שהיא משנה את האומר אותה. אלוהים יכול להקשיב או לא להקשיב, הוא גם יכול להחליט שהוא אפילו אינו קיים, אבל אין לכך קשר למעשה התפילה עצמו, לצורת הבקשה והביטוי המסויימת הזו, שהרי האילמות היא הגיהנום האמיתי.

 

7.

אלוהי, שפתי תפתח. אמן.