החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן
קריאת ספרים נושאת אותי לעולם הבלעדי של הסופר, ופרד ורגה היא אחת הסופרות שאני מעריצה ומעריכה. לא עליה אספר אלא על סיפור שכתבה, שאינני יודעת מה יותר מטורף, הדמויות או הסיפור עצמו, מכל מקום היה זה אחד הסיפורים מסגנון אקסצנטרי ביותר שקראתי. משהו בסיפור הזה משך אותי, אינני יודעת כיצד להסביר זאת. (נאלצתי כמובן לקצר, הרי שהקטע הקצר הזה הוא בעצם חצי ספר).
הגיבור של הספר הוא בן חמישים, שפוטר מעבודתו לענייני הפנים של המדינה בעקבות תאונה, שהותירה אותו צולע. השם של הגיבור הוא לואי, אך מכיוון שחבריו אמרו על השם מגושם וארכאי מידי, כינו אותו לואינג בסגנון אמריקאי.
הגיבור של הספר הוא בן חמישים, שפוטר מעבודתו לענייני הפנים של המדינה בעקבות תאונה, שהותירה אותו צולע. השם של הגיבור הוא לואי, אך מכיוון שחבריו אמרו על השם מגושם וארכאי מידי, כינו אותו לואינג בסגנון אמריקאי.
את הרובע החמישי בעיר הבירה, פריז, הכיר לואינג ככף ידו. את זמנו העביר במארבים, חיטט, פשפש, חרחר בכל חור ומקום אחרי הכול ואחרי שום דבר, בטענה שהיו אלה 'עניינים משלו', מאז פוטר מענייני הפנים של המדינה. הוא חילק את הרובע לחלקים קטנים: מִסְפֶּר את ספסלים ואת העצים. שני חברים היו ללואינג. הקרפדה בּוּפוֹ, ומרתה הזונה, זקנה ושמנה, שיעצה לו לרשום הכול, כי זה חשוב להעלאות הכול בכתב. וכפי שמרתה יעצה לו, הוא רשם הרבה רשומים.
ערב אחד, בעודו יושב 'עניינים משלו' על ספסל מספר 107 מול ביתו של בן-שר בתקווה לגלות איזשהו גילוי עליו, קלט על הרשת מברזל, שמסביב לעץ, חלק מעצם של בוהן אדם בתוך צואה של כלב מסוג פיט-בול מטורף, אוכל נבלות וכול הזבל שנקרה בדרכו. איפשהו בן-אדם איבד חלק מרגלו, והחליט לואינג לצאת למסע חיפושים אחריו. את העצם גלגל לתוך חתיכת עיתון, שהכניס לתוך הכיס ימין של מעילו, כי בכיס השמאלי התגוררה הקרפדה בופו.
שמועות הסתובבו על הקומיסר החדש, כאדם לא נוח עד בלתי נסבל, ולואינג לא אהב אותו.
במטה המשטרה.
"מה בשבילך?" שאל הסגן.
"לשוחח עם קומיסר פקלין."
"לשם מה?"
"להראות לו משהו שיעניין אותו."
"ומה המשהו הזה?"
"זה משהו יותר מידי מסובך בשבילך, לא תבין."
לואינג הוציא את הכריך שלו והחל לאכול ממנו בתאבון רב מאוד, פיזר פרורי לחם על הרצפה. הסגן התעצבן.
"מה קורה, אתה תראה לי את הדבר הזה או לא?"
"מדובר על רגל חזיר מטוגן. עזוב, ממילא לא תבין דבר."
"שם פרטי, שם משפחה?"
"לואי גרדביל."
"תעודת מזהה."
"אין לי. באתי לתרום את חלקי למדינה שלי ולשתף את המשטרה בגילוי שגיליתי."
"אתה צריך לעבור דרכי קודם."
"אם אתה מתעקש." לואינג שלף מכיס מעילו את העיתון, פתח את קיפוליו עד שהתגלה חתיכת העצם. בן-רגע סירחון התפשט במטה המשטרה.
"מה הדבר הזה?"
"על זה רציתי לשוחח עם הקומיסר. אתה מבין זה חלק מעצם של בוהן אדם. אם הקומיסר יסכים איתי שזהו עצם אדם, אתעצב מאוד. ואם לא יאמין שזהו עצם אדם, אשמח מאוד כי אז אוכל אני לנהל את החקירה בעצמי."
הסגן היסס. הרהר. את הקומיסר החדש לא מטרידים, ובודאי ודאי לא בשביל אדם שנראה מופרע בנפשו. אבל אם באמת מדובר על עצם אדם, איזה תירוץ ימציא לקומיסר הכעסן. בסוף החליט, מה יש, הקומיסר הוא ממילא איש לא נחמד במיוחד, פראי במקצת, לא תזיק קצת הטרדה.
"שם פרטי, שם משפחה?" שאל אותו שוב את לואינג.
"לואי גרביליה."
"אבל מקודם אמרת לי שקוראים לך גרדביל?"
"לא נתעכב על זה סגן, אין לי את כל הזמן שבעולם. בעצם אני קצת ממהר."
"ברצינות!"
הסגן הרים טלפון, רצה כבר להתפטר מהאיש הזה. "קומיסר, יש פה מישהו שכול רגע משנה את שמו, שרוצה לשתף אותך על איזה דבר שגילה. נראה לי שיש לו סריטה עמוקה במוח."
במשרד של הקומיסר.
לואינג הוציא מכיס מעילו את הקרפדה שלו בופו, הרטיב מעט את כף ידו.
"מה זה הדבר הזה?" שאל הקומיסר מופתע.
"זה מים, שבופו תחשוב שהיא נמצאת בתוך ביצה. מה שטוב עם בופו, שהיא מקשיבה לי, לא מדברת והכי חשוב לא מחפשת להתווכח כלל."
"תעיף לי את הדבר הזה מפה."
לואינג דיבר אל הקרפדה. "לא תיקחי ללב, הוא באמת לא התכוון לפגוע בך. הקומיסר החדש מדבר ככה, כי הוא בעצם לא מבין את שפת הקרפדות. לא כולם מבינים את שפת הקרפדות." לואינג אז פנה אל הקומיסר. "אני נאלץ לשוחח איתה ככה, כי אחרת היא לא תבין מאום מדבריי. אתה מבין, היא קצת סתומה."
"החלטת לשגע אותי."
"אם אתה מתעקש לראות את זה כך."
"אני לא מטומטם."
"אתה מכיר את עצמך יותר טוב ממה שאני מכיר אותך." ולפני שהספיק הקומיסר להגיב, הרים לואינג את שפרפרת הטלפון, וחייג למרתה.
"מה את עושה מרתה?"
"כרגיל, שוברת את הראש שלי עם התשבצים, מה אני עוד יכולה לעשות. ואם אתה כבר על הקו, בשלוש אותיות זורם ברוסיה."
"אוב, מרתה, אוב. אולי תקעקעי לך את המילה הזו על היד אחת ולתמיד."
עיניו של הקומיסר יצאו מחוריהם מרוב כעס. אחרי שלואינג הראה לו את הדבר מגולגל בעיתון, הקומיסר לא הסכים עימו. לדעתו, היה זה עצם של חייה או של עוף אבל ודאי לא של בן אדם. אחר-כך הוא הורה לסגן לזרוק החוצה את האיש 'העניינים משלו', מטורף למחצה, צולע, עם קרפדה שמתגוררת הכיס מעילו, וניר עיתון שבתוכו מגולגל דבר מסריח.
לואינג היה נחוש בדעתו, היום יותר מאי פעם, לחפש את בעל- העצם. הזכויות שמורות לפרד ורגה
יעל רוזן-בר שם
יעל, יש המשך לסיפור המוזר הזה?
שנה טובה לך, שנה של פחות ופחות כאבים.
תמי תודה על התגובה. יש המשך לסיפור מוזר זה, מן המשך עוד יותר מוזר. מצאו גופה, אישה מבוגרת שנרצחה. הסקרנות היא לפעמים מגרעת, ולגלות מה שאסור לגלות מוליכה אל המוות. זה בקיצור רב.
כתבתי את החלק העיקרי בפן המוזריות.
לפעמים אני תוהה מאיפה הסופרת הזו מביאה את הסיפורים שלה.
שנה טובה גם לך, שגשוג והצלחה ובעיקר יצירתית. אמן ואמן.
כמה מוזר!
נכון שהסיפור מוזר!
זו הסיבה שרציתי לשתף אתכם בו.
תודה רבה סבינה על התגובה.
הי יעל, מזמן לא כתבת באמת והתעדכנתי קצת בפוסטים האחרונים שלך אז כמובן נפלא שחזרת. (אני עדיין מתמידה כקוראת נלהבת של הבננות אם כי בעלת פחות זמן פנוי לאחרונה).
ההמלצה שלך מתאימה לי כי אני מתה על סיפורים מהסוג הזה, חקירה שמתחילה מהסוף ומובילה אל ההתחלה ולכי תנסי לנחש מה יתגלה באמצע. אז מתחילים עם אצבע וטקסט מסקרן ומוזר…נשמע נהדר.
היי סיגל, תודה על התגובה ותודה שהתעדכנת בפוסטים האחרונים שלי.
לצערי הרב, אינני בטוחה שהספר קיים בעברית או שהוא תורגם בעברית. לעומת זאת באנגלית אני בטוחה שהוא קיים, פרד ורגה היא סופרת בין-לאומית שקיבלה ים של פרסים לספרות ולפסיכולוגיה.
שנה טובה, שגשוג והצלחה.
הכוונה היא כנראה לפרד וארגס. תורגם ספר שלה לעברית – "האיש ההפוך".
חג שמח ושנה טובה.
נכון מאוד. ורגאס -טוב לדעת את שמה בעברית. בצרפתית לא מבטאים את האות האחרונה. אז סליחה.
אם קראת את האיש ההפוך, אז הספר הנ"ל הוא מאוד המסגנון.
בכלל אני ממליצה על כל הספרים שלה.
תודה על התגובה.
זכיר לי במוזרות את "קפקא על החוף" האמת היא שהמציאות מוזרה יותר מכל דמיון
צ"ל -"מזכיר לי" תיקון טעות מלמעלה
תודה חנה. לצערי לא קראתי את הספר 'קפקא על החוף', רק שמעתי עליו.
אם-כי מסכימה איתך שהמציאות עולה על כל דימיון.
שנה טובה, הצלחה ושגשוג.
מה שמעניין בסיפור הזה, ולא מבינים אותו מיד, זו ההתנהלות של לואי=לואינג, שהיא
מיתממת מצד אחד וערמומית מצד שני. החפיפה הזו יוצרת משיכה. שנה טובה, יעל.
תודה רבה לבנה. את בהחלט צודקת בעניין גיבור הספר, הוא ערמומי, חד וחכם מאוד. בהמשך הסיפור אנחנו למדים שהוא היה משהו כמו חוקר משטרה שנפצע בעקבות מעקב אחרי חשוד עיקרי.
שנה טובה גם לך מתוקה, שנת שגשוג והצלחה בכל מעשה ידייך.
מתי אפשר לנשום כבר?!
שנה טובה ומלאת תקווה!
אומי
לנשום, אני חוששת רק בסוף הספר.
תודה אומי. שנה טובה גם לך.