החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן
חשוב לכתוב כשכואב אך חשוב יותר, לדעתי האישית, גם לכתוב כשהמצב של הכאב משתפר.
נטלתי תרופות נוגדי-כאבים במהלך שנתיים אם לא יותר, ורק לאחר מעשה הבנתי עד כמה הייתי מסוממת, הגוף דרש כדורים בכאבים פיזיים. מרוב תרופות ראייתי היטשטשה, המחשבות התערפלו כמו לבשו סדין שחור ואטום לסביבה, כל דבר שנתבקשתי לעשות נראה היה כמו לטפס על הר. רעיונות, דעות ברורות ויכולת לתפקד היו ממני והלאה. שקועה עמוק בתוך המרה השחורה הזו, פסעתי בתוך בועה מגננה, וכלום לא קלטתי. הסביבה דאגה לשלומי, ולא ראיתי כלום.
עד שיום אחד חברה של בעלי, סברין שמה, פרוטסטנטית הדוקה, ספרה על רופא עור קרוב משפחה, בשוויץ. נסענו אליו ברכבת, מקום קריר ומושלג בחורף. והרופא הזה, כמו מלאך יורד משמים, עשה לי רשימה ארוכה בכל מה שלא נראה היה לו בטיפול התרופתי, הורסות את ההמוגלובין האדומים, כך אמר, ועל פי בדיקת דם מסוכנות מידי לכל מי שסובל במחלה הזו. הוא גילה גם, שהכדורים הפכו אותי לאנמית ונאלצתי באופן דחוף ביותר לאכול בשר בכל ארוחה. רופא עור לא הבין מדוע בבית החולים בפריז החליטו לטפל בבלוטות בלייזר, ועוד פחות כיצד נגרמו כוויות רציניות כמו שנגרמו לי. (עד היום, אחרי כבר כמעט שנה, כוויה אחת לא נרפאה). כשרופא עור סיפר שהמומחים במחלה חשוכת-מרפא זו הם הצרפתיים, בבית חולים בו אני מטופלת בפריז, חטפתי סטירת לחי מצלצלת, בכיתי. לא הבנתי מה קורה לי. הרופא נגד כאבים, ניחא, יכולתי להחליף, הרי שאותו בחרתי באקראי בספר טלפונים. אבל הכוויות במחלקה המתמחה ביותר בכל אירופה, לא עודדו אותי במיוחד.
עם-זאת, הסטירה העירה אותי כהוא-זה.
לאחר חודש חזרתי לראות את הרופאה בבית החולים בפריז. סיפרתי לה על רופא העור משוויץ ועל דעתו על התרופות המסוכנות. התחננתי בפניה לראות רופא נגד כאבים של בית החולים. הסברתי לה שהחיים עם סמים אינם חיים, שאני עומדת להתחתן עם גבר שמוכן לקבל אותי עם המשא הכבד שלי, והמצב הוא ממילא כבד.
וכעבור חודשים מספר, קיבלתי סוף-כל-סוף את רצוני. רופא נחמד, טוב-לב ואנושי קיבל אותי במשרד שלו. הוא הציע לי רטיות הרדמה מקומיות, כל לילה, למשך שתיים עשרה שעות. לאכול טוב, לבצע ספורט והכי חשוב ליהנות מן החיים. באשר למאבק היגמלות מתרופות הוא סיפור בפני עצמו, שעד היום, אחרי חמישה חודשים, לא בדיוק יצאתי מזה. להתאזר בהרבה מאוד סבלנות, כך הסביר לי, כי התהליך ארוך ומפרך. אך אם-זאת, תודה לאל, הרטיות מרגיעות את הכאב, את אותו הכאב שסחבתי שנים רבות.
רטיות הרדמה מקומיות הן נס משמים. אני מודה לאל יומם וליל שגלגל לדרכי אנשים כל כך אכפתיים, שהבעיה הרפואה שלי נוגעת לליבם.
נולדתי אומנם עם מחלה חשוכת-מרפא, אך הקב"ה גם מעניק את הסוכרייה המתוקה כדבש.
יעל רוזן-בר שם
כמה מרגש ומשמח, כתוב נפלא, אבל למה רק הכאב גורם לנו להבין ( לי לפחות)את המתנות שמחולקות יום- יום.
רק שכואב אתה לומד להעריך עד כמה מאושר היית לפני שחווית כאב, וגם אחרי שהכאב חולף או מפסיק להפיל עלינו אימה אנו הופכים למלאי הודיה.
לפני זה..זה מובן מאיליו.
( לרובינו).
אביטל, אני בהחלט מסכימה איתך בכל מה שכתבת. לצערינו מעריכים את החיים אחרי כאב או מחלה, ולפעמים הם באמת נועדו כדי שנבין. אולי באמת זה מה שהאדם צריך.
אם-זאת ברוך ה' כשיש הרגעה.
יעל, יופי לשמוע שאת בדרך הנכונה.
בשעתו כתבת רבות על כאבייך הבלתי נסבלים. כיון שחזרת לשתף אותנו בבעיה, אני שואלת מדוע רופא העור השוויצרי לא הציע פתרון, שהרי נסעת אליו לשם כך. הוא רק אמר "מה לא". ושנית, מדוע הגעת לרופא נגד כאבים באיחור ולאחר סבל רב? האם מי שסיפקו את סמי ההרגעה לא היו רופאים נגד כאבים? האם הרטיות מתאימות לכל סוג כאב?
לבנה, לגבי השאלות שלך, ותודה ששאלת אותן.
רופאי עור, יש להם רק ידע על המחלה חשוכת-מרפא.
הוא היחיד מבין כל הרופאים שראיתי שישב וקרא את התיק הרפואי שלי במלואו, וביצע חיפושים באינטרנט. על פי בדיקות דם הבחין שיש בעיה, תופעות לוואי של התרופות. הוא רק העיר את תשומת לבו.
לגבי השאלה השנייה והשלישית. לקבל טור אצל רופא בבית החולים, אלוקים ישמור, נלחמתי, התחננתי רק אחרי שבאתי עם העובדות שהתרופות מסוכנות אישרו לי לראות רופא בבית החולים. רטיות הרדמה מחלקים אך ורק בבית החולים, ולא בשום בית מרקחת בצרפת.
וגבי רופאים כאבים אחרים, שמחלקים תרופות על ימין ועל שמאל, מבלי לבדוק כיצד הגוף מגיב – אפשר לשאול שאלות רבות עליהם.
הרטיות הן די מסוכנות, ולא מחלקים אותן בנקל. האדם צריך לסבול סבל רב, כששום תרופה אפילו לא המורפיום עוזרת. וכל התהליך לוקח זמן ארוך מאוד.
אני מקווה שעניתי לך על הכול.
טוב, אז לא רק בישראל התורים בבתי חולים בלתי נסבלים. חשבתי שבצרפת הסוציאליסטית טוב יותר. ובאמת חבל על השנים שהתייסרת, אני זוכרת היטב פוסטים קשים שלך בנושא.
הלוואי שזה ימשיך ויצליח לאורך זמן.
המשך החלמה, יעל, ויפה שאת מבחינה בחסדי הבורא, שאינו נוטש את המאמינים בו והמייחלים לחסדו -אמונה היא כוח מרפא ,שתהיה השנה הזאת לך שנת רפואה מלאה אמן ואמן
אלול יותר מכל חודש הוא חודש המשאלות הברכות והתפילות ,כי המלך בשדה קרוב אלינו יותר מתמיד ,יעל
תודה רבה חנה
יעל, שמחתי לקרוא שאת מרגישה יותר טוב. ולו רק בזכות המדבקות וכוח הרצון שלך לחזור אל הנאות החיים.
תודה רבה תמי.
יעל, אלה בשורות משמחות, ואני מאחל לך שיבואו עוד בעקבותיהן. שמח גם לפגוש אותך שוב פה במטע. ברוכה השבה.
רטיות הרדמה מקומיות…נראה שהן הביאו גם קצת מזור לנפש. מאפשרות מנוחה.
ליבי ליבי עם הסבל שלך, מאחלת למצוא את הנס הבא.
היי
יעל
את נשמעת נפלא
נפלאות הדרכים שככה קיבלת כח
שלך טובה
לאמיר, ללוסי ולטובה, תודה רבה על איחוליכם. נגעו לליבי.
יעל היקרה,
את נשמעת אדם אמיץ,
איזה התנסויות שאת עוברת,
ועוד מצליחה לראות את הטוב, את הסוכריות כשמגיעות.
קטונתי.
קראת את "פוליאנה" ? אני רק עכשיו קוראת לראשונה בחיי.
רוניטוש, לא קראתי את הספר 'פוליאנה' ואינני יודעת על מה מדובר, לצערי הרב קשה לי לעקוב אחרי כל מה שקורה בארץ. חמש שנים בחו"ל מאמי הפכתי להיות אירופאית עם הנימוסים שלה.
אשמח לקבל את שם המחבר, ואוכל להזמין את הספר דרך האינטרנט.
האמת היא, הספר שלי מאוד עזר בזמנו, לפני שנים רבות, ושינה הרבה בצורת המחשבה שלי הוא: 'מי גנב את הגבינה שלי". המלצה חמה.
תודה רבה רונית, ולך אוכל לאחל רק את הטוב.
יעל, רק בריאות וטוב, יש רופאים שצריכים ללמוד משהו באשר להקשבה וליחס הומני. נשמע מסע כואב ומייסר ובדרך נסים קטנים.
והעיקר, החלמה מלאה, יעל. זה יבוא, זה יבוא, את בדרך. אני מאמינה בזה בשבילך.
יעל, זו פעם ראשונה כמדומני שאני קוראת משהו שלך, והוא מדהים. את אשה אמיצה, לוחמת על אף הסבל, ואני מאחלת לך מכל לבי רפואה שלמה ומהירה ושיבה לבריאות חיובית שתאפשר לך להמשיך בתוכניותיך המשמחות.
שנה טובה
ברוכה הבאה רות בתוך העולם הקטן שלי, ורק להודות לך שקראת את הפוסט ועל התוגבה הנוגעת ללב שלך.
למשה וליעל ישראל, האיחולים שלכם נגעו ישירות לליבי. תודה רבה.
מז"ט (חתונה בעל ובקרוב ילדים).
את תתגברי.
כל דבר בזמנו. יש כבר בעל וילדים…. בע"ה יבואו גם.
תודה רבה.
הרבה השראה יש כאן — תודה יעל!
תגובה מרגשת ונוגעת ללב. תודה רבה אומי