החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן
מכיוון שיום השואה עומד בפתח, מצאתי לנכון להוציא את הסיפור שריגש אותי מתוך המגירה, ושוב לעלות אותו בפוסט. מהטיול שלנו בהולנד. (הסיפור נישאר כמות שהוא פורסם באוגוסט).
גדולתה של אנה פרנק
31/08/2007 00:47:41
את יומנה של אנה פרנק קראתי לפני שנים רבות כמו כולם, אבל כשאני עמדתי מול הבניין בו היא הסתתרה יחד עם משפחתה ועוד ארבע נפשות, לגבי היה זה סיפור שונה לחלוטין. הביקור במוזיאון של אנה פרנק מאוד ריגש אותי, לכן אני מעוניינת לחלק איתכם את הביקור הבלתי נשכח שלי במוזיאון של אנה פרנק.
על הרחבה של הקתדראלה שכול מחצית השעה משמיע את פעמונו, מזדקר פסל של אנה פרנק, שהטור להצטלם עימה די גדול. אחרי הליכה של כמה צעדים ברחוב פרינסנחרכט המפורסם מתנוצץ בשמש המספר 263. בעוד אני ממתינה משהו כמו עשרים דקות להיכנס לתוך המוזיאון, ניסיתי לדמיין לעצמי את הנאצים משוטטים כאן במקום בו עמדתי ומגרשים את היהודים מביתם ואת משפחת פרנק ושאר המסתתרים. תחושה מוזרה התגוררה אז בתוכי.
הרבה מאוד אנשים חיכו כמוני, חשתי כמו בתוך במגדל בבל קטן. מסביבי דיברו אנגלית, ספרדית, גרמנית, עברית ועוד שפות שאינני מכירה, ומתוך כל האנשים לא כולם יהודים היו. ברגע ובו שילמתי בקופה התחלתי לחוש בכי רע. זהו, עמדתי להיכנס לתוך מנהרת הזמן אל השנה 1942 בשיאה של מלחמה מעוררת פלצות. האולמות של הבניין הקדמי הציגו תמונות של השואה, וככל שהתקדמתי במסלול לא הרגשתי שאני נכנסת לתוך הבניין האחורי שלפני שנים רבות הוכן בכוונה להסתיר בו יהודיים.
רבות התעכבתי בתצוגה של יומנה האמיתי של אנה פרנק, במכונת הכתיבה שהשתמש אביו, אוטו פרנק, למען עבודתו, בכל מיני תעודות ומסמכים ועוד.
ואז הגעתי אל שיאו של הביקור. ארון מסתובב גדוש בספרים שימש כדלת סודית, מדרגות מעץ שהובילו אל עליית הגג. לצערנו זה אינו סיפור דמיוני אלא האמת כולו, שם למעלה הסתתרו שמונה נפשות במהלך שנתיים בצפיפות ובלא פרטיות, מתפללים בתוך ליבם לרגע בו יוכלו לצאת אל החופש ולחזור לחייהם הקודמים.
אבל הגורל החליט עליהם אחרת.
אבל הגורל החליט עליהם אחרת.
החדרים בעליית הגג ערומים מריהוט, חדר האמבטיה והשירותים בנפרד, מטבח בעל כיור מחרסינה גדול ותנור של אותם הזמנים. הקירות מצופים בקולקציה הגדולה של גלויות, תמונות משפחה ובגזרי עיתונים של כוכבי קולנוע מפורסמים של אנה פרנק. כאן הם ישנו, אכלו, למדו ולפעמים התקוטטו. במקום ובו אנה פרנק חלמה אחרי המלחמה להיות עיתונאית ומאוחר יותר סופרת מפורסמת בכל העולם. היא אפילו תכננה להוציא סיפור שיקרא "הבית האחורי" שיספר על השנתיים הקשות שלהם.
המוזיאון שפעם היה מפעלו של אביה של אנה, הבית האחורי, הבית ובו הסתתרו שמונה נפשות בצפיפות בלא צלם אנוש ולו הקטן ביותר, נכנעו לגרמנים בגלל בגידתו של מי שלא יהיה. אני לא אוכל לשכוח את הביקור שלי, וחושבת לחזור לאמסטרדם לבקר בו שוב.
קראתי לבלוג זה גדולתה של גברת קטנה, אנה פרנק, כי המוזיאון הצליח לרכז מסביבו אנשים מכל העולם. אנה פרנק היא לא רק היהודייה הקטנה שנספתה בשואה, אלא הסמל לטרגדיה של העם היהודי כולו. היא מספרת על העבר אך גם על העתיד, לזכור שמעשה מעין זה לא יכול שוב להתרחש לגבי העם היהודי. אוטו פרנק שבור מאיבוד רעייתו ובנותיו הצליח בזכות תמיכתה של סביבתו להגשים את חלומה של אנה, להיות הסופרת מפורסמת בכל העולם.
ואם אני כותבת על נושא השואה, שמחתי לראות את שמו ושם שמשפחתו של הדוד של אבי, בממוריאל של השואה בפריז, שאף הם נספו במחנות ריכוז.
אסיים את דבריי באמרתו של פרימו לוי סופר וניצול אשוויץ: "לו הוטל עלינו ולו יכולנו לשאת את סבלם של כל האנשים, לא היינו מסוגלים לחיות".
יעל בר שם
גם אני ביקרתי בבית אנה פרנק והחוויה הזו טילטלה אותי וריגשה אותי מאוד.
אני מאוד התרגשתי מהגלויות שהיא תלתה על הקירות. פתאום זה נעשה כה אנושי, כה קרוב. זה מה שצימרר אותי במקום.
תודה על ההתעמקות שלך בנושא, ה חשוב ביום כה
להתראות טובה