החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן
ההצעות, שקיבלתי מכל החברים פה בבלוגי בהחלט סייעו לי לנווט את הסכסוך כהוא-זה שאירע ביני לבין החברה שלי שבוע שעבר. הכלים שהענקתם לי הדריכו אותי אל הדרך הנכונה, שאפשרה לי לראות באור שונה את התנהגותה המוזרה של חברתי בנוגע למחלה שלי, ובאותה ההזדמנות להודות לכם מקרב לב על תרומתכם הדגולה.
ביום חמישי בערב תכננו לצאת למועדון בהרצלייה עם עוד כמה חברים, לכן לקראת הצהרים המאוחרות טלפנתי לחברה שלי כדי להתעדכן על השעה ומקום המפגש. ידעתי, שלא היה זה התזמון הנכון לשוחח עימה על התקרית שאירע ימים ספורים קודם לכן, ובכל זאת ניסיתי, אך כאשר חשתי שהיא קצת נרתעת, עזבתי מיד את הנושא והמשכנו לשוחח על הא ועל דא.
תוכנן היה להיפגש אצל זוג חברים בשעה עשרים ושלושים, ואני עם כל הקושי שיש לי עם הזמן, הריחוף התמידי והעייפות מן המנוחה הגדולה של חופשת הפסח איחרתי בחמש דקות. למעשה האיחור לא מצא חן בעיניה. היא גערה בי, זרקה לי מילות זלזול בעודה מנפנפת את כף ידה לצדדים. אך הפעם לא נפגעתי. לא נתתי למילים להרתיח את דמי כאילו דבריה לא נועדו לי, שהיו ממני והלאה. הבנתי אז שעל אף הכול אינני שונה מהאחרים, שנותרתי החברה שהיא הכירה קודם לכן, לפני כמה שנים, לפני שנסעתי לפריז למצוא רפואה. לא רק אלי היא השמיעה צווחות אלא גם אל זוג חברים טובים שאיחר בהרבה יותר ממני, לעומת-זאת אל אורחת הישראלית מהולנד לא התיזה מילה וחצי מילה. צחקתי בתוך עצמי.
כאשר חיכיתי לאחרים שיבואו, החברה שלי המשיכה לדבר עלי בגסות. לא אהבתי את טון הדיבור התוקפני שלה, אוכל להעז ולומר שחצני במקצת. אך היה עלי להרגיע אותה ואת הרוחות שהשתוללו מסביבה, מהר ככל האפשר, לפני שהסבלנות שלי תלך לאיבוד. כן, להרגיע את רוח הלחימה לפני שהמצב יתדרדר עוד יותר ויהיה לבלתי הפיך. אני מודה, שמאז שהכאבים הלכו וגברו כך הפתיל של הסבלנות הלך והתקצר. פניתי אז אל הזוג שאצלם קבענו להיפגש ושאלתי במתק שפתיים, ברוגע כאילו חזרתי זה עתה מאימון הרפיה: "מה היא רוצה מהחיים שלי?" משכתי את כתפיי מעלה והזזתי קלות את ראשי לצדדים.
השאלה התמימה הזו, שאין בה שום דבר מיוחד, ריקה לחלוטין מכל תוכן, הקסימה אותי ביכולת האדירה שלה להשפיע. לפתע פתאום שתיקה. רוח הלחימה שקודם לכן השתוללה אצל חברתי התעופפה לה כמו לא הייתה כלל, והיא החלה לדבר ביתר כבוד, ביתר מתינות. למותר לציין שששתי בתוך תוכי. למרות הכאבים של אותו יום, כמות הכדורים שנאלצתי ליטול כדי להרגיש טוב יותר לקראת הערב כדי ליהנות עם החברים שלי, לרקוד ולצחוק, הפגנתי כלפיה המון סבלנות וסובלנות, לא רק למען עצמי או למענה אלא גם למען כל האחרים. למחרת הבנתי, שהסבלנות נבעה אך ורק מהרצון העז להחיות מחדש את הידידות שכל כך חששתי שתדעך. עבור הפגישה הזו הצטיידתי בשלום, באהבה, בסלחנות ובעוד כמה כלים. בילינו ערב מקסים, כולנו יחד, כמו בימים ההם, כמו כל פעם שאני מגיחה לארץ.
בדרך מן המועדון הביתה, חזרתי עם חברה שלי ועם האורחת הישראלית מהולנד שלא ראינו משהו כמו שלוש עשרה שנה. היא סיפרה לנו קצת על חיים שלה בהולנד, כיצד היא הסתדרה בתחילת דרכה שם וכל הסיפורים הבסיסים, עד שמתישהו השיחה גלשה לסדרת שאלות לגבי החיים שלי בפריז. ללא ספק נקרתה בדרכי הזדמנות מצוינת לספר לחברה שלי דרך החברה הזו את מה שסירבה לשמוע בטלפון ותסרב גם בעתיד, כי כך בעצם אני מכירה אותה מאז ומתמיד. שפכתי את ליבי, את כל מה שעבר עלי בחודשים האחרונים, על המצב שהולך ומתדרדר ועל כמות הכדורים שאני נאלצת לקחת יום-יום, כמו-כן על חוסר האונים של הרופאים בישראל ובצרפת לגבי המחלה שלי.
על פניה של חברתי הצטיירה הבעת עצב. היא עיוותה את פיה בחוסר אונים, בכאב, בפחד אולי. בחורת טובת-לב היא, ואני אוהבת אותה כפי שהיא עם שמחת חיים שגועשת בתוכה, אבל לפעמים, ואין מה לעשות לגבי זה, משהו משתבש לה במוח. עלי פשוט להבליג ולהמשיך הלאה. היום במקרה פגשתי אותה בחנות בגדים, צחקנו וכשנפרדנו נתתי לה נשיקת שלום ידידותית על הלחי.
כמה היא באמת קלטה את עוצמת הכאב שלי, אינני יודעת, הרי שגם רופאים נגד-כאבים בעצמם לא מודעים. היחידים שיכולים להזדהות הם אלה הסובלים כמוני.
אבל בכל הרצינות, האמת והכנות אני מעדיפה ומתפללת שאף אחד לא ידע ולא יכיר את הכאב הזה.
יעל בר שם
למרות שאני לא פסיכולוג נראה לי
שזו התגוננות שלה מחוסר יכולתה להגיב
למצב שלך בלי עטיפות מגינות. אבל שיחה פתוחה תמיד תשפר.
חוץ מזה לא צריך תמיד עם אותה חברה. או חבר.
כל טוב.
יעל, מגיע לך צל"ש, כל הכבוד, חיזקי אמצי ושימרי על עצמך…
חוזרת על מה שאורה אמרה — איתך. א.
ל- א.
תודה רבה.
לאורה ניזר היקרה
הלא לכולנו מגיע פה צל"ש על התמיכה הזו. הלא זו העבודה של כולנו יחד. אבל לכם יותר ממני, כי בתוך המערכת אני הייתי רק החיילת הממושמעת.
בדיוק על זה חשבתי כאשר כתבתי את הפוסט הזה.
למזלי הטוב אינני מבלה רק איתה, יש לי פה עוד המון חברים, אבל המעט מאוד אינני רוצה שיהפוך לגיהינום, עם כל מה שהעברנו יחד, החתונה שלה, הלידה הזיכרונות המתוקים. יחד עם-זאת קיים קשר הדוק מאוד עם כל המשפחה שלה.
אם-כן פחות אראה אותה יותר טוב יהיה לשתינו.
קראתי את הספר "הערמונים" – מאוד יפה, מרגש, אבל כואב מאוד. אהבתי כיצד פיתחת את הדמויות ואת הסיפור עצמו, כמו פרח סגור שהלך והתפתח במהלך הקיראה. (היה לי מאוד-מאוד קשה לקורא את הסיפור, ואני מתארת שלך היה קשה לכתוב אותו.)
תודה רבה איציק היקר, על טוב ליבך, על התמיכה שלך.
מתוקונת הבנת כל הכבוד !
אוי איזה סיפור! כל הכבוד לך ! אני מאלה שעונים או מנתקים מגע. שיחקת אותה באמת.
את פשוט מדהימה.יש לך מספיק מהכאב הפיסי, ושופכת אור של הבנה על כאב שמערכות יחסים מאיימות להביא עימן. בכך לדעתי,את מונעת מעצמך ומאחרים כאב ,והלוואי שתנצחי גם את הכאבים האחרים.
למירי, מיכל וסיגל תודה רבה. אתן כל כך חמודות.
סוף טוב!
ואגב, לא נראה לי שאת בחרת בחיים האלה. הם בחרו בך במקרה הטוב, או נכפו עליך במקרה הפחות טוב.
ואני מתפללת עבורך כמובן , ומעריכה את רגישותך והבחנתך העדינה שאין בה שמץ של אנוכיות.