החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן
בדרך כלל אני לא נוטה להיפגע כשזרים מבחינים בכפפת הלחץ, שמתלבשת לכל אורכה של יד הימין שלי, ושואלים אותי מה קרה בסקרנות טבעית. בדרך כלל אני עונה קצר ולעניין, בנימוס, פורשת חיוך נעים על שפתיי, אומרת להם שזה לא נורא.
אבל אתמול המצב היה שונה לגמרי….
שינויי מזג האוויר הפתאומיים גורמים לי להרבה צרות, לכאבים חזקים מנשוא עם קושי רב לחייך לסובבים אותי. קמטים עמוקים חורצים את מצחי. אני מתכרבלת בתוך בועה מכאוב כמו בכדור. במצבים אילו אינני מעוניינת שירחמו עלי, על כמות הכדורים שאני נוטלת יום-יום. למעשה, אין על מה לרחם. אינני המסכנה, לצערנו הרב, ישנם אנשים עם מכאובים בהרבה יותר רציניים ממני, שנאלצים להילחם על חייהם ובקושי רב שורדים.
אלה הם החיים שבחרתי לחיות טרם באתי לעולם.
בדרך כלל אני סובלת בשקט, נוטלת כדורים בצנעה, לא ליד כולם, שלא ידעו, שלא יביטו בי בעיניים שטופות חמלה. אבל לפעמים, ואין מה לעשות, כמו אתמול גל של כאב התלקח בתוכי כמו אש חייה. הסתובבתי כל היום עם היד בתוך סד בעל חגורה שעוקפת את מותניי, וזאת כדי לנטרל את היד על גופי, שלא תזוז. למרות הכול מחושיי לא שקטו.
כמו כל פעם שאני מגיחה לארץ אני אוהבת להיפגש עם כל החברים שלי, חברים משכבר הימים, להשתכשך בנוסטלגיה לתקופות היפות של בילויים, להעלות זיכרונות בצבע ובשחור לבן. כל כך הרבה שנים אנחנו מכירים, משהו כמו חמש עשרה שנה פחות או יותר, כך שציפיתי לקצת יותר הבנה בנוגע לסד, לכאב, לפחד שבכל זאת עוטף אותי בהתקפים אילו, שאני מגששת בעלטה המוחלטת מבלי לראות את קצהו של המנהרה. לא חיכיתי מהם למילה טובה, לא לרחמים אלא לשתיקה המוחלטת. לא אהבתי את הצחוק הציני שלהם ואף לא את הלעג, כי זה היה נשמע כאילו אני משקרת בהקשר לכאב או מגזימה איתו וזאת כדי להימצא במרכז תשומת-הלב.
נפגעתי קשות כשהעירו לי: "היד שלך כואבת מרוב שאת כותבת", עם חיוך קטן, ממזרי בקצה הפה. אז הדמעות החלו לחנוק את גרוני. הסברתי אז שכואב לי נורא בגלל שינוי מזג האוויר והחום. ואז שמעתי את המשפט הזה, את הדיבור שכמעט גרם לי לבכות, דווקא ממנה, מחברה ותיקה שהכול מכירה עלי, שיודעת שנסעתי לפריז לחפש רפואה. דווקא ממנה לא ציפיתי להערה: "מסכנה שלי" בטון לגלגני. נעלבתי. התביישתי. נאבקתי נגד הדמעות ובמקומן בקעה החמה, המשפט התוקף של הגנה, הצדקה: "נראה אותך את סובלת את הכאב הזה".
העלבתי אותה, אני יודעת וחשה מן גל של אשמה גואה בתוכי. ההתקפה הייתה מוצדקת, אך לא הדרך הנאותה ביותר להסביר לה שכאשר כואב לי כל הגוף שלי הוא פקעת של עצבים, שהסבלנות שלי ממני והלאה, שאני משתדלת בכל הכוח להישאר ידידותית, לחייך, להשתתף בשיחות, להיות נוכחת. לבלוע את הכאב ולהמשיך לחיות.
אתקשר אליה ואסביר לה את המצב בנועם, ברוגע שלא תהיה פעם הבאה.
התקרית לא הניאה את אהבתי אליה, חלילה וחס, ולא לאף אחד אחר. החברים שלי משכבר הימים, שיחד בילינו לילות שלמים במועדונים ובפאבים, תמיד יתפסו את "ה" מקום בליבי.
יעל בר שם
נראה לי שזאת פשוט דרך הביטוי הישראלית.
הלגלוג הוא סוג של פירגון מוסווה שקשה להביע במילים ברורות .לכי תביני..
את היית בתוך כאבך ורצית יותר ואני מבינה אותך , אבל בטוח שהיא לא לקחה ברצינות את ההערה שלך שהייתה במקומה.
תודה רבה אביטל על המילים היפות. אבל אני חושבת שהיא נפגעה כי היא הגיבה אחרי בתוקפנות.
וכדי למנוע סתם אי הבנות, כדי שהמצב לא יחזור על עצמו, שלא נכאיב זו לזו לחינם, עדיף להסביר לה את הכול.
כן, כנראה כדאי להבהיר ממה הפגיעה ולמה נאמרו הדברים. ככה הכל נקי… שתדעי רק טוב.
לאמיר אור
תודה רבה אמיר, חיזקת את מחשבותיי. לפעמים כשמתעוררות כאילו אי-הבנות, מאבדים את כיוון וטוב להקשיב לדעתם של הסובבים אותנו.
ניראה לי שאת בן אדם… ברצינות כמה אפשר להרגיע את הסובבים שאת בסדר, את בסדר, ונמאס לך להרגיע.
כדאי שידעו שיש לך דמעות, אני לפעמים המומה כשהדמעות באות.
אך שמחה שיש לי את עצמי.
חג שמח- ואמיץ להיות את
שלךטובה
טובה
יכול להיות שלפעמים נמאס לי להרגיע את האחרים, שאני מאבדת את הסבלנות. אולי אני מצפה שהסביבה שלי תרגיעה אותי גם…. האמת היא, שכבר אין לי מושג.
תודה על התגובה וחג שמח גם לך יקירתי.
יעל, מכאובים של הלב לעיתים יותר קשים ממכאובי הגוף. עדיף לברר מה קרה שם. אני מאחלת לך שתרגישי טוב.
לתמי קאלי
את בהחלט צודקת. לצערינו הרב, כאבי הלב מעצמים עוד יותר את כאבי הגוף.
תודה רבה על התגובה ועל ההצעה.
היי יעל,
אני כל כך מבינה את מצבך.
אני חושבת שכאשר הסביבה הקרובה שלנו לא מבינה או רגישה לכאבנו, זה הרבה יותר פוגע מהמחלה עצמה.
אני מאחלת לך רפואה שלמה ושלפחות יפחת הכאב.
שירי
לשירי
כי דווקא מצפים מהקרובים יותר הבנה מאשר אנשים זרים, וברוב המקרים קורה להפך, שהזרים יותר קשובים מאשר לקרובים.
תודה רבה שירי על התגובה ועל איחולייך.
נכון. ודווקא הקרובים אלינו הם אלה שיכולים לפגוע בנו הכי הרבה והכי חזק. אל תתייחסי. תהיי חזקה ותמשיכי לחייך למרות הכל.
תודה שירי רבר המקסימה.
הי יעל,ניכר בך המאמץ לחייך ולצחוק ולהניח את הכאב בצד. אם המאמץ הוא בשביל חברייך ,אני לא חושבת שהם יצפו ממך להסתיר כשכואב. הדרך שלהם להתמודד עם מחלתך ,היא, כנראה לנסות להצחיק אותך. גם הם מתמודדים בדרכם, מנסים להסתיר שכואב להם. תחת כל החיוכים האלו נמצא כאבך וכאבם ,ולפעמים ,צריך דווקא כן לדבר על מה שכואב. במיוחד עם חברים. נדמה לי ,שכאבך התנגש בכאבם והחיוך הפך למנת כאב נוספת. מאחלת לך שתדברו קרוב ופתוח,ותצאי ממפגש עם חברייך הטובים , עם חיוך של אושר שיפיג לך קצת את הכאב.
לסיגל
דברייך מאוד רגשו אותי, כי ממך למדתי עניין מאוד חשוב. כן, אני בהחלט הייתי נעולה מידי בכאביי שלא שמתי לב לכאבם של האחרים כלפי מצב הבריאות שלי שמתדרדרת מיום ליום. וזה בהחלט מתאים לאופי שלה.
עם-זאת אנהל איתה שיחה, הרי שהחברות חשובה לי מעל הכול. אין מה להגיד היא בחורה טובה.
תודה רבה סיגל על התגובה.
זהו בדיוק. את עושה הכי נכון שאפשר בכך שאת משתמשת בכלי הזה שנקרא תקשורת. לפעמים לא הכל הולך חלק בקשר עם אנשים יקרים ,ובמקום שיווצרו משקעים, תמיד כדאי להתרחק טיפה מהתמונה הכואבת, לנסות להבין מה בדיוק קרה ולמה ,ולשוחח מכיוון חדש ,שיביא לחברות חיבור חדש אמיץ יותר והדוק יותר ,בדיוק במקום שבו נוצר חיכוך.
סיגל היקרה, דברייך מאוד נוגעים לליבי כי לא רק שהם נכונים וגם נכונים אלא שהם כתובים עם כל כך הרבה חום ואהבה.
עם כל התגובות שקיבלתי הצלחתי לבנות תמונה כלשהי, שתסייע לי לגעת בנקודה העיקרית שבה נוצרה החיכוך כדי שהשיחה תהיה קצרה ולעניין בלי הרבה קשקושים מסביבה.
ריגשת אותי מאוד יקרה. כשאני כותבת אני כותבת רק עם חום ואהבה ,ובבלוגיה נתקלתי באנשים שלא חשו בחום או שהשיבו לי אש. הייתי קצת חסרת אונים, כיוון שלא הצלחתי להבין איך אנשים יכולים לטעות וחשבתי שאולי התרחקתי מעצמי כדי כך. לדעתי,בלי חום ואהבה אין לי מילים. אשמח לקרוא כל מה שתכתבי ולהגיב.
ושוב, תודה לך מהלב.
סיגל היקרה, את הברוכה הבאה אצלי.
אין ספק שכולם מתכוונים לטובה, רק שיוצא להם בלי מחשבה מה את לא רוצה לשמוע.
ואת ממשיכה להיות דוגמא לכולם.
לאיציק אביב
כן, חבל שהייתי במצב-רוח קודר כדי לא להכריח את עצמי לשמוע את מה שסירבתי אולי מאז ומתמיד. אך, עם-זאת, ציפיתי אולי למילה טובה או לשתיקה, דווקא ברגע הזה שכאב לי עד שנאלצתי לקחת עוד כדור הרגעה.
לכל אחד מאיתנו החולשות שלנו.
תודה רבה איציק על התגובה שלך ועל המחמאה שהסמיקה אותי.
כמה סבלנות נדרשת ממך! זה כל כך לא פשוט. אני מאחלת לך שתדלגי בין שלוליות הפחד הללו בקלילות, ותמשיכי עם הכוח שלך הלאה! שיהיה לך הרבה טוב.
לשירה ארד
תודה רבה על העידוד ועל האיחולים שלך, שנוגעים לליבי בכל פעם מחדש.
יעלה הייתי היום עם התהייה שלך והיה לי קשה למצוא תשובה. מחד את סובלת כאבי תופת , ורוצה להמשיך לחייך ולצחוק , וגם לובשת שרוול שעל פניו נראה לי שלא נראה נורא לצופה מ ה צ ד. וגם כמו שסיגל כתבה ייתכן שהחברים הקרובים שבטח אוהבים אותך כי אי אפשר לא , כואבים ולא יכולים בעצמם לשאת את הדאגה ואלי אף מבולבלים. המסקנה שלי אחרי קריאת כל התגובות של החברים פה ושלך היא שצריך לתת כלים לחברים איך להתייחס לסיבלך .
תרגישי טוב
בידידות
מירי
היי מירי היקרה
דבריה של סיגל סייעו לי לראות את פני המצב באור חיובי מאוד, ואני מאושרת שאת מחזקת אותם.
תודה מירי היקרה על התגובה החמה, על התמיכה ועל כל מה שאת מעניקה באהבה לכל אחד ואחד מאיתנו פה.
בידידות רבה
נראה שחברייך הגיבו כפי שהגיבו כביטוי למבוכה ולחוסר אונים, שהרי לעזור אינם יכולים. מעין מס שפתיים.
ללבנה
אני מסכימה איתך, הרי שכל אחד ואחד עם האופי שלו והיכולת הזו להתמודד עם מצבים שונים של הקרובים שלהם.
הבנתי זאת רק עכשיו.
תודה רבה על התגובה שלך.
מצחיק שאמרו לך שהיד כואבת בגלל כתיבה. אני מאחלת לך רפואה שלמה, ושהיד באמת תכאב רק מכתיבה. נשיקות.
יעל ישראל
באמת צחיק שאמרו שהיד כואבת בגלל הכתיבה, וזו אירוניה שאין כמותה נולדה, כי סיפרתי לבחור שאמר זאת שהוצאתי ספר. וזה כמו אמר: "נו, כמה ספרים כבר הוצאת לאור, וכמה את מפורסמת כדי שיכאב לך ביד."
תודה יעלי על האיחולים המחממים ללב.
יעל יקרה. אני מצטער מאוד לשמוע על גלי הכאב שלך. אשר לתגובות לכאבייך, אני הייתי מניח מראש שכאב גדול אצל
הזולת גורם לאנשים מבוכה גדולה. הם לא כל כך יודעים מה לעשות ואיך להגיב בצורה מאוזנת- אמפתית ובלי הזדהות מופרזת. אז סלחי לכולם מראש.
יעל, ראשית מאחלת לך בריאות טובה, והקלה בכאביך – בגוף ובנפש, אני מסכימה עם מוטי, אבל יודעת שלפעמים תגובות של מבוכה גם אם את יודעת שזה בא ממבוכה, גורמות לכאב וצער, חשובה הסליחה…
למוטי גלדמן ואורה ניזר היקרים.
הדעה שלכם יקרה לי מפז, חשובה וחכמה. אין ספק שהסליחה היא הדרך הנכונה ביותר, שהיא גם בהחלט הדרך שלי. אבל תודה, תודה מכל הלב על התמיכה שלכם, שחיזקתם את מה שכמעט נשכח, הסליחה.
תודה רבה על התגובות שלכם, התמיכה והאיחולים.