החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן
בעקבות כמות התרופות שאני נוטלת יום-יום בשבעות האחרונים, אני נעשית יותר ויותר עייפה, לאה. בבוקר כאשר שעון המעורר מצלצל, המיטה שלי הופכת להיות שדה קרב, הרי מתנהל בה מאבק עיקש בין היקיצה לבין השינה, ואני באמצע חסרת-אונים. ברוב המקרים היקיצה מנצחת בקרב, אך לפעמים אין מה לעשות, השינה מחזירה אותי לתוך זרועותיו של החלומות טרם קמתי על רגליי.
בהתחלה אני ממצמצת עיניים, מפהקת מכל הלב. וכשאני קמה, המחשבה היחידה שחולפת בראשי שכבר יגיע הערב לחזור ליצוע. אז אני מגששת את הדרך אל חדר האמבטיה, עיני פתוחות כדי סדק, ושוטפת את הפנים במים קולחים לתקווה שהם קצת יעירו אותי. העיניים קצת יותר פתוחות, אני מכינה לי כוס קפה חזק, ממשיכה לפהק כאלה פיהוקים לקרוע את הפנים, לוקחת את כמות הכדורים של הבוקר ומתיישבת מול המחשב. ואז אני מכינה לעצמי עוד קפה ועוד אחד.
מראש הכינו אותי שכדאי לי להתיידד עם הכרית והשמיכה, שאבלה איתן הרבה זמן. חיי מתנהלים בהילוך איטי, כמו מכונית שמתדלקים אותה בקפה שחור וחזק ומנסה להתקדם בהילוך סרק. הראש כבד מידי לכתפיים שלי, שנוטה למעוד הצידה לכיוון הכרית. אני חשה לחץ מסוים על מוחי שזורם לו בנחת-רוח עד המצח. עיני מסרבות להיעצם, אך אחרי זמן מה בשארית כוחן מנסות בכל זאת להישאר פקוחות, בשני המובנים של המילה.
הכוס קפה מתקרר על השולחן. המחשב דלוק מבלי שנתייחס אליו. הגוף שלי מזמן מעד הצידה על הספה, הראש על הכרית הרך שאין לה כבר כל צורה. רק הספקתי למשוך אלי את השמיכה שנפלו עלי שרעפי השינה. והנה אני משוטטת לי בעולם החלומות.
אם תראו מישהי מתהלכת ברחוב עם ראש בצורה של כרית, דעו שזו אני.
יעל בר שם
לכתוב את יודעת, מלא הומור, ומבט מהצד, אם אראה משהיא מתהלכת, אחשוב שהיא מהסרט שלך, את בטוח תשמשיכי לכתוב ולעלות דמויות
להתראות טובה
טובה, תודה רבה.
כתבת מקסים!
יש סיכוי להטבה בקרוב? כלומר בטוח שיש , אבל האם המחלה עונתית משהו.
יעל יש המון אנשים עם כרית על הראש ואפס מחשבות .
את לא בינהן .
חיבוק חם ממני , אביטל
תודה רבה אביטל, אני מתארת לעצמי שישנם כאלה עם כרית על הראש.
בקשר להטבה לגבי הכאב, אני מחכה לתשובה מבית החולים. אמור להיותר כנס רופאים, ואז יוחלט מה נעשה. על כל פנים הבינו שצריך לעשות משהו. זה ויטלי.
אני אוהב מאוד לקרוא את הפרגמנטים בפרוזה שלך. כדאי אולי לכנס אותם לספר.
היי מרדכי. תודה רבה על התגובה.
בקשר לקבץ את הסיפורים לספר, כבר חשבתי על זה. אני צריכה קצת יותר פוסטים בשביל זה.
אבל זה בדרך….
יעל,
את אמיצה מאוד בפתיחות שלך בנוגע למחלה שלך ואת כותבת את הקטעים שלך היפים , הנוגעים לה, בעדינות שאינה גורמת לרצון שיש לפעמים כשאדם מספר על מחלתו – לסובב את הראש. את מסתכלת למחלה שלך בעיניים ואנחנו איתך,
הרבה בריאות,
תודה רבה עדנה על המילים היפות.
אני חולה כבר כל כך הרבה שנים, שלמדתי מאז אני קטנה להביט במחלה ולאמץ אותה לחיקי. זה הפיתרון הטוב ביותר להתגבר עליה.
יעל, איזה תיאור פלסטי. בכל זאת, את מוציאה מהחוויה הזו כתיבה, וזה כבר מקום אופטימי בסך הכל.
תודה רבה אמיר, זה מאוד מעודד.
האמינות והפשטות (במובן הספרותי הנכון) של התיאורים שלך, אכן ראויים לקבץ את הקטעים ליחידה גדולה אחת כמו ספר.
בטח את נהיית יותר יפה לא יותר עייפה.
תודה איציק, הסמקתי.
בקשר קובץ הקטעים לספר, אני כבר עובדת על זה. אני צריכה עוד הרבה פוסטים לשם כך.
אני מרגישה שאני צונחת עם המילים הרכות שלך ומנסה להתעורר מלגימת מילת קפה. וזה אומר שאת מעבירה את "החוויה" העייפה מצוין.
אני כבר הולכת לחפש מישהי עם כרית על הראש – זה ודאי יהיה מראה מתוק-מריר, כמו כתיבתך.
מיכל את מצחיקה.
נראה לי שזה מה שיעשו רבים, לחפש אנשים עם הראש בצורה של כרית. זה יכול להיות חוויה מצחיקה.
תודה רבה על המילים היפות שנגעו לליבי.
יופי של פוסט, כמו הקודמים, מאבקי הישרדות מרגשים, בסוף מכל הכאב נולדים החיים
היי אורה תודה רבה.
אהבתי את המשפט "בסוף מכל כאב נולדים החיים" – משפט חכם וחזק.
מזדהה גם עם מובר בעניין של מידה. הפוסט ממש מעביר את התחושההההההה………..
תודה רבה אומי.
ובקשר לתחושה עם ה- "ה" אני סופי, לא התכוונתי להפחיד אף אחד או להעציב אף אחד.
זה כל כך קשה. ואת מצליחה להיות חיובית ועם הומור, כל הכבוד לך.
יעל מאחלת לך החלמה ומציאת פתרון ובינתיים דש לחברה -הכרית.
היי לי, תודה רבה.
רק בימים האחרונים אני מתחילה להיות חיובית, כי חשתי קצת יותר טוב עם היד. הלוואי שהמצב רוח ימשיך כך עד בלי סוף…
מירי, תודה רבה על התפילה.
כתבת מקסים יעלי.
לשמוע דברים כאלה מפיה של עורכת ספרים, זה כמו לקבל 120 מתוך 100 במבחן.
תודה רבה יעל, תודה על הכול.
התחלתי לחשוב עליך מדי פעם. בחדר שלך בפריז.
תתפיחי מדי פעם את הכרית, תמשיכי לכתוב
היי יעל איזו חמודה את.
מידי פעם קורה לי לטפוח את הכרית, ממליא אצטרך להחליף אותה.
כבוד הוא לי גדול שאת מעניקה לי מחשבה מעודדת.
תודה רבה.
גם אני חושבת שזה לגמרי מדהים, האופן בו את מצליחה ליצור כזו כתיבה נהדרת מתוך המחלה והכאב.
כשקראתי חשבתי לעצמי שאני מאד מזדהה עם התחושה הזו- לקום בבוקר ורק לקוות שכבר יגיע הלילה כדי שאוכל שוב לשכב לישון. ואני לא חולה. סתם עייפה מהחיים האלה ומקטרת בלי סוף…:)
אליענה היקרה
מידי פעם האדם זקוק לקצת חופש, לפסק זמן כדי לרוקן את הראש ולהחזיר לעצמו את אותם הכוחות שגוועו ממנו.
תחשבי על חופש במקום שונה מן השגרה, כמו חופש בסקי. זה נהדר.
תודה רבה על התגובה הנוגעת ללב שהענקת לפוסט הזה.
למרות שאת כותבת על נושאים כ"כ קשים וכואבים,התוצאה יפהפיה כמו ערפל לבן.
תודה רבה שבי.
לצערי אני כותבת את האמת על עצמי. אין שום דבר דמיוני בסיפורים אלה.
היי יעל
זה ברור לי לגמרי שאת מתארת מה שעובר עלייך.הערפל הלבן עליו דיברתי הוא הערפל הלבן של ההשראה.
למרות הנושאים הקשים עליהם את כותבת,אינני חשה באוירת דיכאון ,אלא באיזה לובן שעל אף היותו כאוב הוא מרומם את הנפש.
הבנתי שבי חמודה, וסליחה שלא התמקדתי דווקא על הענן הלבן. הוא תיאור מקסים.
תודה רבה.