החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן
את יומנה של אנה פרנק קראתי לפני שנים רבות כמו כולם, אבל כשאני עמדתי מול הבניין בו היא הסתתרה יחד עם משפחתה ועוד ארבע נפשות, לגבי היה זה סיפור שונה לחלוטין. הביקור במוזיאון של אנה פרנק מאוד ריגש אותי, לכן אני מעוניינת לחלק איתכם את הביקור הבלתי נשכח שלי במוזיאון של אנה פרנק.
על הרחבה של הקתדראלה שכול מחצית השעה משמיע את פעמונו, מזדקר פסל של אנה פרנק, שהטור להצטלם עימה די גדול. אחרי הליכה של כמה צעדים ברחוב פרינסנחרכט המפורסם מתנוצץ בשמש המספר 263. בעוד אני ממתינה משהו כמו עשרים דקות להיכנס לתוך המוזיאון, ניסיתי לדמיין לעצמי את הנאצים משוטטים כאן במקום בו עמדתי ומגרשים את היהודים מביתם ואת משפחת פרנק ושאר המסתתרים. תחושה מוזרה התגוררה אז בתוכי.
הרבה מאוד אנשים חיכו כמוני, חשתי כמו בתוך במגדל בבל קטן. מסביבי דיברו אנגלית, ספרדית, גרמנית, עברית ועוד שפות שאינני מכירה, ומתוך כל האנשים לא כולם יהודים היו. ברגע ובו שילמתי בקופה התחלתי לחוש בכי רע. זהו, עמדתי להיכנס לתוך מנהרת הזמן אל השנה 1942 בשיאה של מלחמה מעוררת פלצות. האולמות של הבניין הקדמי הציגו תמונות של השואה, וככל שהתקדמתי במסלול לא הרגשתי שאני נכנסת לתוך הבניין האחורי שלפני שנים רבות הוכן בכוונה להסתיר בו יהודיים.
רבות התעכבתי בתצוגה של יומנה האמיתי של אנה פרנק, במכונת הכתיבה שהשתמש אביו, אוטו פרנק, למען עבודתו, בכל מיני תעודות ומסמכים ועוד.
ואז הגעתי אל שיאו של הביקור. ארון מסתובב גדוש בספרים שימש כדלת סודית, מדרגות מעץ שהובילו אל עליית הגג. לצערנו זה אינו סיפור דמיוני אלא האמת כולו, שם למעלה הסתתרו שמונה נפשות במהלך שנתיים בצפיפות ובלא פרטיות, מתפללים בתוך ליבם לרגע בו יוכלו לצאת אל החופש ולחזור לחייהם הקודמים.
אבל הגורל החליט עליהם אחרת.
אבל הגורל החליט עליהם אחרת.
החדרים בעליית הגג ערומים מריהוט, חדר האמבטיה והשירותים בנפרד, מטבח בעל כיור מחרסינה גדול ותנור של אותם הזמנים. הקירות מצופים בקולקציה הגדולה של גלויות, תמונות משפחה ובגזרי עיתונים של כוכבי קולנוע מפורסמים של אנה פרנק. כאן הם ישנו, אכלו, למדו ולפעמים התקוטטו. במקום ובו אנה פרנק חלמה אחרי המלחמה להיות עיתונאית ומאוחר יותר סופרת מפורסמת בכל העולם. היא אפילו תכננה להוציא סיפור שיקרא 'הבית האחורי' שיספר על השנתיים הקשות שלהם.
המוזיאון שפעם היה מפעלו של אביה של אנה, הבית האחורי, הבית ובו הסתתרו שמונה נפשות בצפיפות בלא צלם אנוש ולו הקטן ביותר, נכנעו לגרמנים בגלל בגידתו של מי שלא יהיה. אני לא אוכל לשכוח את הביקור שלי, וחושבת לחזור לאמסטרדם לבקר בו שוב.
קראתי לבלוג זה גדולתה של גברת קטנה, אנה פרנק, כי המוזיאון הצליח לרכז מסביבו אנשים מכל העולם. אנה פרנק היא לא רק היהודייה הקטנה שנספתה בשואה, אלא הסמל לטרגדיה של העם היהודי כולו. היא מספרת על העבר אך גם על העתיד, לזכור שמעשה מעין זה לא יכול שוב להתרחש לגבי העם היהודי. אוטו פרנק שבור מאיבוד רעייתו ובנותיו הצליח בזכות תמיכתה של סביבתו להגשים את חלומה של אנה, להיות הסופרת מפורסמת בכל העולם.
ואם אני כותבת על נושא השואה, שמחתי לראות את שמו ושם שמשפחתו של הדוד של אבי, בממוריאל של השואה בפריז, שאף הם נספו במחנות ריכוז.
אסיים את דבריי באמרתו של פרימו לוי סופר וניצול אשוויץ: "לו הוטל עלינו ולו יכולנו לשאת את סבלם של כל האנשים, לא היינו מסוגלים לחיות".
הערות יתקבלו בברכה
יעל בר שם
אני מאוד התרגשתי מהחדרים בהם המשפחה היתה כלואה, והתמונות של כוכבות הוליווד על הקירות. הורס, לא?
את הספר לא קראתי מאז הילדות. שווה לקרוא שוב. אבל ראיתי מאז מלא גרסאות קולנועיות על סיפורה של אנה והמשפחה.
תודה רבה יעל ישראל על התגובה שלך.
נשיקות יעל
יעלוש
אני מאוד התרשמתי ממה שכתבת בבלוג למרות שלא הופתעתי כיוון שכבר הספקתי לגלות את הכישרון הגדול שלך בתור סופרת ,כאשר קראתי את ספרך המדהים"הקמיע" שעד עכשיו עושה לי נעים להיזכר בו.ולכל מי שלא מכיר את יעל באופן אישי.תרשו לי להגיד,שיעל הינה אישה מיוחדת ומדהימה,עם לב גדול שאני אוהבת מאוד.המון ברכה ומזל.נשיקות.
גניפר היקרה
תודה רבה. דברייך מאוד מרגשים אותי.
ריגשו אותי השורות בהן תיארת כל-כך יפה את שגם אני חשתי כשבקרתי שם בראשית שנות ה-80.
רציתי להזמינך לאתר הבית שלי להאזין לשיר שהפקתי לקראת יום השואה (מאי 2007) שיר שמבטא את שכולנו חשים לגבי אותה גיבורה קטנה-גדולה. (הוא הושמע והוקרן בטלויזיה וברדיו(
פרדי ברק, תודה רבה על התגובה שלך. אני שמחתי לדעת שהתחושה הייתה זהה בביקור שם לגבי האישה קטנה-גדולה. אנא שלח לי את הכתובת של האתר הבית שלך, בעונג רב אשמע את השיר שחיברת על השואה.
אני מאחלת לך הרבה הצלחה, מוזיקה יפה שתמשיך להתנגן ברדיו ובטלוויזיה.