החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן
עד שעלינו ארצה כשהייתי בגיל שתיים עשרה, נותרו חקוקים בזיכרוני דווקא החופשים הגדולים בדרום צרפת ואף פעם אחת בספרד במחנות הקמפינג. היו אלה הימים הטובים. חופש של ממש. ההכנה לחופש הקיץ של חודש וחצי הייתה כמו העברת בית. העמסת כלי אוכל, סירים, סדינים, תרופות, משחקים, בגדים, כיסאות ושולחן מתקפלים, בקיצור חצי תכולת הבית בתוך הקרוון מקופל אחד ומסכן. יום עבודה של נרצעים. למחרת עם קריאת התרנגול, טלטלו את כולנו ההכנות האחרונות של סנדביצ"ים ושתייה לילדים, שעלולים היו להיות רעבים באמצע הדרך ארוכה ומפרכת. ואז סוף-סוף יצאנו לדרך עם הקרוון מחובר למכונית הפג"ו. מה שכן, ההורי לא שכחו אף אחד מילדיהם בבית.
אני זוכרת את ים, כשאימא הייתה מאכילה אותנו בעגבנייה ולחם, ואת מוכר הגלידות הנייד עם קופסת פוליסטירן קשורה ברצועה על כתפו. את השעות ארוכות במצוד אחר צדפות ובניית ארמונות חול. את המשחקים עם הילדים השוודים שהקימו את האוהל שלהם ממולנו. השפה היחידה בנינו הייתה שפת סימנים. היינו משחקים כאילו הכרנו מאז ומתמיד, כאילו הכול ברור מאליו. ואיך אפשר לשכוח את הארוחות באוויר הצח של הערב.
בקיץ אחד התנהלה תחרות במחנה. השורה היפה ביותר הייתה זוכה בבקבוקי שמפנייה. המבוגרים נהנו יותר מהילדים, השקיעו שעות רבות לקשט עם נייר טואלט צבעוני את העצים ואת עמודי תאורת החוץ. אני זוכרת שדווקא השורה שלנו ניצחה. אחר-כך נערכה מסיבה ענקית לכל משפחות המחנה, שדודה שלי התנדבה להכין את הקוסקוס הנצחי שלה.
פעם אחת כשהייתי בת שבע ואף אולי קטנה יותר, הייתה הפסקת חשמל בכל המחנה. הלילה היה חושך שגם את הצל של עצמנו לא ראינו. הסתובבתי עם אבי יד ביד, ואז לתדהמתי, ממולי הבחנתי בבגד ים לבן מתהלך לבד. נבהלתי.
אמרתי בקול רם לאבי עם האצבע המורה והמכוערת מכוונת אל מה שהבהיל אותי: "אבא תראה בגד ים הולך לבד!"
אבי חייך ללא אומר, כנראה התבייש. ובאותו עת הבחנתי גם בשיניים לבנות מתהלכות יחד עם הבגד ים. ואחר- כך שמעתי כזה צחוק מתגלגל. וככל שהתקדמתי, הבחנתי שהבגד ים והשיניים בכל זאת שייכים למישהו, לאיש שחור כולו, שבתוך החושך הכבד של אותו הלילה נראה היה שהבגד ים הלבן מתהלך לבד.
חג אורים שמח לכולם. יאירו כל מעשה ידיכם.
יעל בר שם
נהניתי מאד מהסיפור. התאורים נהדרים. יופי.
תודה רבה עדנה.
יעל,אלה הנכסים שיילכו איתך הלאה, וככל שיעברו השנים הם ייראו ממרחק יותר משמעותיים ויותר חוויתיים, ותמצאי בהם כל פעם נקודות חדשות להתבוננות. התרפקות נעימה.
תודה רבה לבנה.
נכון אם הייתי כותבת את החייה לפני כמה שנים היה נראה אחרת, אומנם בעוד כמה שנים זה יראה אחרת. וזה אומנם אותה החוויה.
איזה יופי של פוסט! חג שמח. אומי.
איזה זכרונות יפים של ממש. המחנה קם לנגד עיני דמיוני ובמיוחד בגד הים המהלך כמו אור של חנוכה.
חג שמח יקירה
תודה רבה מירי
גם לך חג אורים שמח.
תודה רבה אומי.
חג אורים שמח גם לך והרבה בריאות.
פוסט חנוכה כהלכתו!
שתאיר דרכך תמיד.
תודה רבה מיכלי
חג אורים שמח גם לך.
חוויות ילדות שנחקקות לעד וכתובות בחן.
תודה רבה איציק על המילים היפות.
חג אורים שמח.
יש לך חוש של פרוזאיקון טוב לפרטים הקטנים של החוויה. תודה
תודה רבה מרדכי על המילים היפות ועל העידוד שלך בקשר לכתיבה שלי.
חג אורים שמח.
יעל, איזה סיפור מקסים! ממש העברת לנו את ניחוח הווקאנס הזה, שלפחות לגביי הוא רחוק מהמציאות שלי מאוד… וכתבת את זה נהדר. חג שמח!
תודה רבה לי היקרה על המילים היפות. התגובה שלך נגעה לליבי.
קראתי רק עכשיו. נורא יפה. תשמרי על זה לרומן הבא, האישי שלך. ככה את צריכה לכתוב יעלי, ועל הדברים האלה בדיוק, האישיים.
יעלי היקרה לי.
אני במצוד אחר זיכרונות ילדות, שהם כמו חור שחור אצלי. משום-מה, ואינני יודעת כיצד אירע הדבר, עניין של החופש הגדול חזר אלי בפתאומיות, וכדי שלא יברח שוב כתבתי מיד פוסט.
מה שאצליח לזכור אספר בחפץ לב.
תודה רבה על המילים היפות ועל העידוד. תודה על הכול.
חג שמח, יעל,
ההצלחה נבנית בזכות העשייה שלי. למדתי בדרך הקשה שלא מתגמלים יוצרים ,ובמיוחד המו"ל המדובר .
מאחלת לך בהצלחה בהמשך דרכך .
שושנה ויג
תודה רבה שושנה על המילים היפות.
אני מאד אוהבת את הכתיבה שלך , מאד מושכת לקרוא להכנס פנימה. אני חושבת שאם את רוצה להפוך את הזכרון ממש לסיפור תהפכי את רגע הגילוי בסוף ליותר מותח.
חג אורים שמח!בלב ובכלל.
תודה רבה אביטל היקרה.
אקח את הערה שלך הבונה לתשומת הלב, לבנות יותר מתח.
היי אני אוהבת ספורים בגוף ראשון.
מענין איך אנחנו נזכרים בפרטים, וברע מסוים מפיסת חיים, זה הופך לסיפור עם פואנטה
להתראות טובה
תודה רבה טובה
באמת אין כמו להיזכר בדברים היפים של הילדות.