החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן
אל תוך הלילה אני יושבת לי מכווצת בתוך תוכי, קצת בודדה ואולי גם קצת עצובה. מסביבי שורר חושך מצרים, שגם הצל של עצמי אינו משתקף בשום מקום. רוח נעימה נושבת על פניי, כיד עדינה ורכה שמלטפת אותי. קומי, אני אומרת לעצמי, מבקשת, מתחננת ולכי שבי אחר קסמיה, אבל כמו הגוף מסרב להיעקר ממקומו.
האדמה קרירה, מהדפנות נודף מן ריח לחלוחי ולא נעים. הישיבה גם לא נוחה והרגליים מתחילות לדאוב. המודעות לוחשת לי כממתיק סוד לקום, לעומתו המוח קצת יותר קשוח מעביר הפקודות חד משמעיות. ולמרות הכול, הגוף לאה ותשוש מכול ההרפתקאות של שנים רבות, אינו מסוגל לזוז.
קומי לך אל האוויר הצח, אומרים לי רמ"ח איבריי. תראי איזה לילה נהדר יש שם למעלה. ואני קצת מעיזה להרים את הראש לאט-לאט אל הפתח שיוצר הבור, ולנגד עיני משתקפים שמים חפים מעננה, הירח והכוכבים בוהקים בשיאם.
מה בסך הכול מבקשים ממך לעשות. לקום, לגשש בידך אחר המתג, לראות איפה עומד הסולם ולטפס אל האוויר הצח, אל החופש של הלילה. זאת לא משימה גדולה. זאת לא בקשה מי יודע מה.
אז אני עונה בכעס, יש עלי כל מיני חוטים, כיצד אקום. אני כמו בובה שמעבירים לפה ולשם. אבל אי שם באחד התאים של תת-המודע, ברור שאני מוכרחה לקום. אך הגוף כמו כולו עצל לא זז.
"גברתי, את צריכה כבר להתעורר." קול של אישה מהדהד בראשי.
אני מרימה עפעף ועוד עפעף. ממצמצת את עיני כנגד אלומת האור של החדר. אני שוכבת אפרקדן, יד אחד מחוברת לאינפוזיה ויד שנייה מונחת על הגוף. העייפות תופסת את כל כולי. מאמצי להישאר ערה עולים על שירטון. אני רוצה לישון. החלום לוקח אותי מעלה, מעלה על ענן לבן וצח.
עליו אני שוכבת ונרדמת.
יעל בר שם
קשה לחיות כך ואחרת.
ומי שיגיד שזה לא כך משקר לעצמו.
מירי תודה רבה. את צודקת בהחלט.
את יודעת, מאז הבדיקה האחרונה אני מרגישה כמו עייפות כרונית נחתה עלי בפתאומיות. וכדי לצאת ממנה, אין ברירה עלי איכשהו לקבל אותה.
שום עייפות כרונית, תנוחי קצת ואחר כך תנועי בעולם ולעולם.
קטע אמין ורגיש.
דווקא פה השפה הגבוהה, שיפה היא בפני עצמה, יכול להיות שאפשר להנמיכה קצת, כי כאב לא נזקק תמיד לה כדי לבטא את עצמו.
ובכתיבה שלך אין עייפות כלל.
דבריך העלו בי חיוך על שפתיי. אתה צודק אין עייפות כרונית, הכול מתנהל בראש ותו לא. אני חייבת לחזור לעצמי מהר ככל האפשר.
תודה על העידוד בהקשר לכתיבה ולשפה. הבנתי את ההערה שלך, אקח זאת לתשומת ליבי.
איציק, תודה רבה על הכול.
מי זאת האישה שאומרת לך לקום? דברי איתה? אתן מכירות? היא אוהבת אותך? את חייבת לדבר איתה… הסיפור הבא היא חייבת לספר לך למה לקום?
טובה, אכתוב פוסט המשך לגבי השאלה למה היא אומרת לי לקום. אתפוס איתה בשיחה ארבעה עיניים, אחרי שאתעורר.
תודה רבה על התגובה שלך.
תציצי בלב, תשאלי מה נשמע אצלו.
צצתי, והכן הלב מרגיש מצויין, סימן שהכול בסדר יותר משהמחשבה חושבת.
תודה רבה לי.
יעל – אני חושבת שצריך להקשיב לעייפות. לתת לה יד ולנוח לידה ובתוכה.
לא לנסות להילחם. אם יש עייפות ויש לילה קסום אפשר להביט בו מהמיטה ולחלום עליו חלום עייף.
קשה לקבל שגם בתוך העייפות צריך להיות – כל כך התרגלנו שהיא בעיה שצריך לפתור, ששכחנו שגם לה יש את הבעיות שלה – היא מתמודדדת איתנו, שלא מוכנים לתת לה יד ולהניח את ראשינו על הכרית שלה.
תני לעצמך להיות עייפה. זה יעבור.
מיכלי, את נשמה טהורה. דברייך נגעו לליבי וריגשו אותי. מדהימה אותי היכולת שלך להבין כל איש ואיש. ההצעות שלך יקרות מפז. תודה רבה.
יעל:)
אני אומנם לא כותבת בבלוג אלא רק למגירה אבל אני מאוד אוהבת לקרוא את מה שלצערי קשה לך לכתוב עם היד למרות שבלב ובמוח נמצאים אלפי מילים שרק רוצים למצוא עצמם על הדפים ואז להיכנס לליבם של כל מי שקורא אותם..
אני כל כך רוצה שיהיה לך טוב מכל הבחינות,את כל יום במחשבותיי ובתפילותיי..נשיקות:)
תודה רבה ג"ניפר. התפילות שלך נוגעות לליבי. אני מאחלת הצלחה בלימודים, להגשים את החלום להיות עורכת דין לדוגמא. הרבה נשיקות לכולם. אוהבת אתכם מכל הלב. רק חבל שאנחנו רחוקים….
מה שלומך? חשבתי עליך, מקווה שאת כותבת, זה מאוד מחבר, ונותן כח.
חשבתי עליך ,שבדרך כלל אני לא מעיזה לומר, אך יש לי שיר בבלוג, "ברגע מסוים" שמדבר את עצמו.
חיבוק גדול
טובה גרטנר.
טובה, ביקרתי באתר שלך וכתבתי לך. חיבוק ממני בחזרה. תודה רבה.
את כותבת נוגע ללב.אני מאחלת לך כוחות שיבואו מאליהם, ושעד אז תניחי לעצמך לנוח. לרוב הגוף לא משקר.
תודה רבה תמר. דברייך נגעו ללבי.