חברון מאז ולתמיד

בערב ראיתי בחדשות את יפעת אלקובי משרבבת את שפתיה אל מול אחד מהריבועים בכלוב הברזל שמגן על ביתה של משפחת אל-עיישה והוגה: ש-ר-מ-ו-ט-ה, פעם אחר פעם. תאווה שלא ידעתי כמותה מילאה אותי.

למחרת, במסגרת סמינר מחלקתי, שמעתי באוניברסיטה הרצאה על תופעת ה-Metaverse. נרשמתי כחבר ב-Second Life, לבשתי ופשטתי דמויות, קניתי, מכרתי, השתעבדתי, שלטתי. אחרי שהתמקצעתי שלחתי מכתב לחברת לינדן-לאב בסן-פרנסיסקו. ביקשתי שיבנו לי את קבוצת הדמויות ואת הסביבה הגיאוגרפית שאת תיאורם שלחתי להם בתמונות, בסרטי וידיאו ובכתבות. שילמתי בכסף אמיתי – דולרים אמריקאים שירדו מחשבון הבנק שלי, ולא בדולרי הלינדן של המשחק. שילמתי גם עבור הזכות הבלעדית להיות ברוך עץ-חיים: גבר גבוה, חסון, מכריס מעט, שיערו וזקנו אדומים, כיפתו הסרוגה מהודקת היטב לשיערו, מוטית הצדה, ציציות לבנות מבצבצות מתחת לחולצתו הלבנה שכנפיה נדחפו ברישול למכנסי בד חאקי עבה, וכפות ידיו האדומות יוצאות ונכנסות לכיסי הדובון, תלוי מה רצונו לעשות עם ה-M-16 הקצר התלוי על כתפו, בוגר ישיבה תיכונית, רב-סרן, מ"פ במיל', שירת בלוט"ר, לומד היום בישיבה גבוהה בירושלים, ומגיע לעתים תכופות לחברון לעודד את אחיו לדרך. 

מהר מאוד מאחורי הדמויות הוירטואליות היו אנשים עלומי שם, בפרט יפעת אלקובי. לא רוצה לדעת מי היא בעולם האמיתי, דמותה ב-second life היא בדיוק כמו אשת חלומותיי. חברון בשעות הערב המאוחרות. ערבים עטופים בגלביות שחורות, רק עיניהם המזרות אימה גלויות וחרבות מעוגלות בורקות בידיהם. הם חטפו את הבן של יפעת שהובא לבית משפחת אבו-עיישה. ברוך עץ-חיים פורץ לבית, ומנהל קרב גבורה עם החוטפים. יחיד מול רבים. אחרי שהאחרונים מהרעים שנותרו בחיים נכנעו, נתתי להם (כלומר ברוך) במתנה את חייהם בתנאי שיעזבו מייד את הבית. שלחתי את הילד ששיחררתי שירוץ הביתה, לאמא שלו, ויספר לה את אשר אירע והיא הראשונה ביישוב שמוזמנת לבוא לבית שנגאל.

והיא באה. חששתי לומר לה: תעשי ש-ר-מ-ו-ט-ה. אם הייתה עושה, הייתי מצמיד את שפתי לשפתיה המשתרבבות קדימה עם הגיית ההברות. חששתי שתיסוג ממני כועסת ותצעק: התבייש לך. אשת איש אנוכי. היא יצאה להביא את שלום בעלה שהיה רכון מעל דף הגמרא היומי שלו. אמרתי לו שיחפש בגדי ערבים בבית, ילבש אותם, יצא החוצה ויתגרה בחיילים. המטרה ללבות את השכונה. המתנחלים יצאו החוצה, יכו בערבים, כולם יילחמו בכולם, וכך נסביר איך ברחו הדיירים מהבית הזה – הם היו היוזמים להתפרעות ולכן השתלטנו עליו.

הוא נהרג מאש כוחותינו זמן קצר אחרי שיצא לרחוב.

הרצתי את הזמן. חלפה שנת האבל. הצעתי ליפעת נישואים והיא הסכימה ודמעה מאושר. הודיתי בלבי לפיליפ רוזדייל מייסד לינדן-לאב יוצרת Second Life.

פתאום הופיע אצלי מישהו שהציג עצמו כנתן הנביא, כשהבטתי בו שוב הוא דמה בעיניי לנתן זהבי. דמויות חדשות ולא רצויות נכנסות לי למשחק. נתן צעק עליי והוכיח אותי שעשיתי מעשה דוד באוריה  כששלחתי את שלום אלקובי אל מותו. כשלתי בליל הכלולות. יפעת ליטפה אותי דואגת ואוהבת.

תגידי  ש-ר-מ-ו-ט-ה.

מה?!

כמו אז כשצילמו אותך בטלוויזיה. בדיוק אותו דבר. למעני.

אתה ממש רציני בבקשה שלך.

הנהנתי.

לרגע פחדתי שאני פושט את דמותו של ברוך עץ-חיים ולובש את דמותי האמיתית: גבר רך גוף ודליל שיער שמתקרב לשישים.

ואז היא אמרה את זה. ש-ר-מ-ו-ט-ה. שפתיה השתרבבו קדימה, בדיוק כמו אז בסרט בטלוויזיה. המטפחת הלבנה מכסה את ראשה, המשקפיים שמתאימים יותר לי, על עיניה. כותונת הלילה של האישה הדתייה התחלפה בבגדים שלבשה אז: החצאית, חולצת הספורט הסגורה והאפודה. והיא המשיכה: ש-ר-מ-ו-ט-ה, פעם אחר פעם, מדגישה את תנועת השפתיים כפי שרק היא יודעת לעשותה.
יפעת אלקובי שלי. חלום שנתגשם, פנטזיה שהתממשה,  יותר טוב מהמציאות, מי צריך את המציאות. ולא אכפת לי מי באמת עומדת מאחורי דמותה. היא יפעת אלקובי.

נאספתי חזק ובטוח לתוכה.

(הסיפור הופיע גם בכל-העיר, מרשת הארץ-שוקן, ב-6.4.07)