בקצב שלה (מתאים גם לפרויקט השיגעון של יעל)

 

 

 

 

בקצב שלה (מתאים גם לפרויקט השיגעון של יעל ישראל)

  
היא יושבת מול הראי, ליד שולחן האיפור, מקדש עבר לפנים שדהו וצוואר שנחרץ. מחליקה יד מלטפת על לחיה, בוחנת שערה שנטתה מתבנית הגבה, לוקחת פינצטה ומורטת אותה. שערה החום חלק עד לכתפיים והיא רואה בו חוטי שיבה כסופים. מזמן כבר אינה צובעת אותו. העיניים הירוקות עדיין כבויות, במפתח החולצה, מתגלים סימני התבלות. רק מי שיודע יזהה את סימני הכוויות שהותירו מי הקומקום הרותחים ששפכה על עצמה לפני כמה שנים, באחד מאותם פרצי טירוף שתעתעו בה. היא מעסה אל לחייה קרם בתנועות סיבוביות ואיטיות, מדגישה את פיסת הבשר מעל השפה העליונה להחליק בה חריצים, לרכך אותם. 

פתאום, חשוב לה להיראות טוב. בתוך תוכה היא חשה שקצה קצהו של משהו טוב קורה לה. הבעל שלה עדיין מנותק ממנה. עד לפני חודש חשבה, אם בכלל חשבה על העניין, שככה זה יישאר לנצח. עכשיו היא לא רוצה שככה זה יישאר לנצח, אלא רוצה בקרבתו. היא עדיין רחוקה מלחזור להיות אישה. את הקרבה היא רוצה בחזרה. כמו פעם כשדיברו על העבודה, ועל הבת שלהם, ועל ענייני הבית, בנחת, בהערכה, בחיבה, ביחד. עוד מעט הוא יחזור הביתה. האם הוא שם לב שמזה שבועיים היא מתייפה עבורו בחדר השינה? למרות הכל הם ישנים יחד במיטה שעליה מזרן אחד רחב וכריות נשענות על המעקה, וכיסוי גובלן פורח מכסה על שתי שמיכות נפרדות.

עכשיו הוא נכנס אל הבית וקורא כרגיל בקול: "שלום," והיא שומעת את הנחת התיק על שולחן העבודה שלו. היא עונה לו: "היי." האם הוא  שם לב שמזה כמה ימים היא עונה בלבביות לשלום שלו. שנים הסתפקה במענה רפה לברכת האיש הנכנס.  היא שומעת ניירות מרשרשים. הוא פותח מעטפות וממיין דואר. היא רואה בעיני רוחה את דמותו הרזה, שיערו האפור והדליל, ופניו המשולשים. 

שניהם עכשיו הולכים למטבח. הוא משולחן העבודה, היא משולחן האיפור. בדרך הם נפגשים. הרמת עיניים הדדית וחיוך קטן. "מה נשמע?" היא שואלת, "בסדר," הוא עונה. "אתה רוצה מרק?" היא שואלת, "כן, תודה," הוא עונה. היא מגישה לו והוא מתיישב בנוח, העיתון מולו, מרחרח את האדים בעונג ומתחיל לאכול. תנועה מהירה של הכף טובעת במרק ונעלמת בפיו.

היא עומדת מאחוריו, רואה את צווארו השח לשולחן. ידה מתרוממת אליו, מזה כמה זמן היא רוצה ללטף את עורפו, אך נרתעת ברגע האחרון. גם עכשיו היא מעלימה אותה מאחורי גבה ומסתובבת לכיור. בשעה שהוא אוכל היא שוטפת את הכלים מהם היא אכלה. מעט כלים אבל כל אחד זוכה לתשומת לב רבה ממנה. 

ואז, מול הכיור, בעודה רוחצת את הכלים, היא מחליטה להכין לו סעודה מיוחדת ליום הולדתו שחל עוד מעט. ארוחה רק לשניהם. בלי הבת. היא עוקבת במבטה אחרי בועת סבון שהתנפחה מעל הצלחת שבידה, נושפת עליה, הבועה מתפתלת מצד לצד ואינה נשברת, היא נושפת מולה שוב והבועה מחזיקה מעמד, עיניה צוחקות, היא נהנית ממשחקה ומתחזקת בהחלטתה.

ההחלטה נסכה בה חיות ורעננות. שבועיים תכננה את התבשילים, התלבטה בתפריט ובכלים, הסתובבה בכל העיר כדי לקנות בזול מצרכים יקרי ערך. בחנות מעדנים מרוחקת גילתה עולם חדש של טעמים, רטבים מיוחדים ועשבי תיבול שהמוכרים נתנו לה להריח ולטעום על קצה המזלג. ולא רק את התבשילים חקרה ותכננה בקפדנות. מפיות שולחן, נרות וסט כוסות חדש. מהארון תוציא, כשיגיע המועד, מפת רקמה רומנית שקנו לפני שנים רבות בטיול, ושנים, גם כן רבות, לא ידעה עדנה.

בימים הבאים היא חזרה הביתה עם חבילות חשאיות והסתירה בארון הבגדים, מאחורי המקרר ועמוק בתוך המקפיא. היא חששה שהמזל יהתל בה,   והוא, ביום המיועד, יחוש ברע  ויישאר בבית. 

אחרי שיצא, נשמה לרווחה וקמה מלאת מרץ. רשמה על סרט קניות המודבק למקרר תכנית עבודה והחלה לפעול לפיה. את הבשרים קיצצה ותיבלה לקראת כניסתם לתנור. סימנה על הסרט כל שלב שהסתיים. את החומרים לסלטים ערכה לערבוב בצלוחיות קטנות המסודרות בשורות על השיש. שטפה-ליטפה ירק אחר ירק, אחר כך ניגבה וקצצה דק-דק ריבועים מדויקים, או מלבנים צרים כגפרורים. לאט-לאט נערמו מגוון של מנות על השיש. הבת שלה, אותה שיתפה בסוד, הציעה לה, לצלם את המנות, טרם הסעודה.

לקראת ערב, כשהעריכה שעוד כשעה הוא יחזור הביתה, שלפה מהתנור את המנות החמות, והעמידה אותן, יחד עם הצלוחיות הקטנות של הסלטים, על השולחן שכוסה במפה הרומנית, וגם בקבוק יין אדום משובח שבתה רשמה לה באותיות קידוש לבנה את שמו, ופמוטי הכסף, שיצאו מהארון הערב, כמו המפה, אחרי שנים של מחבוא, וניגשה לצלם. לפני שצילמה התלבטה האם להדליק את הנרות. אם תדליק תיאלץ לכבותם עד שיבוא, אמונה תפלה אומרת שכיבוי נרות לפני קיצם הטבעי מביא מזל רע, מצד שני, כשהוא יהיה איתה היא תתבייש לצלם.

היום היא קוראת תגר לכל אמונה תפלה. הדליקה ביד בטוחה את הנרות, צילמה כמה תמונות מזוויות שונות, נשפה בעדינות על הנרות עד שכבו, החזירה את המאכלים החמים לתנור, שישהו בו על אש קטנה והלכה להתקלח. בתה הביאה לה סבון ושמפו ריחני וקרם גוף משובח שיחליק את עורה וירענן אותו, ובושם עליו העידה שהוא עדין מצד אחד ומשכר כל גבר מצד שני. 

חצי שעה פינקה עצמה במקלחת. סיבנה וחפפה כמה פעמים, ואחרי שהתנגבה במגבת ענקית, עבה, רכה וצמרית שזכרה שהיא מונחת אצלה מקופלת בארון, מרחה על עצמה בתנועות איטיות, שלא תחמיץ פיסת גוף אחת, את התחליב השמנוני. אחרי שסיימה הציצה בשעון. היא צריכה להזדרז. אמנם יש לפחות חצי שעה עד שיבוא, אבל הפן, האיפור, הלבוש, כל אלו ייקחו את הזמן שלהם. דבר-דבר לפי הסדר. קודם ליבש ולפרוע ולסרק את השיער. עדיין שיער יש לה לתפארת. סמיך, רך, חלק. לפני שסיימה אתו, נעצה זוג סיכות אדומות מכל צד, מעל האוזניים, מוטות בזווית כלפי מעלה, משוות לה מראה נערי-בתולי. 

ועכשיו תור התחתונים והחזייה הלבנים והסולידיים. היא בסופו של דבר בת שישים ואחת שנים. ולבסוף השמלה בצבעי שמים עדינים ומחשוף ווי בקדמתה עוטפת את גופה. החזה שלה עדיין יפה. לא רוצה לזכור כיצד התאכזרה אליו ברותחין.

נעלה נעלי עקב בצבע קרם עדין. גם איתם היא נמוכה ממנו גם כשהוא יחף. נותר לה להתיז על עצמה את הבושם שהבת השאילה לה. בעצם נתנה לה שיהיה לה לצמיתות. כך בפירוש אמרה. הזליפה בעדינות על צווארה ומאחורי אוזניה ועל גב כל יד. נזכרה איך הבת חזרה בגיל שלוש מהגן ואמרה לה, תוך שהיא מציגה נכון: "זה גב היד וזה כף היד."

עכשיו היא מוכנה ועכשיו היא מתחילה לחוש התרגשות. היא רועדת ממש. משננת לעצמה מה תאמר לו כשייכנס. היא תאמר לו בפשטות: "אנחנו חוגגים את יום הולדתך." 

הוא הגיע. דאגה שהדלת תהיה נעולה מבפנים כדי שיצלצל והיא תפתח לו והוא יראה אותה במלוא הדרה. פתחה לו אחרי שצלצל. הוא הביט בה מופתע ונבוך. "את חגיגית," אמר לה. מזמן לא דיבר איתה מעבר לענייני בית יומיומיים, ו"מה-נשמע" סתמי. היא אינה מאשימה אותו. היא זו שהתמוטטה והתעללה בו. אדישותו כלפיה אינה  נקמה, אלא הגנה על עצמו. ועכשיו אמר מה שאמר.

"היום יום ההולדת שלך," ענתה מידית, חייכה והמשיכה: "הכנתי לנו ארוחת ערב חגיגית, כמוני."  "איזו הפתעה," אמר, ונותר תקוע במקומו כמה צעדים לאחר שעבר את מפתן הדלת. ניגשה אליו ונטלה את תיקו והניחה אותו על השידה בסלון והוא עדיין ממוסמר למקומו. "בוא," אמרה לו, כנערה המזמינה את בחיר לבה לארוחה בה יפגוש את הוריה, והוא בא לשולחן כבחור המתעתד ברגע הבא לפגוש את הורי כלתו שמתכוונים לצאת מאחד החדרים לכיוון השולחן.

"שנדליק את הנרות ונפתח את היין," אמרה-שאלה אותו. הוא הנהן. היא עושה מה שאמרה בלשון רבים שייעשו, מדליקה את הנרות וחולצת את פקק השעם ביד מאומנת. לפי עצת בתה כבר שחררה אותו קודם לכן, שתוקל עליה עכשיו המלאכה. מזגה מעט יין אדום לכוסות זכוכית גבוהות, ולא יכלה להסתיר חיוך של אושר כשראתה אותו סוקר בהתפעלות את הצלחות הגדושות במנות ראשונות.

שאלה אותו מה ירצה והוא שתק. שמה בצלחתו כף מכל סוג של סלט, פרסה עבורו שתי פרוסות מהלחם הכפרי שקנתה לכבוד האירוע, אותו הדבר לעצמה, התיישבה מולו, הרימה את גביעה ואמרה: "לחיים." הוא עשה כמוה. ישבו ואכלו לאט ובדממה. מדי פעם שלחה לעברו מבט טוב, והוא, אם נקלע לטווח מבטה הגיב בחיוך מבויש ורכן לצלחתו. היא מודעת לכך שאינו אוכל הרבה, והם רק בסלטים.

קמה ומזגה מהסיר הרותח שעל הכיריים מרק עוף מהביל וסמיך לצלחת אחת, הגישה לו אותה והגישה גם לעצמה. לגמו ממנו באיטיות. שאלה על עבודתו, עם כל ההתרחקות ביניהם, בעבודתו היא מעורה היטב. סיפר לה והיא המשיכה לשאול לפרטי פרטים, יודעת שאינה מטרידה. להיפך, הוא נהנה לספר והיא נהנית לשמוע, הזמן רץ והם כבר ארבעים דקות יושבים יחד, ועדיין לא הגיעו למנה העיקרית. בערב רגיל נמשכת ארוחתו לא יותר מעשר דקות.

"ועכשיו פאר היצירה שלי," אמרה והתרתה בו, ספק בצחוק ספק ברצינות, שלא יעז לומר לה שהוא מלא. ולפי כל כללי הטקס של שפים המתהדרים במנה שהיא הייחוד המיוחד שלהם ורק שלהם, ניגשה לתנור, פתחה את דלתו, שלפה את צלי הבשר שאותו בישלה ביין, הניחה אותו על מגש והביאה אותו כמו בטקס פדיון הבן לשולחן, מול עיניו המשתאות בצעה ממנו פרוסות נדיבות, הגישה לו ולה, וריפדה את צלחתו גם בתפוחי אדמה צלויים ובשזיפים שהתבשלו עם הבשר.

"טעים," אמר לאחר שנגס ממה שבצלחתו, "מעולה," הוסיף כעבור כמה ביסים. הרגישה מאושרת כמו כלה שהוריה אישרו בפה מלא את בחיר לבה. קמה ומזגה עוד יין לכוסו. לקפה ועוגה כבר לא היה לו כוח והיא לא לחצה. לא הכל בערב אחד. "לא נורא, לא בריא ללכת לישון כשהבטן מלאה," אמרה לו. אם היה זה יום רגיל הוא היה ממשיך בעבודתו או צופה בטלוויזיה בסלון, אבל היום, גם לפי עצת בתה, מיד אחרי הארוחה, הציעה לו לטייל איתה בחוץ, למען עיכול בריא. 

היא מציעה והוא מסכים והם יוצאים להלך בחוץ. רפרוף של זרוע בזרוע מתרחש לפעמים כתוצאה טבעית של ההליכה. בדרך הם מדברים על השכונה, מי עדיין גר בבית הזה, ומי מהשכנים של פעם עזב ולמה ומי בא במקומו, ומה קרה לילדים של אלו ומה היו מעשי הקונדס של אותם ילדים כשהיו קטנים, והזמן עובר, והיא מהלכת אתו כאילו לא ניצבה חומה ביניהם בשנים האחרונות, מדי פעם עיניה פוגשות את עיניו, מהר מאוד הם מסיטים מבטים שהצטלבו, עד שאמר שהוא כבר עייף.

הוא הלך להתקלח והיא התפשטה ונכנסה למיטה בכתונת לילה. לא את כל העצות של בתה קיבלה. זו לחצה עליה שתקנה משהו סקסי שידליק את אבא. אי אפשר להדליק אף אחד אחרי כמה שנות פרישות. והגיל עשה את שלו וגם היא אינה מסוגלת עדיין. בבוקר הוא נוהג לקום עם צלצול השעון המעורר שנמצא בצד שלה. 

"אולי לא תלך מחר לעבודה," אמרה לו כששניהם כבר היו במיטה, כל אחד בצד שלו, לא נוגעים אחד בשני, בוהים בתקרה אפלה. "נקום מאוחר," המשיכה, "נאכל בבוקר מהסלטים שנותרו, אטגן חביתה ונשתה קפה עם העוגה שהיא תאווה לחך, אני מודה שקניתי ולא אפיתי אותה." "בסדר," אמר, מרגיש שעייפות נמסכת בו. "אז תכוון לי את השעון שלא יצלצל לפני תשע בבוקר," ביקשה ממנו. 

כברירת מחדל הוא מכוון לשש בבוקר. "אין בעיה," אמר, מחכה שתגיש לו את השעון, אבל היא אינה מגישה.  הוא יהיה חייב לגהור מעליה כדי להגיע לשעון. וכעבור כמה שניות, כשהוא מבין שהשעון לא יוגש לו, הוא שלח יד להגיע אליו וחייב היה להזיז גם את גופו ונוצר מגע. הוא כיוון לה את השעון כרצונה, הגיש לה אותו ואמר: "בבקשה." היא הניחה אותו במקומו ואמרה: "תודה," והוא הסתובב על צדו ונרדם מהר. 

היא אינה מסוגלת להירדם. קמה והלכה למטבח, שמה את פיית הקומקום אל מול פיית צינור הברז, מילאה את הקומקום, הרתיחה מים לקפה ופרסה לעצמה פרוסה מעוגת התאווה. מחר תאמר לו שבתוליו של החצי מאפה חצי גלידה אבדו אתמול בפיה של אישה שחזרה לעולם. נהנתה מכל נגיסה ומכל לגימה. חזרה למיטה. לפני שנרדמה נישקה אותו פעמיים על לחיו ומצחו ולבסוף נשיקה שלישית על שפתיו. עוויה של עונג שורטטה על פניו. היא נרדמה.

השחר התחיל לעלות. השמים התפדרו בכחול הלילה, ציפורים בודדות צייצו. קמה כהרגלה בשש בבוקר. השעון המעורר אולי ניתן לכיוון אבל לא השעון הפנימי. היא הוציאה מתוך המגירה את הרקמה שלה וישבה ליד שולחן האוכל ורקמה מעט. גם הוא קם. אותו כלל של שעון פנימי חל גם אצלו. היא ניגשה להכין לו קפה ועד שהמים ירתחו בצעה פרוסות עוגה, נמנעת מלהביט בו, כאילו מצויים עמם עוד אורחים אותם היא אמורה לכבד, ולא הצליחה להתגבר על המעצור שמנע ממנה לגשת אליו ולחבק אותו כפי שרצתה, ותירצה לעצמה את התנהגותה בבושה שהשתלטה עליה בשל עיניה שהתלחלחו.