אגדת האריה המושלם

 

אגדת האריה המושלם

למלך האריות ומלכת הלביאות נולד בן – יורש העצר. הם אימנו אותו מראשית ילדותו. הם העלו אותו להרים הגבוהים, הורידו אותו לגאיות הנמוכים, לימדו אותו להיאבק באיתני הטבע ולטרוף חיות. אבל לא את כולן.

סימנו לו את הפיל שחדקו ארוך ומסוכן וישתמש בו במידה ונרגן הוא. את הקרנף שכאשר תוקף אותו הזעם, הוא מסוגל לנגוח בקרנו את כל הנקרה על דרכו. את הנחש שהכשתו ארסית וקטלנית. את הנשר העף בשמיים, ואת הכריש הצולל במעמקי הים. לכל אלו לא יוכל האריה.
הכפיר למד את כל מה שהורו לו הוריו. הוא גדל והתחזק ובבוא היום ירש את אביו. למרות שהיה מלך האריות, שהוא גם מלך החיות, לא היה מאושר. מקור עצבותו בפיל, בקרנף, בנחש, בנשר ובכריש.
היה האריה מתהלך מיוסר מהמחשבה שלעולם לא יגבר עליהם.
הוא רצה לקבל את מה שיש להם ואין לו: את החדק של הפיל, את הקרן של הקרנף, את שיני הארס של הנחש, את כנפי הנשר, ואת סנפירי הכריש וזנבו.

הזמין האריה את הפיל, הקרנף, הנחש, הנשר והכריש, לסעודת מלכים על חוף הים. המקום נקבע לכבודו של הכריש, שאינו מסוגל להישאר זמן ממושך ביבשה.

האריה הורה לאריות מקבוצתו לפרוס כירות שהוכנו מעור חיות שניצודו על ידי הכפירים. בהן הוגשו מעדנים המתאימים לפיל, לקרנף, לנחש, לנשר ולכריש.

החיות, שכל אחת מהן מלכה בחברה שלה, למעט האריה, אכלו ושתו, ושתו ואכלו. ככל שאכלו ושתו הן התלהבו, התרברבו, צחקו, דיברו שטויות, גיהקו, שיהקו והפליצו. ככל שהוסיפו לאכול, לשתות וללהג, התגברה בהן העייפות. כולן, למעט האריה, נרדמו.

התקרב האריה לנשר ובבת-אחת רוצץ את גולגולתו. בעדינות ובזהירות קרע בשיניו את כנפיו. בעזרת דבק שרף שקילפו נתיניו מהעצים, הדביקן לצידי גופו. נרגש, נופף בכנפיו החדשות, כנפי הנשר לשעבר, פעם ופעמיים, ולא התרומם. נופף בהן עוד פעמים מספר, בנחישות ובתקווה. בסופו של דבר הוא התרומם מעלה והצליח לעוף.

מעודד מהצלחתו עם הנשר, ניגש האריה לכריש ששכב בין ים ליבשה, חג מעל לראשו בעזרת כנפיו החדשות, ונגס פלחים מראשו של הכריש עד שמת. את סנפיריו ניסר האריה בשיניו והדביקם מתחת לבטנו. את זנב המשוט של הכריש התקשה להדביק לאחורי גופו והניחו לצידו ממתין לתורו.

מהנשר פנה לנחש. רמס בכף רגלו את ראש הצפע שלו. ניתק את שיני המזלג הארסיים של הנחש והדביקן בקצה לשונו, ומייד הכיש את הקרנף בעיניו ובחלל הפנימי של פיו שהיה חצי פעור. אחרי שהרעל הקטלני הכריע סופית את הקרנף, ניסר האריה את קרנו והדביקה למצחו. בעזרתה נגח פעמיים בין עיניו של הפיל השרוע על צדו, עד שהרגו.

האריה חתך בשיניו את חדק הפיל והדביקו כהמשך לאפו. תרגל האריה את הנפת החדק לכיוונים השונים כמצליף בשוט, והתאמן בלכידת  חפצים בעזרתו. נטל בעזרתו את זנב הכריש שנוסר קודם. מרח עליו את דבק השרף, הביא אותו לאחוריו והדביקו מתחת לזנב האריה שלו.

נכנס האריה לים וניסה לצלול. כמו בניסיון התעופה, כמעט וטבע בפעם הראשונה, השתפר בשנייה, עד שהיה ככריש בפעמים הבאות.
מרוצה נרדם האריה על חוף הים. למחרת קם והרגיש שהוא היצור המושלם עלי אדמות.

האריה המושלם חזר גאה לקהיליית האריות. הוא בא אליהם בהפתעה מהאוויר. האריות אותם הנהיג עד היום, נתקפו בפחד מוות מהמפלצת המוזרה המסתערת עליהם וברחו.

הוא קרא להם וניסה לשכנע אותם שהוא מלכם המגונן עליהם. הוא עכשיו אריה עם יכולות של פיל, קרנף, נחש, נשר וכריש. עכשיו הוא באמת מלך החיות אמיתי.

הוא ביקש מהם שיעצרו וישמעו אותו. שיאמינו שהוא עדיין אריה, רק מושלם הפעם, ורק את טובתם הוא רוצה. אבל פחדם רק גבר והם נפוצו לכל עבר.

התרגז האריה, התעופף וקבע את מקומו על פסגת ההר הגבוה ביותר שמצא. מאותו היום יצא למסעות טרף. בעיקר אהב להכות בפילים, בקרנפים, בנחשים, בנשרים, בכרישים. הם לא יכלו לו כשהוא אריה המצויד בחדק הפיל, בקרן הקרנף, בשיני הארס של הנחש, בכנפי הנשר, ובסנפירי הכריש ובזנבו.

רק באריות נמנע מלפגוע. אף על פי שגם הם דחו אותו, סלח להם. הם תמיד היו ויהיו מבשרו ודמו. הוא גם שמר עליהם מרחוק. אם ראה צייד אורב להם, עט עליו ושיסע אותו לגזרים.

וכך, האריה המושלם חי בבדידותו המזהירה והפיל את אימתו על העולם. שמו יצא למרחוק ונפוצו אגדות אודות המפלצת השוכנת אי שם ואין מי שיכול לה.

עם הזמן גברה והעיקה עליו הבדידות ונפשו וגופו ביקשו לביאה לצידו.
רצה להביט יחד איתה ממרומי ההר, בטבע הנפרש מתחתיהם. רצה להיות לה חבר ואוהב. לכן נהג לרדת ולהסתתר ברחבת האריות ולהביט בלביאה אותה אהב עוד קודם שהפך לאריה מושלם. מילדות רצה שתהיה בת זוגו וביחד יקימו משפחה.

כשלא יכול היה יותר לשאת את בדידותו לכד אותה בעזרת חדק הפיל אותו כרך סביבה, התרומם איתה אל על ועף למקום מושבו בראש ההר. התיר האריה את אחיזתו בה ודיבר אל לבה: אריה אני. אוהב אני אותך ורוצה שתהיי בת זוגי לנצח.

הלביאה קפאה מרוב פחד ממנו. היא נרתעה ונגעלה ממנו, בכתה וביקשה: הנח לי. תן לי לחזור לחבריי ולמשפחתי.

האריה חבט בראשה עד שאיבדה את הכרתה. הוא פרש את כנפיו ויצא לצוד את אשר חשב שיגרום לה לרצות אותו.

נגח האריה במצח פיל ותלש את חדקו. עף חזרה למעונו שבמרום ההר, שם שכבה הלביאה, מעולפת עדיין. הדביק לה את החדק בדיוק במקום ובצורה שהדביק לעצמו. עף חזרה והכיש קרנף למוות וניסר בשיניו את קרנו. חזר ללביאה וקבע אותה במקום המתאים אצלה והיא החלה בהדרגה להידמות לו. כך המשיך עם שיני ההכשה של הנחש, כנפי הנשר, ועם סנפירי הכריש וזנבו.

גם אחרי שהשלים את מלאכת השיפוץ של בחירת לבו, היא עדיין לא קמה. הוא ישב לצידה והביט בה. הלביאה היפה אותה כה אהב הפכה בעיניו למפלצת מכוערת. ידע שעליו להתמיד ולהתבונן בה ולהתרגל אליה.

כשקמה, חשה תחושה מוזרה. היא נזכרה מה עבר עליה וכיצד נחטפה. היא הרגישה כי מודבקים אליה איברים שלא הכירה עד היום. מיששה את עצמה והתגלגלה על הקרקע כדי לחוש אותם היטב.
אמר לה האריה: תניעי את החדק ואת שיני הנחש שלך. תנעצי בדבר מה הניצב מולך את קרן הקרנף. תעופי אתי בשמיים כנשר. תנחתי אתי על פני הים ותצללי עמי במימיו ככריש.

היא הבינה את אשר הוא עולל לה. בצערה ובייאושה הפילה את עצמה ממרום ההר בו שהתה. ככל שהתקרבה לאדמה גבר בה יצר החיים והפחד מהמוות. כמו באופן טבעי, החלה לנפנף בכנפיה ועפה.
בהתחלה חזרה לאחיה ולאחיותיה האריות. הם פחדו וברחו ממנה. שבורת לב נדדה הלביאה כל הלילה. כשהשחר הפציע עפה למרום הצוק. חזרה אל זה שעולל לה את הרע, אל היחיד שמוכן לקבלה.

נרדמה הלביאה לצידו והוא הביט בה עד שנרדם לצידה.
כשקמו הביטו האחד בשנייה בהיסוס, שהתפתח בהדרגה למבט חודר ומעמיק. שניהם דמו לשני שדים שעושים הכרות בפעם הראשונה עם דמותם. הוא שאל אותה: רעבה את? היא לא ענתה. הוא ביקש ממנה: תמתיני עד שאשוב. יצא האריה למסעו, חזר לקראת ערב והגיש לה מנחת טרף. פיזר סביבה שלל גחליליות שליקט, שיפיצו אור.

 

הלביאה נרדמה שנית ללא שהחליפה עדיין מילה עמו. האריה, עייף ומקווה, נרדם לצידה. למחרת שוב הסמיקו פניהם כשקמו ונוכחו לדעת שהם מתביישים ונדחים זה מזו. הוא אזר אומץ וביקש ממנה: בואי נצא יחד למסע. היא יצאה אחריו מבלי שתדבר אתו מטוב ועד רע.
יום אחר יום הוא לקח אותה למסעות מרתקים. הם חגו במרום השמיים ונבלעו בין העבים הסמיכים. הם צללו במצולות הים הגועש, וחלפו במהירות בסבך היערות הסמיך. הוא לימד אותה לצוד והיא יכלה לגבור על הפיל, הקרנף, הנחש, הנשר הכריש.

כמוהו אהבה להביט בסתר באריות. הייתה צופה בהם ונזכרת, ופניה מלאו געגועים ועצב. מדי ערב דיבר אל לבה: בת מזל את. רק לך מכל הלביאות מאז ועד עולם, ניתנו כוחות עליונים.

היא הביטה בו במבט מר ושתקה והוא כעס עליה.
לפעמים התעורר בשניהם הרצון להיאבק האחד נגד השני עד מוות. אבל, למרות השתיקה שלה, למרות הכעס שלו, הם המשיכו לצאת ביחד למסעות הטרף, המשיכו לנצל את כוחם. הם לא נפרדו לרגע. אריה ולביאה מושלמים.

בחלוף הזמן הרתה הלביאה המושלמת וילדה בן לה ולאריה המושלם. אריה קטן, כפיר-כפירוני-חמודוני, לביא-הכי-הכי. יפה היה. גור אריות ללא חדק של פיל, קרן של קרנף, שיני הכשה של נחש, כנפי נשר, זנב כריש וסנפיריו.

עולמם השתנה. כולו סביב ילדם. הם דאגו לו לאוכל המשובח ביותר. הם השתעשעו אתו. למשל היו מתיזים עליו סילוני מים בעזרת החדק שלהם. הם הרכיבו אותו על גבם ועפו אתו כמו סופרמן הנושא את חברתו. הם אהבו אותו כפי שלא אהבו מעולם. בזכותו הם דיברו אחד עם השנייה.

לילה אחד אחרי שהרדימו אותו, אמרה הלביאה המושלמת לאריה המושלם: הוא יגדל ויהיה אריה רגיל. הוא יביט בנו ויראה יצורים זרים ומוזרים. לא כמוהו. הוא יפחד מאתנו. הוא לא יאהב אותנו. הוא יברח.
האריה המושלם הסכים איתה ואמר: אנחנו חייבים לעשותו כמונו. מהר ככל שניתן. בואי נצא עכשיו שנינו למסע ציד. ביחד נשיג חדק של גור פילים, קרן של קרנף צעיר, שיני הכשה של נחש עול ימים, כנפי נשר שנולד לא מזמן, וזנב כריש – ילד וסנפיריו.

חששה הלביאה המושלמת להשאיר את ילדה לבד. הרגיע אותה האריה המושלם שאף אחד לא יגיע לצוק ההר הגבוה. הם יצאו למסע ממנו יחזרו עם מה שצריך להפוך את ילדם לאריה מושלם קטן.

באותה שעה עבר מעל מקום מושבם נשר. הוא הידק את ציפורני רגליו בגור האריות והתעופף אתו. לאחר שהביאו לקנו, דאג שנשרים אחרים ישמרו עליו. יצא הנשר החוטף לפגוש פיל, קרנף, נחש, נשר וכריש. כדי שהטבע ישוב להיות מה שהיה, הם ישתפו פעולה. ניסחו ביחד מכתב לאריה וללביאה המושלמים. חזר הנשר לצוק בראש ההר והניח את המכתב במקום בו ישן קודם גור האריות.

כשחזרו הוריו, נושאים אתם את אשר יהפוך את בנם למושלם, ראו שיצועו ריק ומכתב מונח שם.

וזו לשון המכתב: החוטפים יחזירו לאריה וללביאה המושלמים את בנם רק בתנאי שהם יורידו מעליהם את האיברים שלא להם. אם הם רוצים לראות את בנם בחיים, עליהם לחזור להיות אריות רגילים.
רותח מזעם ביקש האריה המושלם לצאת עם הלביאה המושלמת למסע נקמה בו ישמידו את כולם. לא יחוסו על אף אחד. לא יישאר פיל, קרנף, נחש, נשר וכריש אחד ביער, בשמיים ובים. עד אשר יחזירו להם החוטפים את ילדם.

הוא תכנן את הקרבות בפרטי פרטים, והיה כל כך עסוק בהם ששכח שבנו חטוף ונתון בסכנת חיים. מחכה לו הקרב שהוא אבי כל הקרבות, המלחמה שהיא אם כל המלחמות. הוא ינצח בכולם ואת כולם.
חלומו מאז שהיה כפיר צעיר יתגשם.

כשסיים, האריה המושלם, לתאר באוזני הלביאה המושלמת, את עלילות הגבורה שמחכים להם, הביטה בו ואמרה:

מה יהיה אם עד שנגיע אל הילד שלנו, יפגעו בו?
הוא הביט בה ואמר בקול רם: אז מה, ניכנע? לא נילחם? לא ננצח?
היא הביטה בו ואמרה בקול שקט: נוותר. נוותר על הקרב ונוותר על מה שהופך אותנו מושלמים.

האריה המושלם לא ענה לה. הוא הביט במרחב הנפרש לעיניו.