איציק אביב כותב רומנים וסיפורים
אלין
שוב הזכירה לו אשתו הבוקר, לחזור בשש, שלא יאחרו לחתונה של הבן של הבן-דוד. הוא הנהן בראשו. שלוש פעמים קרעה את הצ"ק עד שיצאו. 500 שקלים נראו לה הרבה ו- 400 מעט. הוא לא התערב. גם לא שאל למי הולכים בכלל. היה ברור לו שלא ראה את החתן ולא את האבא של החתן בשנים האחרונות. היא הזהירה אותו בדרך לשם שלא יתנפל על התקרובת והשתייה בבר, שיהיה צמוד אליה ושידבר יפה למשפחה. עשרים דקות לפני החופה הם תפסו מקומות ברחבה שלפני הבמה, ועד החופה התנהג כמצופה. למראה דודה שהופיעה, אותה הוא דווקא מכיר, ביקשה אשתו שיפנה לה את מקומו והיות ולא היה מקום אחר פנוי, קם ויצא משדרת הכיסאות והניח להן לשוחח. למזלו החלה החופה והוא חמק לבר שהיה פנוי מאורחים, זלל ושתה עד שנִסתם.
ברגע המתאים, ידע לחזור ולעלות לבמה עם אשתו והדודה ולברך את החתן והכלה. עכשיו תאכל בנחת, אמרה לו כשהתיישבו ליד שולחן המסומן עם שמותיהם. היא לא הניחה לו. שיאכל ממבחר הסלטים ואחר כך דג סלמון, היא תיקח מאפה ממולא בכבדים ואחר-כך יבקש כמצוותה פרגית והיא בשר עגל, הם יאכלו מחצית ויתחלפו. היא האיצה בו שלא ישאיר בצלחת – היא יודעת שהוא אוהב לאכול והיא גם לא שוכחת שזה עתה נפרדו מארבע מאות שקלים. רק שאצלו הקיבה לא חדירה עכשיו והתיאבון חסום.
התזמורת נגנה את אלין. הם כבר מזמן אינם רוקדים, גם לא בחתונות, אבל זה היה הסלואו של החתונה שלהם. הוא תמיד יזהה את ריקוד הסולו שלהם בחתונה. אלין הפכה קצבית, זה כבר לא כריסטוף, אבל זו אלין, למרות הסלואו שהתגלגל לרוק.
בואי, זה הריקוד של החתונה שלנו, וחוץ מזה חייבים להוריד קצת את האוכל. הוא אומר לה, חותך את המלל הקולינרי שלה. היא דממה לרגע. הוא קם, אינו יכול יותר לשבת במצבו. הריקוד של החתונה שלכם, את חייבת, מאיצים בה מסביב לשולחן, עד שהיא קמה ונשרכה אחריו לרחבה, ולא כמו פעם כשנצמדו וכמעט שלא נעו, הם מתחילים לקפץ עם אלין.
מקפצים. מקפצים. מקפצים.
סילון סמיך, חום-אדמדם, פרץ בבת אחת בעוצמה מגרונו, הכתים את פניה, שיערה, צווארה ושמלתה, שלאורכה פִּזזו שְבָלים בקצב. בקצב של אלין.
(העיר 10.11.06)
אויש זקנה מכוערת….(אפשר את הזקנה בחיריק בשווא)…העיקר שנחיה עד מאה ועשרים.
אהבתי, אבל אני הייתי מסיימת אחרת. פחות מוחצן. דיברנו אצלי ואצל רונן על הקצנות, הפרשות ועוד. אני עקרונית בעד, אבל בסיפןר קצרצר כזה, הסוף הוא יותר מדי. אני הייתי מסיימת במקפצים מקפצים מקפצים. גם כך זה מעביר חזק מאוד את רוטינת הנישואים האיומה, את החלום הרומנט ושברו.
יעל יקרה
ספרותית את צודקת כמובן. אבל מעשית הוא בלס כל כך הרבה שאין ברירה – הקפיצות הביאו לו את ההקאה.
אבל זה שולי, הסוף בגלל החולשה שלי כגבר, זו הנקמה שלו בזו שממררת את חייו, העיכסה שהוא פולט עליה. (איך אומרים בעצם: איחסה או עיכסה?). אין שליטה על היצר הזה – נקמה, גם לא הכלליים הספרותיים הנכונים יותר.
איכסה!
דוקא חיכיתי להתקף לב אז מזל שזה רק זה.הנדנוד ההדדי במיוחד שלה והחיים הסודיים של המדוכא,מוכר לי. מסוכן להיות נשוי.
אני דווקא חושבת שבלא משפט הסיום הסיפור היפה הזה יוותר עקר משהו. נדמה לי שצריך לחדד את הצורה שהיחסים בין אלין לבעלה מקבלים ביטוי רק דרך האוכל. ככה המועקה תתגבר ומשפט הסיום יהיה הכרחי.
דווקא לא ספרותית, וגם לא בהקשר לדיונים על הגופניות שהיו אצלי ואצל רונן עם עדה, של הסתייגות הקורא והמבקר בגופניות הבוטה. ממש לא. כי מי כמוני אלופה בהפרשות…
אני פשוט הרגשתי שמתוך הטקסט המצומצם הזה, המאוד מרוכז, הלוכד רגע מתוך חיי זוג, המקפצים נתן את זה.
אבל הנה אורי חושבת אחרת. ייתכן שטענתה נכונה, אם הסיפור יורחב. יכול להיות. שווה לנסות לדעתי, איציק, להרחיב את הסיפור. אם תנסה, תעלה אצלנו את הגרסה המורחבת.
גם בעיני שווה להרחיב את הסיפור, ולאו דווקא בגלל הפואנטה, אלא כדי שיהיה בו יותר "בשר" שאפשר יהיה להקיא אותו. אני הייתי פורט לפרוטות את הסצינה הראשונה (עם הצ"ק), כלומר מפרט אותה יותר.
אבל הכתיבה מדויקת, ויוצרת את תחושת המיאוס הנפשי שהופך לפיזי. וזה הישג נאה בכל-כך מעט שורות.
הסיפור כתוב בצורה מאוד יפה. מאוד מצא חן בעיני.
אני לא מחובבות ההקאות-הפלצות-כאבים וכד", ובכל זאת אהבתי את ההקאה בסוף.
א. כי הגיע לה לנודניקית.
ב. כי אני בטוחה שזו פנטזיה של הרבה כבולי נישואין ואם אפשר לפחות בסיפור אז למה לא.
ג. כי זה יוצא מהאוירה הריאליסטית-מדכדכת למשהו אחר, לא פנטסטיאלא קצת גרוטסקי וסאטירי ומתאים, בקיצור.
ד. כיברור שמה שהוא מקיא עליה זה את מררת נישואיו ולא רק את האוכל והגיע הזמן שהוא יעשה את זה.
גם אם תביים אותו כלפי חוץ, לא יכלה לביים את איבריו הפנימיים….
כל כך רציתי כל הזמן שהוא יענה לה,
שלא יהיה שפוט.
נורא מעצבנים אותי יחסים כאלה,
בהן (בדר"כ) הגבר שפוט וכנוע ואימפוטנט.
ברור שגם ההיפך זוועתי.
אם הוא לא יודע לדבר, והוא פוחד מהצל של עצמו, פלא שהכל יוצא החוצה בקיא ??
מגיע לה ומגיע גם לו, בהחלט.
וגם חבל וחמלה וכל זה.
זה פשוט איחס לגמרי.
הייתי מושכת קצת את התיאור של איך הנקמה באמת פוגעת בה. מספרת על מבע הפנים, אולי, ההפתעה הרגעית שמתחלפת בגועל, באימה, בבושה…
אולי עוד משפט אחד או שניים כדי שהקורא יתענג עוד רגע על נקמתו.